ידיד רובין

דברים מאת בוצי ברות:

ידיד שלנו

התכתב עם השדות וענו לו הברושים המחודדים,  ואורנים מדובללי צמרות.

ענתה לו החיטה וכותנה פורחת,

 ומרחוק טרקטור ועליו חבר.

וענתה לו להקת ציפורים ניבהלות.

מכתבים ארוכים , ארוכים , אותם

כתב על הבדים באותיות קטנטנות   שהפכו

למרקם אחד של צבע צועק.

וידיד שלנו רצה

עוד מן החיים, בעיקר לחיות.

לצאת עם נכדים זהובי  שיער ועם לינה הקטנה

לשדה לבן. לשתות עוד טיפה של ויסקי טוב,

לצחוק, לעשות שטויות. לדעת שהיתה כבר

התערוכה החשובה, לחלום, ושאילת במקום.

לבהות מול הבדים עד שיבוא הצבע והמכחול

הנכון או מישהו עובר בפתח ובא ויושב על

השרפרף הקטן לבהות ביחד, או לדבר על הכל.

לאן אפשר לקחת את הכאב הזה שהלב לא

עומד בו, ורק לצרוח לא , ולא, ולא.

ושידיד יחזור עכשיו ויפסיק עם השטויות,

שיחזור עכשיו. בבקשה.

בוצי

דברים מאת חנוש מורג:

פרידה מידיד

 היית עצם מעצמנו, בשר מבשרנו, חבר אהוב ונאהב.  דרכך חווינו את הנוף שלנו, דרכך הרחנו את רגבי האדמה החומים שבהם טומנים אנו אותך היום.

מה שכל כך איפיין אותך היה סוג של כנות, כמעט ילדותית, הכל זרם ממך בפתיחות כמעט מביכה, מחוסרת כל פוזה. אני רוצה להבטיח לך שמה שנאמר עליך, וכל מה שעוד ייאמר, יהיה ממקום כנה ואמיתי, כמו שאתה היית. הנגיעות שלך היו מעבר למילים, הן היו נגיעות של צבע, של מריחה, של מכחול. ומילים כידוע רק מנסות לגעת, אתה נגעת בְאמת, ובָאמת.

גבעת חיים הייתה עבורך הבית במלוא מובן המילה, אתה הרחבת את מושג הבית הרבה מעבר למה שאנשים מתכוונים כשהם אומרים 'בית'. הבית שלך הוא לא הבית האישי הספציפי, הבית הוא גם מבנה על אם הדרך שהלכת בה לאורך שנים, הבית הוא גם השביל  שמוביל לסטודיו, הבית הוא גם מרחבי השדות שבהם עבדת ולא נפרדת מהם אף פעם, הבית הוא הנוף מן המקום שבו שכן הסטודיו שלך.

אני חושבת שאין בן או חבר מהמקום הזה שציוריך הם לא חלק מתבנית נוף הולדתו, אתה סללת לנו את הדרך להפנים שגם נוף של שדה חרוש וטרקטור אדום הוא נוף, הצלחת להעביר בנו רטט ביכולת שלך לתרגם מראות ונופים של שגרה למשטחי צבע טריים, חושניים ונועזים. כי אצלך גם מרסס שעובד בשדה הופך לאובייקט כמעט מיתי, לשדרת האלמוגנים שציירת יש נוכחות לא פחות מרשימה מאשר במציאות עצמה, ועץ האקליפטוס שלך לא היה שני לו בעוצמתו.

דרך הציור שלך חדרה בי ההבנה שאחת הדרכים לבחון צייר טוב היא בידיעה שבמעשה הציור שלו יש הכרעות ומאבקים, ניסיונות אינסופיים  שמאחורי כולם מסתתרת תחושת שליחות פנימית החותרת להעביר לצופה את אותה תאווה שהוא חש עם הטבע והנוף המקיפים אותו.

אנחנו, חבריך, המתבוננים הנאמנים שלך כבר מראשית דרכך, תמיד נזכור שלא הכל הלך בקלות, לא פעם כרעת תחת עומס הספיקות וחוסר הפרגון שחשת מסביב. אבל אני חושבת שתמיד תמיד ידעת וחשת שבית גבעת חיים היה העורף הנאמן שלך, ולנו הייתה הזכות לדעת שבתוכנו צמח צייר ענק כמוך. תאמין לי היינו גאים בך, יחד איתך שמחנו בהישגיך, שבפסגתם עמדה התערוכה ב-2010 במוזיאון תל-אביב.

