חסר רכיב

רודה שחר

רודה שחר
- ב' שבט תשע"א
12/03/1914 - 07/01/2011
רודה / חנוש מורג
סיפור חייה של רודה, כפי שסיפרה אותם לדינה ורטהיימר ב-1986:
נולדתי בפולין בעיירה בסביבות ורשה. היינו ארבעה ילדים – שני בנים ושתי בנות.
בבית הייתה אווירה מסורתית, לא פנאטית. בכל שבת הלך אבא עם הבנים לבית הכנסת. המטבח היה כשר.
בעיירה שלנו חיו יהודים עם גויים, ובית הספר היה משותף. המורים היו ברובם פולנים, והייתה חברות בין יהודים לפולנים. יהדות ומסורת למדנו אצל הרבי.
האנטישמיות התעוררה רק יותר מאוחר.
אבא עסק במסחר עורות, ועיסוקו זה גרם להיעדרויות רבות שלו מן הבית.
אחי הגדול היה נחשב כשרוני במיוחד, והיה גם מסורתי יותר מכולנו. בגיל הנעורים נרשם לגימנסיה פולנית, ובכך גם הפסיק להיות דתי. הוא נסע ללמוד בעיר הגדולה, ומשם בגיל 17 נסע לארה"ב.
אני, שהייתי צעירה ממנו הלכתי בכיוון שונה, הצטרפתי לתנועת נוער ציונית, בעיירה שלנו רבים מבני הנער מצאו את דרכם בפעילות בתנועה של ה'חלוץ הצעיר'. יותר ויותר צעירים עזבו את העיירה והצטרפו להכשרה, ומשם עלו לארץ.

וכך, בשנת 1934, כשאני בת 18 עזבתי את הבית, להכשרה הייתה בעיר פינסק,
עבדתי בעבודות משק בית אצל משפחות ציוניות שרצו לעזור לנו, וגם בבית חרושת לדיקטים שהיה שייך ליהודי עשיר שקיבל חלוצים לעבודה. העבודה הייתה כרוכיה בקשיים רבים, אך אנו לא ויתרנו. רבים מן החברים היו במצב ירוד, כי האוכל היה דל והחברים נחלשו. אני הייתי במשך זמן רב החובשת של ההכשרה, ולימדו אותי גם לתת זריקות.
ההורים לא ידעו כמה קשה מצבנו, ואנו לא רצינו שידעו כי לא רצינו לקבל עזרה, אפילו חבילות שנשלחו אלינו מן הבתים החזרנו בחזרה. היינו מאד קנאים, לא רצינו שיחשבו אין לנו. כולנו הסתפקנו במעט מאד. הסרטיפיקטים היו מעטים והם ניתנו רק ל"טובים".

כשנה וחצי אחרי שהצטרפתי להכשרה אמרו לי שאני ברשימת הזוכים לסרטיפיקט, אך אני חשבתי שזה לא הגון, ושצריך לתת אותו למי שהגיע לפניי להכשרה.

רק בשנת 1939, אחרי חמש שנים בהכשרה, עליתי לארץ בעלייה בלתי ליגאלית, באוניה יוונית ששימשה להובלת בהמות. בבואנו רצו לצרף אותנו ליגור, אך אנו אמרנו שאנחנו שייכים לקיבוץ מעוז חיים, שרוב חבריו ישבו עדיין ברעננה, וחלקם כבר עלו על הקרקע כשנה וחצי לפני בואנו.

גרשון (במלרע, כך קראה לו רודה), שהיה חבר שלי עוד בהכשרה, עלה אחריי, אחרי פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, ואת האנייה שלו תפסו הבריטים והוא נעצר. רק אחרי ששוחרר הצטרף למעוז, ושם נפגשנו שנית.

אני התחלתי לעבוד במטבח של מעוז, וגרשון, שהיה לו חוש לנגרות, נכנס לנגריה והקים אותה, על אף שלא למד את המקצוע באופן מסודר.

כשהוקם בית התינוקות וגן הילדים במעוז נדרשו לעבודה חברות שיודעות עברית, היות ולמדתי קצת עברית עוד בהכשרה החליטו באסיפה שאני אעבוד עם הילדים. במעוז הקפידו מאד ששפת הדיבור במקומות הציבוריים תהיה עברית, והיה חבר שלא נתן לדבר יידיש בחדר האוכל. היום ילדינו מצטערים שלא דיברנו איתם ביידיש, כך היו מבינים עוד שפה.

את החתונה שלנו חגגנו אצל הדודים שלי מכפר אתא. הם רצו לעשות לנו חתונה כשרה למען ההורים, וזה גרם להם אושר רב כי הם היו חשוכי ילדים.

