חסר רכיב

אסף מירון

אסף מירון
- י"ב אייר תשע"ב
15/08/1972 - 04/05/2012

אח שלי אהוב,

אתמול הסתובבתי עם איתמר בחצר הבית שלך ושל דלית. הוא הרים טלפון ישן מתוך ערימת גרוטאות קטנה, הסתכל עליי ואמר "טלפון. אספי."

אמרתי לו "איתמרי, תתקשר לאספי. תגיד לו שהוא יכול לחזור כבר."

והקטן, החמוד הזה הצמיד את המכשיר אל האוזן ואמר "אספי לחזור." ואז הושיט לי את הטלפון. "אבא, קח."

ורציתי להגיד – אספי, תחזור. תחזור אל אבא ואל אמא. תחזור אל יונתן ואל מיכל. תחזור אל רעיה ואל חגית.

תחזור אל דלית, אספי. תחזור אל גלגול ואל תומצ'יק ואל עומריקה.

תחזור.

אבל שתקתי. רק חיבקתי את איתמר חזק חזק, עד שהרגשתי את הלב הקטן שלו פועם כנגדי. לא רציתי לשחרר. ככה אולי הלב שלי, שנשבר לרסיסים ביום שישי האחרון, אולי הוא יחזור להזרים את הדם אל כל האיברים החיוניים ושוב אוכל להרגיש משהו.

הרבה אנשים באים לבקר אותנו, אספי. חלקם מחבקים. חלקם לוחצים יד. רובם שותקים.

אומרים לי שאני צריך להיות חזק, אספי. בשביל אבא ואמא, שכל אחד מהם איבד כבר אח והם לא יכולים, פשוט לא יכולים לשאת לבד את כל הכאב הזה.

להיות חזק בשביל דלית, שכל כך אוהבת אותך ושמאז יום שישי ממשיכה לעשות את כל התנועות הרגילות, אבל אין לה שום אור בעיניים. ולפעמים היא מסתגרת בחדר שלכם ואני יודע שהיא רוצה לצעוק. אבל היא לא יכולה. אסור לה.

ולהיות חזק בשביל שלושת הקטנים, שעכשיו הם יתומים וזה כל כך נורא שהדעת פשוט לא תופסת. אי אפשר.

אבל אני לא יודע, אספי, לא יודע איך להיות חזק. אתה היית עושה את זה הרבה יותר טוב ממני.

מאז אותו מחזה סוריאליסטי שעבר עלינו בבריכת השחייה, אני מסתובב עם תעודת הזהות שלך בכיס המכנסיים. מדי פעם אני מוציא אותה ובודק. המספרים המודפסים בה אומרים שאתה האח הבכור. אני לא רוצה את התפקיד הזה. רוצה שנמשיך להיות ארבעה. רוצה שכל המילים האחרונות, המפגשים האחרונים, כל המחוות הקטנות והזכרונות יחזרו להיות שוב חסרי משמעות. מחר הרי שוב תבוא בבוקר לאסוף אותי מהבית, ניקח קפה קטן לדרך וניסע ביחד לעבודה. בדרך נדבר על כדורגל, על הילדים. אולי נתכנן איזה טיול. אני אשאל מתי נוח לכם ואתה תגיד שאין מה לקבוע כלום, כי בכל מקרה דלית בסוף תחליט מתי. אני, כרגיל, לא אקשיב לחצי מהדברים שאתה אומר, כי מה זה משנה, מחר הרי שוב…

אח שלי יקר – מאז יום שישי אני לא חולם. אני עוצם עיניים ורואה את הפנים היפות שלך, אבל העיניים עצומות למחצה והן כבויות ואין בהן חיים. והפה שלך פעור, אבל לא יוצא ממנו קול. והגוף שלך מכוסה בסדין. ואמא צועקת "מה קורה, יוחאי? מה קורה?!!!" ואבא מליט את פניו בידיו וממאן להאמין. ודלית בוכה ומלטפת אותך ומנשקת פעם אחרונה, לפני שלוקחים אותך מאיתנו.

ואני רק מבקש שתבוא אלי פעם אחת בחלום. תגיד לי איך גלגול אוהבת שמלטפים אותה בגב, ואיך ללמד את תומצ'יק לשחות ואיך להרדים את עומר הקטנה בלילה.

אמא אומרת שהיה לנו טוב מדי. היה לנו טוב מדי ומישהו התקנא בנו.

עכשיו כבר לא טוב לנו, אספי. לא טוב.

יוחאי

  

אסף מירון


מאיפה מתחילים?

באחד מן הימים הארוכים האלה בין שבילי הקיבוץ, תמר הודיעה בביטחון מלא, שבטח אלוהים יראה כמה אתה חסר לנו כאן ויחזיר אותך בחזרה.

ואני רק חשבתי לעצמי איך מסבירים לייצור התמים הזה, שמנסה בתמימותו, לסדר את העולם הלא הגיוני הזה בתוך משבצות הגיוניות, שבעצם אלוהים מת לנו יחד עם אסף.

יושבת בפינה בגינה המקסימה שלך ומנסה בכוח לעשן עוד סיגריה, אולי העשן ירגיע קצת את העצב הכואב הזה. יושבת וחושבת איך הזמן מאז אותו שישי בצהריים נראה כמו יום אחד ארוך שבו רק האנשים שבאים מתחבקים ומתחלפים, אך הדקות והשעות איבדו משמעותן ןנעצרו אי שם לפני שבוע. ומתוך כל העצב הזה מנסה להמחיש את דמותך בשברי זכרונות וסיפורים, אולי לשבריר שנייה אצליח להבין שאתה מת. הגוף כבר יודע שלא תחזור אך המוח מסרב להיכנע.

אסף יקר:

זה נורא לחשוב על כך ועוד יותר קשה לכתוב את זה, אך יש באבל משהו שמחבר אנשים וחושף כוחות שלא ידענו על קיומם.