בליבי פנימה מקננת תקווה, אשליה קטנה שהלוואי ותתגשם, שנדע להנציח את זכרך בתוכנו כפי שהנצחת אתה את ביתנו הכפרי ואת השדות שלנו בתודעה הישראלית המקומית.

חנוש, 4.1.2012

דברים מאת ורד נחמני:

פרידה מידיד

בעולם האמנות הפלסטית, יש לך חברים בכל גיל. אינני יודעת אם זה מיוחד רק לתחום זה, לי תמיד היו חברים כאלו, שאימצו אותי מראשית דרכי האמנותית, ידיד הוא אחד מהם.

למרות שנולדתי בגבעת חיים וגדלתי בה עד גיל שמונה, ובכל השנים שלאחר מכן תמיד נשארתי קרובה ושייכת, לא הכרתי את ידיד. הפגישה הראשונה בינינו התקיימה רק  בשנת 1993 בסטודיו לציור של אנטון בידרמן בחדרה. ידיד ואנטון היו כבר אמנים פעילים ומוכרים בסצנה האמנותית, אני סטודנטית לאמנות שנה א' בבצלאל, באה להראות למורה הראשון שלי לציור (אנטון), את עבודותיי. מכיוון שכשהגעתי לבצלאל, בפעם ראשונה התאפשר לי לפסל (כי הייתה סדנא ושיעורי פיסול), רוב העבודות של שנה א' שלי, היו בתלת מימד. אני זוכרת את ידיד אומר לי אז, בפעם הראשונה: "מעניין מה תעשי כשתהיי גדולה". המשפט הזה, חזר על עצמו לאורך השנים, גם כשהקשר בינינו הפך להדוק. הרבה שנים הלכתי עם המשפט הזה כאמירה שאינה מובנת לי. תמיד כשעשיתי משהו, הרגשתי באותו הרגע שהגעתי לשיא יצירתי.

השנים חלפו ויחד איתם הקשר עם ידיד הלך והעמיק, סביב ודרך הציור. נהגתי ללכת לבקר אותו בסטודיו, מדברים על הציורים, הכאבים, וההצלחות.  ידיד תמיד התעניין, פרגן, עודד. הרגשתי שהוא מעריך אותי יותר ויותר כציירת. השיחה בינינו הופכת להיות שיחה בין קולגות למקצוע, כבר לא בין מורה לתלמיד. ועדיין המשפט הזה היה שם: "לאן ילך הציור שלך? כיצד יתאפיין?".

בתערוכה האחרונה הוא הגיע עם אילת לפתיחה. טען שהציורים הפתיעו אותו. בשיח של הציירים מדובר במחמאה. נראה לי שבשנים האחרונות התחלתי להבין יותר מה ידיד אמר לי בעצם במשפט ההוא. מה קורה לצייר לאורך השנים. מה עושה העבודה עם עצמך לבד לאורך השנים. היא מתחדדת, מתאפיינת, הופכת להיות ספציפית, נולדת שפה.

לידיד הייתה שפה כזו. אהבתי ללכת לסטודיו ולבחון את השינויים הקטנים שבכל זאת מתחוללים גם כשהשפה כבר מגובשת מאוד. לקנא בארון הצבעים הענק, בשעות שהיו לו לשבת בסטודיו ולהתבונן. הוא נהג להתלונן שאני לא באה מספיק, תמיד קשה למצוא זמן לשבת כשרצים בין פרנסה לציור. חשבתי שעוד יהיו הרבה שנים כאלו, של מפגשים וקשר. גם כשישבנו בסטודיו לפני קצת יותר מחודש בכדי לסכם את השנה הנפלאה שעברה עליו, התבדחנו שאין זה ראיון מסכם, אלא רגע בזמן. התקשרתי אליו לבית החולים, אחרי שכבר הרגיש יותר טוב, החלפנו כמה מלים קצרות, נדברנו שנתראה בקיבוץ. הציורים והמורשת האמנותית יישארו לנצח, כמו שראוי לצייר כמוך. אבל אתה חסר, לי, לנו, לנוף המקום.

ורד נחמני