בבית נשארו מלבד ההורים עוד אח ואחות צעירים ממני, והקשר עימם נשמר דרך אחי בארה"ב שהתכתב איתם דרך הג'וינט. בתחילת 1941 קיבלנו מהם גלויה ממנה הבנו שהם נמצאים יחד עם כל יהודי העיירה בגטו ורשה, ומאז נפסק הקשר. העצב היה גדול. לא הספקנו להודיע להורים שהגשמנו את חלומנו ונולד לנו בן – יגאל. חשבנו שהם בחיים ונספיק עוד לגאול אותם. מצב ההורים האפיל על שמחת הולדת הבן. גם הוריו של גרשון היו באותה תקופה עדיין בחיים. אחיו של גרשון נשאר איתם, כי הם התחננו לפניו שלא יעזוב אותם, האמינו שיהיה טוב. הוא שמע בקולם וכך נספה ביחד עם כל יהודי העיירה ועם הוריו, לא נשאר זכר מהמשפחה בפולין.

כל ילדינו האחרים שנולדו כבר אחרי המלחמה נקראו על שם ההורים שלנו – יוסי (ע"ש אבי) , לאה (ע"ש אמא של גרשון) ודבורה (ע"ש אימי).

בקיבוץ מעוז תקענו יתד עמוק, עד לפילוג, אז חל השבר. אני לא חשבתי לעבור לקיבוץ אחר, היינו קשורים מאד למקום. גרשון לחץ, וכך החלטנו לעבור. יגאל כבר היה בן 16, ולא רצה לעבור איתנו, בצער רב השארנו אותו ועברנו עם שלושת הילדים לגבעת חיים. רצינו משק שמתחיל את דרכו, וגם העובדה שלפנינו עברו הנה אורה וגבי הרמן תרמו להחלטה ולקליטה שלנו בקיבוץ החדש.

במטבח - מימין - אדמונד לוי, רודה שחר, אדית מדיני, דבורה רשבם

במטבח - מימין - אדמונד לוי, רודה שחר, אדית מדיני, דבורה רשבם


כבר מראשית דרכנו כאן התערינו במקומות העבודה, וזכינו להיקלט מהר ולהכיר חברים רבים.

במשך עשר שנים הייתי אקונומית, חברים רבים התחלפו לידי, אך אני התמדתי. רק כעבור תקופה ארוכה של עבודה בשירותים חזרתי לעבוד בחינוך. עבדתי כמטפלת של חברות הנוער שנקלטו בקיבוץ, במשך הרבה שנים, אבל לא סיימתי את הקריירה שלי בנתינת שירותים. חזרתי לריכוז חדר האוכל והמטבח לתקופה של חמש שנים, ואחר כך שוב קיבלתי על עצמי חברת נוער.
כל השנים הייתי מעורבת וידעתי מה שמתרחש בעיקר בתחומים בהם הייתי פעילה, לקחתי חלק רב בקידום הבנייה של חדר האוכל החדש, ואף קיבלתי על עצמי את הריכוז במבנה החדש.

רודה שחר מחלקת אוכל בחדר אוכל

רודה מחלקת אוכל בחדר אוכל



ליד כל זאת גם הייתי פעילה במשך שנים רבות בוועדות שונת שעסקו בטיפול ביחידים. את ועדת חיילים ריכזתי במשך שנים באהבה רבה. עברתי איתם את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום כיפורים (בארכיון של הקיבוץ שמורים תיקים ובהם מכתבי תודה וגלויות מחיילים שקיבלו את החבילות בכל רחבי הארץ). כל חייל שקיבלנו את כתובתו, גם אם כבר עזב את הקיבוץ, שלחנו לו חבילה.
אני אוהבת לעזור לאנשים, היו זמנים שחשבתי ללכת ללמוד אחות, אך זה לא יצא לפועל.

העבודה היא עיקר חיינו בקיבוץ. אנחנו מתייחסים ומתמסרים לסביבתנו ולעבודה כאילו שזה היה פרטי שלנו.
על אף שיש לנו הרבה חברים בקיבוץ, תמיד שמרנו על הקשר עם החברים בקיבוץ מעוז חיים. אנחנו איננו אנשים שיושבים בבית, אכפת לנו מן הנעשה סביבנו, והיינו רוצים שבמקום שאנחנו חיים הכול יהיה טוב ויפה. היינו מאד רוצים שכל חבר ירגיש שזה ביתו.
במילים אלו סיימה רודה את הראיון עימה.