יוחאי אמר שכולנו הפכנו לתומכים: מי בהוריו, מי בילדיו, מי באחיו או בקרוביו. שם בפינה שישבתי וניסיתי לערפל את המציאות עם קצת עשן לא יכולתי שלא להבחין בעוצמתה של המשפחה, בכמות האהבה שהיא מחברת אליה, מתוך עצמה ומתוך הסובבים אותה. זה נדיר ויפה ומחזק.

מבטיחה לך אסף שנעשה הכל כדי לדאוג לכל אהוביך.

אלה מירון

 


 

מכתב ל'פסי' (אסף)

אני לא הייתי מוכן. וכנראה שלעולם לא אהיה. זה פשוט לא נתפס, לפני שלושים ותשע שנים נפגשנו ומאז פחות או יותר, לא ממש נפרדנו. גדלנו ביחד מהפעוטון עברנו בגן דולב דרך בית הילדים בלינה המשותפת ואחר כך בנעורים ועד החיילים,כמעט תמיד באותו החדר. אני חושב שהתקופה היחידה שלא היינו באותו החדר הייתה התקופה שנסעתם לאנגליה.

ההורים של שנינו גרו קרוב, ככה שזה רק היה טבעי,שעות בבית של שלומית ואורי, משחקים על הדשא מאחורי הבית. ואח"כ בשלב יותר מאוחר במגרש הכדורסל הפרטי ליד הבית, עם הסל שאבא אורי בנה.

"פסי" זה לא נתפס. זה לא נתפש שלא ניסע ביחד לחג'ג'  לראות משחקים של מכבי בימי חמישי ואם לא נוסעים לחג'ג', אז אצלך או אצלי (אם לדלית אין איזו עבודה שהיא צריכה להגיש).

זה לא נתפס, שיותר לא תבוא להסתפר (לא תמיד בשעה הכי נוחה,אבל אף פעם אני לא אגיד) עם המכונה שלי ונשאיר את שאריות השיער על הדשא וקצת גם בכיור ואז תמר תתרגז עליך קצת ועלי הרבה.

זה לא נתפס, שלא תתקשר אלי ביום שישי בבוקר לשאול אם אני בא לקפה של עזרי ולהגיד לתמר להתקשר להזמין את דלית (כי רק ככה היא תבוא).

זה לא נתפס, אתה כל כך צעיר והיו לכם כל כך הרבה תוכניות, זה לא אמור להיות ככה. אתה אמור לעזור לגל להתכונן למבחן במתמטיקה, ללמד את תום לרכב על אופניים ולשחות , לראות את עמר המתוקה גדלה ונעשית שובבה והחלטית, כן ג'ינג'ית אמיתית.

במקום זה אני יושב כאן עם כאב גדול בלב וכותב לך מכתב פרידה. וזה לא נתפס.

פסי, תמר כבר מסכימה שתבוא ללכלך לנו את הדשא עם שאריות השיער אחרי התספורת ואתה יודע מה, גם את הכיור, רק תבוא….

עידן שינדלר

.



מזמור לאסף / בוצי ברות

וזו הפעם קשה מנשוא

וסבתא שלך אומרת לי, אין לך מה להגיד,

הילד הזה הביישן התם והחכם לא שלכם.

הוא הבטחה אלינו, אל סבא וסבתא שלו

ואמא שלו ואבא שלו,

שיהיה בסדר שהעולם יחזור למסלולו.

ומתוך העצב הגדול גדל ילד

ואיתו חזרו הצחוק והמשפחה.

עול כבד לילד אחד קטן

שעמד בו, בשקט הפנימי שלו, וקיים את ההבטחה.

ילד אחד שהוא חבר טוב

ואוהב עוגת שמרים של יום שישי,

שאורז את האוטו מזרנים, מזרנים לטיול,

שילדיו כרוכים עליו מלפנים ומאחור

וחיוכו רך וליבו פתוח אל אשתו השקטה,

והחיים ים כחול ובית וגג אדום.

מה יעשו כולם אבא שלך ואמא שלך והאחים שלך

ודודנים והכיתה שלך מה יעשו כולם

והאישה שלך והילדים שלך

ואיך כל האושר הזה ברגע אחד פריך כל כך

ואולי אולי רק נקראת למילואים בשדות הציד הנצחיים,

ואולי, סבא וסבתא שלך שוב לא יכולים לבד

 

 

שישי בצהריים, ובדלת מופיע אחד השכנים. הוא רוצה להגיד לי משהו, רואה שיש ילדים בבית, קורא לי החוצה. אני רואה שהוא רועד, חיוור, כמעט דומע. אני מבין שתהום הידיעה מפרידה בינינו, והוא רוצה להשליך גם אותי אליה. אני כבר בא, אני אומר, לא ממהר. מניח את הדואר במקום. מרוויח עוד כמה שניות של תמימות. קרה אסון, הוא אומר. צומת? כביש? מי הפעם, אני חושב לעצמי. ואז הוא מספר לי את הסיפור ההזוי עליך – שהלכת לשחות ולא תחזור יותר. עבר כבר חודש מאז, ואני מודה שאני לא מתקרב לתפוש את הדבר הזה.

מותך, אסף אליו את כל האשליות והאמונות שהחזיקו אותנו כאן. שהנה אנחנו בונים, גדלים, מתפתחים, שותלים וזורעים, מולידים ומיניקים. עובדים קשה אבל בסוף יהיה טוב, רק גומרים את התואר, רק מגישים גירסה. בדרך למעלה. שאפשר להגיד לילדים שאבא אולי כרגע לא פה, אבל הוא יחזור עוד מעט מן העבודה. שאם רק נחיה נכון, ומה יותר נכון מלשחות בבריכה, לעזאזל, הכל יהיה בסדר. שהחבר'ה הטובים חייבים לנצח בסוף. לא? אז זהו, שלא.

שבעה, משפחה שבורה, אבל. מה אפשר להגיד? כלום. נשארנו ללא מילים. השכונה הקטנה והמקסימה שלנו, אסף, כבר לא תהיה אותו הדבר לאחר אותו יום שישי.

רענן רז


פינה בפרדס לזכרו של אסף



אפריל 2013

לאסף במלאות שנה למותך

דמעות חונקות את גרוני בעודי מנסה לנסח את מחשבותי.

כמעט שנה בלעדיך בני, בכורי אסף. אינני יכול לומר האם הזמן עבר לאט או מהר. כל יום אני חושב עליך יקירי, אני פוגש בך בשעות מקריות, כל דבר יכול להביא אותך פתאום למרכז מחשבתי. למשל התעוררות משנת הלילה וכמובן, איך לא, שחיה בבריכה. מפגש עם הילדים שלך ובמיוחד עומר היפה שהייתה תמיד תלויה על ידיך החזקות. כל יציאה מהריכוז מאפשרת לך לחדור למחשבתי. אני אוהב את הרגעים הללו וגם אוהב ללכת לבקר אותך בבית הקברות. אף פעם לא הרגשתי נח במקום הזה. עכשיו אני מרגיש שם בבית, טבעי וחופשי.

בנינו לך קבר יפהפה, כל הזמן פורח. חלק מהצמחים מחזיקים מעמד מההתחלה וחלקם מתחלפים עם עונות השנה. הכלניות, הנוריות והרקפות כולן פרחו ביופי מיוחד. שתלנו עץ אלון שיעשה לך צל בשעות שהשמש קופחת. אני אוהב את המבט מהמקום שלך לכוון הפרדס של יונתן, הפרדס שעבדתי בו כמה שנים מהיפות בחיי.

אנחנו עוברים את הימים... המשפחה כמו חיה המגינה על עצמה מפני הכאב והטרוף סוגרת שורות. שומרים אחד על השני. אמא שומרת עלי ואני עליה וכולם ביחד אחיך ובני זוגם, דודים ובני דודים. וכולנו עם דלית והילדים. ברור לי שזה מה שאתה מבקש. 

כל אחד מאיתנו בכאבו חש כי היחד והחיבוק והטיול והבילוי המשותף מביא כמו תחבושת ומשחה לפצע הרעב.

פסח חלף עבר, בלעדיך. וחשבתי בליבי כי הפסח הקודם שחגגנו, כולנו ביחד בערבה, היה מתנה, מאין מסיבת סיום שלך ואנחנו לא ידענו...

כל כך עצוב לי וכל כך מתגעגע והאי נוכחות שלך כה משוועת.

אבא


עמדתי ליד המצבה שלך. הכל שקט וכאילו יפה. כך זה כלפי חוץ.

בפנים הכל סוער.

על המצבה חרוטים שני תאריכים.

15.8.72 - תאריך הולדתך. היום המאושר בחיי. סוף סוף אני אמא. הכל סביב נראה מבטיח.

העולם נראה טוב ואוהב, שאין בו רע.

לא רצינו לקרוא לך על שם הדודים שנפלו. לא רצינו שתישא את המשא הכבד מנשוא. ידענו והרגשנו שאתה הבטחה למשהו חדש, וכך התיחסנו – בחרדת קודש ואהבה.

אתה היית אהבתינו בהתגלמותה. שיר מזמור לאסף.

4.5.2012 - היום הכואב ביותר. נלקחת מאיתנו. בחטף. ועד היום אנחנו לא יודעים את נפשנו.

ברחתי משם, מהמצבה מהכתוב. אשה בורחת... 

בורחת מהמציאות האיומה שכל כך קשה להתמודד אתה. 

בורחת פנימה, עמוק פנימה, למה שהיה, לזכרונות.

לבן הגבוה, היפה (דוגמן אמרנו), השקול, האחראי

שיודע לבחור ונאמן לדרכו.הגון וישר עם מצפון ענקי. הו כמה הייתי נותנת לראותך...

לאבא הנהדר, המקשיב, הסבלני. הכל כך אוהב.

לאבא שלא יראה את גל שלו הנבונה והגדולה, איך היא רוקדת, מתעמלת, שולטת ברזי המחשב.

לא יראה את תום החתיך, החכם, שאוהב כדורגל כמוך וכבר לומד גם שח עם סבא אורי.

אבא שלא ייקח את עומר על הידיים כמו שנהג. את עומר היפה, המצחיקה. המנהלת של כולנו.

לבעל האוהב והמפרגן. הו, כמה ידעת לבחור את דלית, אהבת חייך. הרי לא יכולת לבחור טוב יותר.

לו ידעת איך היא שומרת ומגינה על התא המשפחתי שלכם, באומץ, בחיבוק, באהבה אין קץ.

ואנחנו, הורים ואחים, משפחה וחברים – נשארים רק עם הזכרונות.

כל כך טוב וקשה לברוח אליהם, כי תמיד מגיע הרגע שמתעוררים והמציאות טופחת, ואנחנו כל כך מתגעגעים.

אמא


ושוב... האביב מגיע, הגינה נותנת את אותותיה ומתחילה לפרוח...

הלב נצבט, מתכווץ.. זה מתקרב, התאריך הזה, היום הזה...

בדיוק בתקופה הזו לפני 3 שנים, עמדנו שנינו בסיפוק מול הגינה הפורחת שלנו, הגינה שהייתה הפרויקט שלך, שכל ס"מ בה עוצב, תוכנן ונעשה באהבה על ידייך.

עמדנו מרוצים וחשבנו על תירוץ כדי להזמין את כל החברים למסיבה בחצר.. לכבוד סיום הדוקטורט שלי או לכבוד יום ההולדת ה -40 שלך שהתקרב..

שבוע אחרי בערך.. החברים והמשפחה לא הפסיקו לזרום... אבל מסיבה אחרת.

אהובי היקר,

3 שנים עברו מאותו יום שישי ארור שהפך את חיינו ופער בליבינו בור עמוק שלעולם לא יתמלא.

3 שנים עברו, 3 שנים שיש לי כ"כ הרבה להגיד ולספר לך ועלייך... והמילים פשוט לא יוצאות. מרגישה שכל מילה או משפט שאנסה לתאר אותך יגמד ויחטא לאמת. 

מה המילים הנכונות שיצליחו לתאר את האישיות שלך, השלווה, הרוגע, השקט הפנימי.. שכ"כ חסר לי. הצניעות, הפירגון האינסופי, המסירות ללא קץ לחברים ולמשפחה. וכמובן תפקיד חייך – כאבא.

מאיפה לנסות ולהתחיל לתאר את החוסר, את האין, את הריקנות שלנו בלעדייך..

כמו בחייך, מסור ודואג, גם בלכתך דאגת שנשאר עטופים בקהילה מחבקת ומגוננת, חברים אוהבים ומשפחה – משפחה מדהימה שבזכותה יכולנו להמשיך לנשום...

3 שנים עברו...

המבט כבר לא נודד בערב אל השעון במטבח, בציפיה שהדלת תפתח ותכנס... אבל אין יום שעובר ללא געגוע, כמיהה ותהייה אילו רק היית פה...

3 שנים עברו... ועדיין לא מוצאת את המילים.. 

דלית


שנתיים לאסף

מיקה ובר, שימעו סיפור מסבא.

היה לכם בן דודה גדול אחד, אסף שלא הכרתם. אחד כזה מיוחד שגדל עם שאר בני -הדודים, הוא אבא של גל, תום ועומר.

הוא אהב לטייל ואהב את החיים והיה כיף איתו, והוא היה חלק מהמשפחה. 

זה נשמע הזוי וממש לא בסדר אבל יום אחד הוא נעלם לנו ומאז הוא איננו. והוא חסר

כל יום והוא חסר כל פעם שאנחנו מתאספים. 

ואנחנו, כל המשפחה המורחבת, לא נהיה אף פעם שלמים בלעדיו.

בכל שמחה שלנו הייתה תמיד פינה עצובה כזו, שקטה, מאז.. הפינה הזו קצת יותר עצובה ושקטה. 

ואנחנו יודעים שאסף ימשיך ללוות אותנו ויהיה תמיד בליבנו. 


אליך

זמן עובר ואתה עצרת,

וכל פריחה, כואבת 

וחיוך משאיר טעם מר.


בכל שדה אתה נח

בכל שביל אתה הולך

והלב קורא את צעדיך


ואתה כאן, בילדיך

ואתה כאן, במעשיך,

וכל שתיל שצומח

וילד ששואל... ושוכח

מחזיר אותך. 


רק אתמול

משיגרה שלווה

חלום רע

והצל כל כך בהיר

והלב יוצא... 

אליך.

יוסי


הלכתי להביא משהו מהחדר השני,

ונתקלתי בתמונה שלך

חשבתי לעצמי

יש לי אח בתוך תמונה

אח שלא יגיע מחר לארוחה

אח שלא יגיע לחתונה


רק ביום חמישי ראיתי אותך

לבשת חולצה אדומה

ומכנס חאקי קצר

החזקת את עמריקה הקטנה

החלפנו צ׳אפחות 

ושאלנו על תוכניות לשבת


למחרת בצהריים

ראיתי אותך עטוף בשולי הבריכה 

מחכה לאמבולנס,

ולי יש אולי רגע

להגיד לך שאני אוהבת אותך,

ומבטיחה לדאוג לילדים שלך,

ולספר להם עליך.

וזהו, לוקחים אותך.

אספי, אח אהוב 

נישקתי אותך לשלום 

והמוות נשך אותי  


פסח לפני שנה

היינו כולם יחד

סופ״ש בדרום

עשית לנו מסיבה קסומה לפרידה

עם ״אפטר פרטי״

ביום העצמאות

בהופעה של דני סנדרסון

על הדשא הגדול בקיבוץ. 

והקיבוץ מלא באסף. 

ואתה- נוף ילדותי. 

בגיל שנתיים כבר היית לוקח אותי לחליבות בדיר

גידלנו את פזה הכלבה האהובה עליך. 

באזעקה במלחמת המפרץ הרכבת את סבתא הילדה על האופניים 

שתוכל להיות איתנו בחדר האטום. 

ביציאה הראשונה שלי מהצבא

רצתי ישר לחדר שלך

ובמשך שעה בכיתי לך....


עכשיו אני בוכה עליך,

עכשיו אנחנו חוגגים בלעדייך

ובעצם כל פעם מחדש,

חוגגים איתך,- אותך-

את זכרונך הנעים,

הטוב,

הפשוט,

הלא מתיימר, 

האופטימי. 

מיכל

  

עוד בטרם ידעתי מה טמון בה, הבנתי כי חיי משתנים ברגע זה ממש

ניסיתי לברוח ממנה, מהבשורה. אטמתי אזניי, סירבתי לקבלה אך היא השיגה אותי.  עולם ללא רחמים. ומאז אספון שלי, אני נרדמת אתך ומקיצה אתך בשעות מוזרות, כמו בלילה הזה למשל.

ומדוע אני כותבת בכלל?  הלא אמרתי שפה נגמרות לי המילים, ועוד אמרתי, כי הדרך היחידה בעת הזאת, לומר דברים של טעם, היא  לשתוק, רק לשתוק, הן כך עשית אתה אספון כששתקת איתנו את הצער שינקת עם חלב אמך, וגדלת אתו, ואתו הלכת אל הצבא, ואיזה עול מוטל היה על כתפיך הצעירות כשידעת, כל כך ידעת שאתה מחויב לשמור על עצמך, כי לא נוכל שוב.

ועכשיו נגמרו לי המילים ואינן. אבל אמא ואבא שלך ומיכלי ביקשו, ואין דבר שלא אעשה למענם אל מול  כאבם, אל מול גבורתם ואל מול אהבתי אותם.

אספוני, אהוב שלנו, בדף שלי כבר יותר מחיקות ממילים. לא סתם אמרתי שהן נגמרו לי. כותבת ומוחקת, מוחקת וכותבת, משהו ישאר בסוף ומישהו יסכים להקריא.

בעוד כמה שעות יעלה השחר, אחר כך נבוא אליך, לא מאמינה, לא מאמינה.

רעיה, 13.05.2012


אסף מירון ותומר בן אור

אסף מירון ותומר בן אור


יום ששי הנורא
יום ששי הרביעי למאי, י"ב באייר, שנת 2012, התחיל כיום ששי רגיל. התכוננו לארוחת ערב מרובת משתתפים ואמא כבר התחילה את ההכנות  ערב קודם. הבאתי יין מהכולבולית למרות שידעתי שאתה תביא בקבוק יין משובח, כמו בכל דבר גם ביין אתה סטייליסט.
שוטפים את הרצפה, אני חוטף הצצה ראשונה בעיתון, אמא הולכת לעשות סידורים. השעה בערך 11 ואתה קופץ למים, לאימון שחיה ביחד עם שני חברים מהמאוחד. במחשבה לאחור אני מעריך שבמהלך השחייה כבר חשת כאב קל בחזה, למה לא הקשבת לליבך, היית יכול אולי...
אבל השעון הנורא ממשיך לתקתק ואתה שוחה: 400 מטר ועוד 4 כפול 100 מטר, ועוד 8 כפול 50 מטר.  עברת 1,200 מטר אתה כנראה כבר עייף – מוות, אתה אומר לחברים  שהידיים שלך כבדות, אין ספק כעת אתה כבר מרגיש, אבל אתה לא עוצר... זהו שלב הספרינטים,  ואתה מתחמק בסטייל, אמרנו כבר סטייליסט, אתה רוצה לשחות לאט יותר שחייה לשיפור הסגנון.
יש עוד סיכויי קטן, אולי תוותר? אבל  לא, השעה בערך 11:30 ואתה יוצא לעשרים המטרים האחרונים של חייך...
אבא




שנה למות אסף
ושוב אני לומדת בדרך הקשה על תעתועי הגורל הגוזר גזירותיו, ועל חוסר האונים למולו. זה שאין בו ולו טפה אחת של חמלה. זה המייסר בכאב שאין לו סוף. שלא מאפשר שום דרך מילוט ומותיר אחריו ענן של סימני שאלה ואף לא תשובה אחת.
שוב אני לומדת בדרך הקשה שהזמן לא עוצר מלכת.  יש לו קצב וחוקים משלו. יום רודף יום ולוח השנה הוא עיקש, תובעני, מזכיר לנו את ימי ההולדת, מזכיר חגים ומועדים, סוגר שנה. הנה כמו אז, שלהי אביב עם בושם פרחי הדרים, עם שפעת צבעים בגן, וכל הדיסונאנס הזה.
אספי, שקראנו לך אספון, סבא אטה ואנוכי, נכון לי יותר שלא לומר דבר, כי השתבשו סדרי עולם. מה לך ולכל זה, הולך בתלם שכמוך? צועד על קרקע בטוחה? רוקם תוכניות וכל החיים עוד לפניך?
אני שבה ורואה אותו בעיני רוחי. רואה את האור בעיניו, את האושר הנסוך על פניו כשהוא מודד במבטו את כולנו בשעה של יחד. נרגש עם המשפחה ההולכת וגדילה, עם בני ובנות הזוג המצטרפים והופכים לחלק מאיתנו בכל מובן. מרוצה מאחיו המקימים משפחה ושבים לגור בקרבתנו. כמו חלום שמתגשם. אני שבה ורואה איך הוא אוהב את אחייניו הקטנים. מקניט, מפלרטט, מקרב. הם גם שלו. המפגש הוא כמעט יומיומי כששיאו הן ארוחות ליל שבת. נחת וסיפוק ממלאים את הלב. המשאלות הן בהישג יד ולא צריך יותר מזה, שרק יישאר כך. 
"בנייך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" אני מברכת את שלומית במלאת לה 70. כל כך פשוט, כל כך נכון.
אלא שאז, אספי אהובי, כמו באבחת חרב אחת, איזו ישות עלומה שאיני יודעת פשרה, ישות אלימה ובלתי מתפשרת קורעת אותך מעלינו, מהעץ המלבלב, המניב פירותיו, המעמיק שורשיו.
אבחה אחת. ענף אחד. עולם שלם. אסף.
ומה עוד נותר לנו אל מול הסופיות הזאת, הבלתי נתפסת, הבלתי נסבלת? בוודאי שלא השלמה, וגם נחמה אין.
רעיה, מאי 2013

מִכִוָות אֵש /  רעיה        

מאי 2016

 

כְּמוֹ מִכְוָוה שֶל אֵש

שְמוֹ

עַל דַל שְפָתַי

כְּמוֹ מִכְוָוה שֶל אֵש

עֵינָיו

חִיוּך עַל מַדָף

זִיו פָּנַיו

כְּמוֹ מִכְוָוה שֶל אֵש

בֵּיתוֹ

נָוֵהוּ שֶצִימַח                                                                              

דֶשֶא עֵשֶב                                       

עֵץ שֶל זַיִת

עָמָל כַּפָּיו                                      

כְּמוֹ מִכְוָוה שֶל אֵש                             

אֵשֶת נְעוּרָיו                                   

יְלַדָיו                                              

מְשוֹש חַיָיו                                       

שֶהוֹתִיר                                        

שֶנֹאהַב                                          

כְּמוֹ מִכְוָוה שֶל אֵש                            

אֵינוּתוֹ                                            

נוֹכַחַת                                            

נוקֶבֶת

דומֶמֶת

דְמִי יַמָיו

כמו מִכוָוה שֶל אֵש

זִכרוֹ

עוטֵף

לא חולֵף

לא עוזֵב

עַל לוּח לֵב

כמו מִכוָוה שֶל אֵש

צָהֲרֵי שִשִי

בְּלוּח הַשָנָה

הַאַרְבָּעָה בְּמָאי

לְשְאֵרִית יַמָי                                                                                                                          

סער בר, 2015

אספוש,
"קצר וחטוף ושובר את הלב,
קצר פה כל – כך האביב", 
שר פוליקר, למילותיו של דוד גרוסמן.
שלוש שנים ושום דבר לא נהיה קל יותר,
אתה יודע כמה גדלו ילדיך המופלאים,
כמה דלית מדהימה,
מי נולד ומה נשמע במשפחה המיוחדת שלכם.
אתה יודע שתומר פה לידך,
אתה יודע שעוד יום זיכרון עבר,
שוב פניו של ינקי ניבטות בחיוך הנצחי,
ינקי שאתה לא הכרת וגם לא אנחנו.
כילדים היו לוקחים אותנו כל שנה לפינת הזיכרון,
החיבור שלנו היה דרכך ודרך תומר
שני בנים שקטים, נבוכים,
נושאים שכול ומנחמים מבלי לדעת,
כולנו ראינו שאתה דומה לינקי
וכולנו שתקנו,
רק לא להביך אותך.
לעולם יותר ריחות הפרדס לא יצליחו לנחם,
צהוב החרציות, אודם הפרגים,
והשדות הירוקים המצהיבים,
יהיו טבולים בעצב הנצחי,
הנחרט בפנינו, בליבנו,
ביום שבו שוב ענן העצב ירד עלינו במפתיע,
על השולחן היה לי ספר של רחל חלפי,
מצאתי בו שיר שהזכיר לי את תומר 
והזכיר לי אותך,
הבאתי אותו לאמא תמי,
ובליבי גם לאמא שלומית ולאבא אורי.

ילד שיָפָה לו שתיקה
יֶלֶד שֶׁיָּפָה לוֹ שְׁתִיקָה
שֶׁיָּפֶה לוֹ חִבּוּק
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
 
וְכָל זֶה לֹא אוֹמֵר דָּבָר
וְכָל הַמִּלִּים כְּרִשְׁרוּשׁ שֶׁל נְיָר
לְיַד זֶה הַיֶּלֶד
שֶׁהוּא כִּנְשִׁימַת הַשֶּׁמֶשׁ
כִּנְשִׁימַת הָעֵשֶׂב
 
נְשִׁימָתִי שֶׁלִּי


מתוך מכתבו של אבנר שפע אל אֵחיו של אסף
מיכל, יונתן ויוחאי היקרים,
משהו קטן על אחיכם. הייתי בן 16 בערך ומצאתי את עצמי דוהר על טרקטור פיאט רועש בָשדות המוריקים של קובאני, בדרכי מההודייה לקבוץ. אהבתי אז, ולעולם אוהב, את הדרך בשדות. תמיד תיעבתי את הטרקטור.
לא עבר יותר מקילומטר וחצי, מִספר נסיונות העברת הילוך כושלים והרמת קלאץ' אחת גבוהה מדי, ומצאתי את עצמי בשולי הדרך הבוצית. המפלצת פיאט דוממת תחתָי ואני אובד עצות, איך אפיח רוח חיים במכונה האימתנית, ואיך, אם בכלל, אשוב אי פעם אל זרועותיו של הקבוץ. החושך החל יורד ביחס הפוך בדיוק למפלס האימה שבלבי. ואז, מתוך שביל הכורכר הרטוב, הופיע אסף שיצא לריצה בָשדות של קובאני. נתמלאתי בושה על שיהיה עכשיו מי שיעיד בקבוץ, שילד לולן עם נסיון של שנה, לא הצליח להתניע טרקטור פשוט ונתקע בָשדה. משהבחין בי אסף, התחלפה הבושה עד מהרה באושר, עת ניגש אליי מתנשף, לובש חיוך מבויש, לחץ את ידי והרגיע אותי. בלי זלזול, בלי לעג, חייך בשקט, נטע בי רוגע ותוך בדיקה קצרה, בפשטות מביכה, הכניס את  הצ'וק פנימה וזרק לי, "סע".
וּמאז אהבתי אותו. אולי כי הציל אותי, אולי כי ידע ושמר על סודי הכמוס והמביך.
אחיכם לעולם יהיה נטוע בזיכרוני, עם חיוך וענווה ושקט, ואור באמצע שדה ירוק
שלכם, אבנר מאי 2012


י"ד אייר   6.5.2012       ( כתב חִייא ביום הלוויה)
אסף יְקירי,
חַשרַת עבים, אין קרן אור מפציעה,
בשורת סוּפה וְחרב, הלם ואלם,
בלי מילת פרידה, בכלל לא ידעת שאתה מוּעמד,
גם אמא ואבא לא,
גם דלית והילדים לא,
גם יוחאי ויוני וּמיכל לא.
והבלגן והסיוט, בִּסְערה פתאום, בלי התראה,
ואתה ילד יפה וטוב שכמותך, עם החיוך הביישני בשולי פניך,
בִצניעותך  הידועה – מבקש סליחה,
מנופף לשלום, לא להתראות,
אומר בלחישת שפתיים, כן, אנחנו ביחד,
אבל תסתדרו בלעדיי, תשתדלו בלעדיי

ואנחנו – לילי ואני, כועסים על נִבזותם המרה של מושכי החוטים,
זועקים על המוות הזה שלך, למול ריקנות והד רועמים,
מתכווצים בפִנת החיים עם אמא ואבא שלך
שהם ואתם לנו כמו משפחה,
כואבים, רועדים, וסוכרים את הפה ויותר לא אומרים
רק עומדים וּבוכים כמו שמרגישים,
יודעים שהשתנו החיים.

הייה שלום ילד טוב ויפה שכמותך                      
באהבה, לילי וחִייא


יוחאי כותב אחרי שבע שנים

שעת ערב מאוחרת. הילדים בדיוק נרדמו. יושב במרפסת ומנסה לגנוב כמה דקות שקט.

חושב עליך ואיך עבר היום שלך.

אחר הצהריים בטח הקפצת את תום לאימון. אולי נשארת לצפות מהצד. גאה בילד שכבר הפך לנער. מזהה את אותן תנועות חתוליות ומהירות מחשבה שאפיינו גם אותך על המגרש.

אחר כך בבית, לפני ארוחת הערב, עוד הספקת לשבת עם גולי ולעזור לה להתכונן למבחן. מסביר בסבלנות אין קץ. וכשהיא פונה אליך בשאלה, אתה נעצר לרגע, מביט בעיניה ורואה כמה היא יפה וכמה היא דומה לך.

ואז מקלחות, ארוחת ערב, נקיונות. שגרה מבורכת שכזו.

יותר מאוחר אתה מרים בעדינות את עומר שנרדמה על הספה, נושא אותה על ידיך אל המיטה. מלטף את השיער הזה וחושב בחצי חיוך על כך שהיא עוד תבוא לבקר אותך ואת דלית בהמשך הלילה.

 

שבע שנים עברו ועדיין כל זיכרון מלווה בצביטה של געגוע. ואני רוצה לחשוב שאתה רואה אותם ואת כולנו מלמעלה. אבל אתה כאן, למטה. מתחת.

שבע שנים עברו.

לאבא ואמא נולדו עוד נכדים. קודה ואורי ויפתי וגפן שלא יכירו את הדוד שהיה להם. שהיה יכול להיות להם.

ואולי יש בזה בכל זאת איזו נחמה להורים. אולי. אבל את החור הענק בלב אף אחד ושום דבר כבר לא ימלאו.

 

ועכשיו כבר לילה. בדרך למיטה אני עובר בחדר של איתמר ונעמה. הם ישנים בשלווה ששמורה רק לילדים. אני נותן לכל אחד נשיקה, בעדינות, לא להעיר, וחושב ששום דבר אינו מובן מאליו.

מחר האזכרה. שוב לבית קברות, שוב לפרדס. שוב לגעת בפצע הפתוח. ואחר כך עוד 364 ימים של געגוע ופרידה שלא נגמרת.

 יוחאי     4.5.2019


דלית כותבת, מאי 2020

8 שנים כבר.. האמת, אין לזמן ממש משמעות כשמדברים על אובדן. ההרגשה לא משתנה אחרי שנתיים, 5, או 8 שנים ובטוחה שגם לא אחרי 20 שנה ויותר. הפספוס והחלל תמיד יישארו נוכחים.

ונכון, זה לא שהחיים נעצרו, כי אי אפשר באמת לעצור. זה לא שאין רגעים טובים ושמחים, רגעי שיא והצלחה לצד המורכבות והאתגרים של החיים, אבל הנוכחות של החלל הזה שזורה באופן קבוע. ודווקא לא בימי האזכרה והאירועים הגדולים, אלא  בעיקר ברגעים הקטנים שלנו ביום יום. נשארת שותף להכל ואני תמיד מנסה לדמיין איך היית מגיב, מה היית עושה/אומר/מייעץ? 

למשל איך היית מתרגש שגול קבלה את הצו הראשון, איך היית מתרגל איתה את התמרורים לתיאוריה ומי יוכל לשבת לידה כמוך בסבלנות כשהיא תצטרך מלווה לנהיגה? איך היית מסתכל בה בהערצה על המסירות שלה להתעמלות והתרגילים שהיא מצליחה לעשות? עונה לה על כל שאלות הפוליטיקה וההתנהלות במדינה? וגאה בה על מי שגדלה להיות. 

איך היית לוקח את תום לכל משחקי הכדורגל של הקבוצה האהובה של המשפחה, צופה בכל המשחקים שלו ומתאמן איתו, איך היית עומד באחוות גברים איתו מול המראה ומראה לו איך להתגלח ונותן לו עוד כמה טיפים של בחורים.. איך היית גאה בו על כל ההתנדבות שלו והעבודה בנוי.. על הגבר שהפך להיות, בדיוק כמוך.

ועומר.. קשה לי בכלל להתחיל לתאר.. היית ממשיך להיות העוגן שלה להתרפקות ולהתפנקות, עומד דום (כמו כולנו) לכל משאלותיה עם החיוך והסובלנות שלך, מסרק אותה אחרי המקלחת, מלווה אותה בטיולי כיתה, מדורות, מעריץ אותה על הכדור מים (כמוך) ועוד ועוד... 

איך היית מגיב לתקופת הקורונה המטורפת הזו? קל לדמיין איך היית מתנדב לעזרה בקיבוץ, דואג להורייך ושאר המשפחה, מתקתק את הגינה וכו וכו...

קשה להסביר למישהו שלא חוה אובדן מה זה אומר לחיות עם זה, אי אפשר באמת להבין.


פסל


לא מזמן נתקלתי בתמונה, בתמונה של פסל, שפיסל אמן רומני שאיבד את אשתו- פסל של איש יושב על ספסל עם ראש מורכן וכל החלק העליון של גופו הוא למעשה חור אחד גדול. בתור אחת שלא ממש אשת רוח או אומנות - הפסל הזה תפס אותי בהרגשה שממש הצליח להמחיש את התחושה של החלל הגדול הזה שנפער בבטן/בלב/בחזה.

חלל שתמיד ישאר. 


אסף 

כתב שי חפץ באזכרה 2022


אני רוצה לספר לכם קצת על מה שאסף היה עבורי: 

חבר, אח לנשק, קצת אח גדול, קצת מושא להערצה.

אני הכרתי את אסף בשנת 2004, כשהגעתי לשרת איתו יחד במילואים, בחטיבה 55 של הצנחנים.

  הגעתי לבד, הפרידו אותי מרוב בני המחזור שלי כך שהגעתי פעם ראשונה למילואים בחור צעיר בן 24 למחלקת חבלה, מחלקה של מילואימניקים שרובם גדולים ממני בעשור בערך והקשר שלהם לחבלה מקרי בהחלט.

הרגשתי מהר מאוד חלק מהחבורה, הכרנו והפכנו לאחים.

אסף היה גדול ממני בשמונה שנים, הבדל משמעותי אך לא נתנו לזה להפריע והחברות בניינו המשיכה גם מחוץ למסגרת השירות.

הרגשתי שהגעתי למקום הנכון.

בהמשך הרגשתי מעבר לחברות גם תחושה של אח, אח גדול שרוצה לעזור, ללמד, להקשיב וכמובן גם אח לנשק, חייל ולוחם מקצועי.


     הגעתי למילואים עם פוסט טראומה משירותי הסדיר, לא יודע אם אסף הרגיש או ידע אבל הוא נתן לי תחושה שאני יכול לשתף אותו וכך עשיתי.

 במשך 20 שנה הצלחתי להפתח מול מעט מאוד אנשים, פשוט כי לא יכולתי או רציתי, עם אסף זה היה שונה, היה קל יותר לדבר איתו, הוא ידע להקשיב ולהכיל.


    אסף דיבר עליכם רבות, על המשפחה, סיפר בהרחבה והתלהבות על הלימודים של דלית והתוכניות לעתיד, על העבודה, על גידול וחינוך הילדים, אסף ידע לשתף אותי בדברים שיש להם משמעות, שיכלתי ללמוד מהם, דברים שחיזקו אותי ונטעו בי הרבה תיקווה גם כשהיה לי קשה. 

  ואז הגיע קיץ 2006 ואיתו מלחמת לבנון השנייה. התגייסנו בצו 8, הגענו כולם, אני עזבתי רק קרוואן וחופשת סמסטר אסף השאיר מאחור אותכם והתגייס למלחמה.

 התקרבנו בתקופת המלחמה, דיברנו הרבה, שיתפנו ועשינו קצת תכניות. רצינו להפגש יותר, לטייל, הצלחנו להגשים רק חלק מהתוכניות ...

בשנת 2008 הפסקתי לעשות מילואים, זה הספיק לי, אבל כמובן שנשארנו בקשר,

אני זוכר שאסף התייעץ איתי קצת לגבי הבית שבניתם, הוא היה מאושר! התרגש מאוד מהבית, מהילדים  שהיו חלק בלתי נפרד ממנו וממך דלית.

בשנת 2011 נסענו יחד לחתונה של ניב בקיבוץ, הגעתי אליכם ונסענו יחד ברכב אחד עד קיבוץ שמיר, אני זוכר את הנסיעה הזו, את האווירה והנופים, דיברנו המון בדרך, צחקנו ונהנו.  אני ומאשה היינו זוג צעיר, סיימנו ללמוד ותכננו להרחיב את המשפחה, אסף היה שם בשבילי, חילק עצות, הרגיע אותי והסביר לי: לדברים יש נטיה להסתדר,להתאזן, סדר העדיפויות משתנה ומפנים משאבים למקומות הנכונים.

 משפט זה מלווה אותי עד היום, לפעמים אני אומר אותו לאחרים  ונזכר באסף, נזכר בשקט החודר, בחוכמת החיים ובעוצמה.

 נזכר ומתגעגע. 

בכל יום זיכרון אני מדליק מספר נרות עבור: פיקי, חליל, לי, אמיר סוזין, איגור, חסן  ואסף. 

מאשה שאלה אותי פעם למה אני מדליק נר לאסף ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל?

ההסבר הכי טוב שיש לי שאסף מבחינתי שייך לשם, למקום השמור לגיבורים ומלאכים, אחים לנשק שלחמו איתי כתף אל כתף ואינם אתנו. הם הלכו מאיתנו צעירים, צעירים מדי.



אני הולך לבכות לך

תהיה חזק למעלה

געגועי כמו דלתות

שנפתחות בלילה


"לנצח אחי אזכור אותך תמיד

וניפגש בסוף, אתה יודע

ויש לי חברים אבל גם הם כבים

אל מול אורך המשגע


כשעצובים הולכים לים

לכן הים מלוח

וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר

לא געגוע


לנצח אחי אזכור אותך תמיד

וניפגש בסוף, אתה יודע


וכמו הגלים אנחנו מתנפצים

אל המזח אל החיים"



אסף מירון, כתב עידן שינדלר 2022

עכשיו יותר טוב...

או שלא ?

עכשיו יותר ברור?

גם לא נראה לי.

אני חושב, מנסה לשחזר את עשר השנים, שעברו בלי ששמנו לב, עשר שנים, זה לא נתפס.

או שכן, כלומר, אנחנו יותר איטיים, יותר כפופים ושקמים מהכורסה, יותר כאובים.

או לפחות ככה אני מרגיש...

פסי, עבר עשור שלם, מהיום שהלכת לשחות בבריכה ולא יצאת ממנה, יום, שבו נגמרה, איפה שהוא התמימות, יום ששינה את חיינו לעד.

יום שבו הבנו, שזה הגיע גם אלינו, שנכנסנו לסטטיסטיקה, שדברים כאלו קורים, ולא רק לאנשים שאנחנו לא מכירים.

והחיים ממשיכים, החיים חזקים מהכל, אני רואה, איך הילדים שלנו גדלים, ואני יודע איך היית גאה בהם, בגלגול, תום ועומר.

בכל אחד מהם, יש משהו ממך, אני יכול לזהות את זה בבירור, רואים את זה טוב, בהליכה, בחיוך או בסגנון הדיבור.

ואני יודע, כמה אתה חסר להם, בעצה טובה, שיחה של ארבע עיניים, חיבוק או סתם טפיחה על השכם.

לדלית, שמחזיקה ומגדלת, את המשפחה הנהדרת שלכם.

וזה קשה, וזה כואב, ולא נראה לי שזה יותר קל, גם אחרי עשר שנים.

והחיים ממשיכים, ורוב הזמן, אנחנו כן מחייכים.

עכשיו יותר טוב, אני חושב, זאת אומרת אני כמעט בטוח בזה, לפעמים החיים נראים כמו חלום.

יכול היה להיות הרבה יותר טוב פסי,יכול היה, אם היית איתנו היום..

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

חיי

אוהבת | 19/12/2015

מתגעגעת

חסר רכיב