מחזור יז עם רודה שחר

מחזור יז עם רודה



ואני, שבמשך השנים הפכתי גם להיות קרובה לה – במובן הכפול של המילה, לא יכולה שלא להיפרד ממנה באופן אישי, וגם בשם הציבור שנאסף כאן.
רודה, מה לא אומר השם הזה? הכל. רודה היא מה שהיום היינו מכנים מותג. הכל כלול בשם ובאישיות שמאחוריו. אישה יוצאת דופן שאנו זכינו לחיות לידה. מה היא לא עשתה? ובמי היא לא נגעה? אנשים היו קרובים לליבה באשר הם, יכולת הנתינה שלה לא אמרה די. תינוק שנולד – זכה לזוג גרביים סרוגים שלה, ילדים בחברת הנוער זכו למצוא בה תחליף אם, חברים מצאו ליד עגלת האוכל שבה חילקה מנות תחליף למנה שלא אהבו, היא תמיד מצאה בשבילם "במקום". אנשים ערירים קיבלו לשבת חלה ועוגה שאפתה בשבילם. חיילים קיבלו חבילות מלאות כל טוב – מסר מן הבית הדואג. רווקים ידעו שיש מי שחושב עליהם. חברים חולים זכו לביקוריה התכופים. תיירים ומתנדבים, בודדים מצאו בביתה שולחן פתוח ומזמין. אף אחד לא נשכח.
קיבוץ לא יכול היה להיות דבר רע אם התהלכו בתוכו אנשים כמותה.
רודה את לא היית רק אישה נפלאה – את היית פשוט תופעה.
אין מילה אחרת שתכיל ותתאר את מה שהיית.
אנחנו טומנים היום באדמתנו אוצר, שיותר מששמרנו עליו – שמר הוא עלינו.
רודה יקרה – נזכור אותך, תמיד!

רודה / ארנון לפיד
זה לא כל כך נורא – אולי תסכימו – שלא פולנים יסדו את הקיבוץ הזה, והכתיבו את אורחותיו, ומזל גדול הוא – ודאי תסכימו – שהפולנים היחידים, כמעט, שנקלעו לכאן, היו הפולניות במיטבה: אוצר של חום אנושי, פתחון לב, ובית, ומטבח, אכפתיות, חריצות ומסירות, ונדיבות ללא גבול. וגם בישול ואפייה טעימים. בתמורה זכתה רודה מאיתנו, ייאמר לזכותנו, במה שלא רבים זוכים לו: לשמוע את כל שבחיה, ולהתחמם, נבוכה, באהבתנו, עוד בחייה.
היא לא עשתה כל מאמץ לשם כך, ולפעמים נדמה, שכלל לא הייתה מודעת להיותה פנומן נדיר: חברת קיבוץ, שלאיש בקיבוץ אין מילה רעה לומר עליה, דיבה להוציא, רכילות ללחוש, וכמעט לכל אחד סיבה לרחוש לה תודה וחיבה, ולשמור לה פינה חמה בלב: אותם רווקים ורווקות, שעשתה להם את המוות עד שגאלה אותם מרווקותם, חניכי חברות נוער, אולפניסטים ומתנדבים תועים, שהביאה אל ביתה לקפה ועוגה, והסתדרה איתם מצוין באנגלית בת תשע מילים, לחיילים שקיבלו ממנה חבילות, בעלי תפקידים, שמעולם לא ערערה על הנחיותיהם, ולא באה אליהם בדרישות, ואותם חברים וחברות שקראה בעיניה את בדידותם, ואימצה אותם אל חיקה.

רודה הייתה מסמלי הקיבוץ הישן, זה, שלפני שהפך הישן למבוזה ונלעג. ערך מערכיו היפים היא הייתה, אחת מאותה חבורה הולכת ומתמעטת של מי שהושיטו את ידם כדי לתת ולא כדי לקחת. עכשיו, כשגם היא איננה, צריכים להתאמץ מאוד כדי לזכור, כמה טובים היינו פעם. שבכל זאת היינו ראויים לרודה.

מילות פרידה של מעין, נכדתה של רודה
6.1.11
סבתא'לה,
אתמול ישבנו כולנו בבית שלך, ורק את היית חסרה, ואי אפשר היה שלא לחשוב כמה היית רוצה להיות איתנו עכשיו.
כי אין דבר שאהבת או נהנית ממנו יותר מהתכנסויות משפחתיות, ואין דבר שיראת ממנו יותר מהמוות.
סבתא רודה אהבה את החיים, אהבה פרחים וצבע, ואהבה בני אדם.
היא אהבה שהמשפחה מתקבצת יחד- לא משנה לאיזה אירוע, העקר שהיא רואה את כולם, את ילדיה,חתניה, את נכדיה, את ניניה, מסובים סביב שולחן, אוכלים את הקניידלעך המעולים שלה ומקנחים בעוגיות שמרים.
צופה במעגל הקטן שהיא וסבא יצרו, פרי עמלם ואהבתם. מעגל שהלך והתרחב, הלך וגדל ועימו לבה שהכיל את כולם.
סבתא רודה הייתה אישה גדולה מהחיים. לפעמים יש אנשים כאלה. הם בולטים וזוהרים וקשה להגדיר במילים מהו סוד כוחם, הם פשוט כאלה. סבתא הייתה אישה כזו, אישה שכל מכריה אהבו והעריכו.
מעורה בחיי אנשים רבים ודרך העיניים הקטנות והשמחות ראתה הכל.
מה היה בה שכולם אהבו כל כך? עבורנו הנכדים זה היה המובן מאליו;
איפה עוד יש סבתא שאחרי גיל תשעים תדבר איתך על תוכניות טלוויזיה עדכניות? על מגישים, וראית איך שזו הסתפרה? ואיך שההוא דיבר. ואיזו דרמה היתה בהישרדות, והאח הגדול…ומה עם הילדים? איך הן מרגישים? ואיך הלך המבחן? ואיך השיפוץ? והכל היה פשוט נהדר בעיניה, בהכל התעניינה, ואת הכל ידעה.
… סבתא תמיד הקפידה להתלבש היטב, להסתפר ולצבוע שיער, בתנועת יד המיוחדת לה הייתה מסיטה את שערה במין ביישנות או אולי גנדרנות, מחליקה את השיער לאחור וטופחת קלות ליישר אותו.
ממש לא מזמן הגיעה אלי הביתה –לביקור קצר, באה לבושה בשמלה שלבשה לחתונה שלנו והיא שאלה: את זוכרת ממתי השמלה הזו? עניתי: בטח סבתא ואת עדיין נראית בה מעולה! והיא חייכה את החיוך הזה שלה במין מרוצות והביטה עם העין האחת החדה שלה וידעתי שהיא שמחה, ועדיין נאחזת בחיים ואוהבת אותם, ולא רוצה להיפרד.
בימים האחרונים לפני לכתך, כשנפגשנו פעם אחרונה- התקרבתי לאוזן שלך ואמרתי לך: סבתא'לה אנחנו אוהבים אותך מאד – היית סבתא נהדרת- הספקת כל כך הרבה בחייך, מאישה יתומה שרוב משפחתה נספתה, היית חלוצה והקמת בית עם ילדים נכדים ונינים שאוהבים ומעריצים אותך ורוצים את קרבתך. חיית חיים מלאים- ועכשיו את הולכת. להתראות סבתא'לה אמרתי לך, תמיד תמיד תהיי בלב שלנו.

רודה שחר – עדי נחמני
היום בחמסין,
כעשור שלפני הגיעה לגבורות, אקדיש לר.ש. אי אלה שורות
התקשיתי למצוא חרוזים כדרוש,
דומה, זה השם אשם בפירוש.
הייתי כבר ממש על סף ייאוש,
כי כל אחד מכם יודע, אין שחר לחרוז צולע...
הרשוני אפוא שחידה אחודה:
מי האישה אותה יאהב
כל גיל וגיל, זקן וטף,
בן דת משה, מוחמד, בודהה,
איש רק"ח, מערך, אגודה,
 כמו בת שבעים זאת החמודה? – נו?
הוא הדבר: כמוה אין,
פשוט מאוד, אין עוד כרודה
טובת הלב, טובת העין
אשר לחה לא נס עדיין.
 שתו לחייה מלוא היין!
כן, לחייך כוס ירימו, רודה,
כל אוהבייך – מחנה יהודה.
הרי סוכם ומפורסם:
מעל הכל את בנאדם,
זה שלב עליון שבסולם!
כאן נקודה. שירנו תם.


רודה
רצינו להגיד תודה
רצינו להגיד "תודה" לרודה.
רודה, שהיא "אמא גדולה", שהיא הנתינה חסרת הגבולות.
רודה, שהיא הדאגה והמסירות המקיפה כל.
רודה, שהיא "מוסד", שהיא "כתובת", שהיא התגלמות השירות לחבר.
רודה מסיימת 30 שנות שירות בענף, שהוא השוחק, הקשה וכפוי הטובה מכולם, - ורודה יכלה לו – ויכלה איתו!
רודה של החמיצה, רודה של ה"געפילטע פיש", רודה של ימי הולדת, שלא החמיצה תאריך, מאורע – והזדמנות להפוך יום חול ל"חג קטן"- אישי, וגם צוותי.
אנחנו מאחלים לך רודה, הרבה שנות טוב והמשך דרכך,
עם כל האיכויות הרבות שהן הכלים המיומנים והמשומנים שלך, שיעזרו לך, ולכולנו, בכל מקום שתהיי, כשם שנעזרנו בהם אנו כאן, יחד עם כל מי שבמשך עשרות השנים האחרונות היה כאן, בקשר כלשהו איתך!
עד מאה ועשרים, והמון הצלחה!
צוות ענף המזון.

פרידה מרודה שחר
רודה שחר מסיימת 30 שנות עבודה בחדר אוכל (1993)

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב