ליובה שיפמן

 היא יצאה בדלת האחת והיחידה,

שדרכה יוצאים כל המתים מן העולם.

זו אותה הדלת האחת והיחידה

שדרכה נכנסים לעולם.

ושם משפחתה החדש – כמו של כולם,

זיכרונה לברכה.

שמה המלא מעכשיו ועד תחיית המתים –

אמא זיכרונה לברכה.

בעיר קיט קרה ומושלגת נולדה ילדה ושמה ליובה ברוסקין. ילדותה עברה עליה בנעימים, אביה היה סוחר מצליח, ובבית דיברו יידיש, גרמנית ורוסית. אמא הלכה לבית ספר רוסי ואילו אחותה אלקה ושני אחיה למדו בבית ספר גרמני. המשפחה הייתה בורגנית למהדרין ובני המשפחה נהגו ללכת לתיאטרון ולהאזין לקונצרטים. כולם היו מאד מוסיקליים. אמא ניגנה בפסנתר והייתה גאוות המשפחה. אלי ידע יצירות בעל פה ושרק את כל התשיעית של בטהובן בעל פה.

בגיל שתים עשרה הצטרפה אמא לתנועה, בתחילה לצופים ואחר כך לשומר הצעיר. היא הייתה פעילה מאד ומהר מאד התמנתה מדריכה. הוריה לא היו מרוצים, הילדה התחברה עם חברים ממעמד נמוך משלה, היא הפסיקה לנגן ואף החלה לדבר על עלייה. עבור אמא, התנועה גילמה את כל הטוב בעולם והיא השקיעה בה את כל מרצה: ערכים כמו נאמנות, צדק חברתי ושוויון חשובים מאד. וכמובן יש בתנועה גם הרבה אפשרויות לעצמאות ולסיפוק עצמי. היא ניהלה את החוג לספרות, למדה לכתוב ולקרוא יידיש וקראה הרבה ספרות טובה בגרמנית, רוסית ויידיש. נראה שהאהבה לספרים ולקריאה ניטעה בה כבר אז. אולם, בתנועה הכל מכוון לדבר אחד, עלייה למולדת חדשה – היא ארץ ישראל. ב- 1932 נקרית לאמא הזדמנות: עליה לארץ ישראל כספורטאית במכביה הראשונה. האבא התנגד, אך לבסוף נתן את הכסף לנסיעה.

אמא הגיעה לקיבוץ טבריה והחלה את ייסורי הקליטה. היא באה מארץ מושלגת, היישר לחמסינים של ארבעים מעלות. הציבו אותה לעבודה במסעדה והיא התייסרה על כך שלא ידעה לשטוף רצפות, בשעה שכל הוותיקות היו זריזות ומיומנות. גם העברית לא הייתה שגורה בפיה. ואולם, לקבוצה הציונית הזאת, לא הפריעו קשיי הקליטה ובלילה הם שרו ורקדו עד אור הבוקר.

בסוף הקיץ אין עבודה בטבריה והקבוצה מגיעה לרמת גן. ברמת גן החיים יותר קלים. היא מתחילה ללמוד את השפה, מתרגלת לאקלים ואפילו לומדת איך לשטוף רצפות. ויש גם צ'ופר- עבודה בפרדס, בקטיף הדרים, ואין דבר יותר נפלא מריח ההדרים! בערב הולכים לתל אביב, מחליפים ספרים ותקליטים ולפעמים גם הולכים להצגה ב"הבימה". אבל, כל דבר טוב נגמר, ואמא מקבלת הוראה לעלות לכפר גלעדי. אך אמא רצתה להקים קיבוץ חדש. ואז יום אחד היא נוסעת לבקר את חברתה פניה בקיבוץ גבעת חיים. שם, היא פוגשת את אבא. אמא ואבא הקימו חדר משפחה, וגם דאגו להביא את האחות אלקה לקיבוץ. עם הזמן התרחבה המשפחה ונולדנו אנחנו הבנות. אמא עבדה בגן הירק ומאד אהבה את העבודה. מפעם לפעם היא גם טיפלה בחולי הקדחת, אבל לא לאורך זמן, ועדת החינוך קבעה שעליה לטפל בתינוקות. ובאמת יש מחסור בכוח אדם, כי חברי הגרעין ההונגרי מולידים כל כך הרבה ילדים. אמא קיבלה את דין התנועה והשקיעה את כל מרצה בעבודה זו – כעשרים וחמש שנים.

אמא השתלמה ונעשתה מומחית בטיפול בתינוקות, ודוקטור פאלק המפורסם מבית חולים רמב"ם קרא לה "הפרופסורית". עד כדי כך שהוא שלח אליה תינוקת תימניה שהובאה לבית החולים במצב של תת תזונה אנוש. "אם לא תטפלי בה, היא תמות", הצהיר הדוקטור. בלית ברירה לקחה אמא על עצמה את הטיפול בעוד תינוקת וכעבור כמה חודשים הצליחה להבריא אותה לחלוטין ואף יותר מזה.

לאחר שחדלה לעבוד בפעוטונים עבדה אמא כסייעת במרפאת שיניים, כעשרים שנה. בתקופה זו התחתנו הבנות ועזבו את הבית. לאט לאט הגיעו גם הנכדים ואמא שהייתה מיומנת בטיפול בתינוקות, הייתה עוזבת את העבודה לכמה ימים בכל פעם שנולד נכד, כדי לטפל בו ולהכשיר את הבנות. בגיל שישים החליטה אמא לשנות כיוון ולהפוך את התחביב שלה למקצוע. היא למדה ספרנות באוניברסיטה ואחר כך עבדה שנים בחדר עיון. בשנים האחרונות העסיקה את עצמה בסביום. אמא רוותה הרבה נחת משמונת הנכדים ומארבעה עשר הנינים. היא שמחה עם כל ביקור שלהם והם אהבו לבוא אליה ולשוחח עמה.

יהי זכרה ברוך.

נירה

ליובה ושמעון שיפמן, אסתר פינק, ישראל הוכדורף בטיול

....

רק לפני כמה חודשים, חגגנו לך אמא, סבתא, את יום הולדתך המאה. אני נזכרת באווירה הכל כך מיוחדת, בהתרגשות, בשמחה, איך דברנו וברכנו ואיך השתאינו והתפעלנו לא רק שהגעת לגיל מכובד כזה, מאה, אלא ואולי במיוחד על האופן המופלא, על התוכן והמשמעות שנתת לו. הזכרנו אז, איך לא ויתרת על עולם המוסיקה, על עולם הספרים, על תכניות רדיו איכותיות, על מפגשי קריאה ועל כל הפעילות השוטפת שלך. וכאמור, הכל בשקט, בצניעות ובנועם ותמיד בהקפדה בהופעה מסודרת ומטופחת.

והנה, זמן קצר כל כך אחרי כל הברכות היפות והמרגשות, אחרי השבחים וההתפעלויות – אנחנו שוב נפגשים, והפעם ללוותך בדרכך האחרונה. אני רואה כל הזמן לנגד עיני, את דמותך הכל כך צעירה ותוהה, איך מישהי כה צעירה הולכת לעולמה. ומה כבר אפשר להגיד ביום כזה? למרות ההכנה, הדיבור, הידיעה וההבנה על מגבלות הגיל והבריאות – כשמגיע הרגע – עולה בבהירות הקושי, ומרגישים אותו היטב במועקה הכבדה שבבטן.

אני מרגישה בעיקר ובאופן מיוחד את הצער, אבל גם קצת חרטה, על דברים שאולי היו יכולים עוד להיות, ואולי אפילו להשתנות, והנה במקומם, יש פתאום חלל ריק, ואיתו תחושת תסכול קשה על אי ההפיכות של האובדן. זהו זה! נגמר! תם ונשלם!

אמא, במותך, ובלי ידיעתך, קטעת לנו את תחושת השייכות המשפחתית של הקשר הבין דורי, והחוט המשפחתי כאילו הולך להיפרם לנו.

אבל, דווקא ההכרה על החוט שאולי הולך להיפרם, מציבה אותנו בפני הצורך להתמודד עם מה שנותר לנו, צורך שיכול להוביל אותנו לחיפוש והשלמת החסר. נוכל לנסות לבחון מחדש את איכות החיים הנמשכים, ואז לבנות ולטוות חוטים חדשים, מעשים חדשים, הגשמות ומימוש חלומות ותוכניות לעתיד.

כך נוכל לומר לך אמא שקבלנו ממך מתנה, את הדוגמא והרצון להמשיך לחיות טוב ולהמשיך בדרכך, שהייתה דרך של טיפוח חיים משמעותיים, איכותיים ובעלי תוכן כפי שראינו אותך חיה אותם, למרות מגבלות הגיל.

נתנחם בכך, שמיצית את חייך היטב, שהגשמת את עצמך בכל המובנים, בבניית הקיבוץ, בהגשמת מערכת ערכית כה מופלאה, בחיי יום יום עשירים ותרבותיים ובהקמת משפחה לתפארת. וכך הלכת לעולמך בשיבה טובה. תודה רבה לך אמא, שאפשרת לנו להגיד אמא כל כך הרבה שנים!

יהי זכרך ברוך.

אורה

....

 יושבת לידך בבית החולים. מקום קודר ועפוף בענני עצב וכאב, ומביטה בידך הכמושה והרכה.

הנימים הכחולים והאדומים מסתעפים מתחת לעורך הדקיק כמו נייר אורז עדין, ואני עוקבת אחר מהלכם וחושבת עד כמה החיים שלך היו ארוכים ומסועפים.

כמה ראית בחיים הללו.

ובמקביל רוצה להגיד לך רק עוד פעם אחת שאני אוהבת אותך. והלב מתרחב והעיניים דומעות.

בפעם שלפני האחרונה כשבאתי אלייך הרגשת לא טוב, ואני פשוט ישבתי לידך וסיפרתי לך את הסיפורים על הנכדים שאת כל כך אוהבת.

אפילו שרתי לך שיר והתנצלתי שאני כזאת זייפנית לעומת הבנות שלך.

לפני שהלכת לישון אפילו שאלת "אכפת לך אם אני ארדם? אני כל כך עייפה."

ובאמת היית כבר כל כך עייפה. עייפה בלב ובנפש, והגוף היה עייף. גוף כה קטן ועדין שידע להאמין וללחום בכל הכוח.

בפעם האחרונה באתי לבקרך לפני שהגעתי לעבוד בארכיון.

נשקתי ללחייך הקמוטה מספר פעמים, שמעתי את צחוקך, והוא לשמחתי עדיין מהדהד באוזני.

כל כך שמחת שאנחנו באים לגור בקיבוץ ואמרת – חבל רק שכל כך מאוחר.

כמו שאומרים מעגלים נסגרים ונפתחים חדשים, היום אני יותר מתמיד מרגישה את זה.

לפני שבוע פתחתי ביד ושם דף זכרון לאביך שנרצח בשואה בלטביה. יהא זכרו ברוך.

יותם הבן הגדול שלי הבטיח לך שכל יום הוא יבוא לבקר אותך אחרי בית הספר. ואת יודעת שהוא היה בא.

אני שולחת לך אלפי נשיקות מנדב ויותם שכל כך אהבו אותך, ומרות שאהבה לחבק אותך ולספר לך סיפורים ולשיר לך שירים חסרי פשר ועליזים.

את כבר חסרה לנו.

היידי

....

בתערוכת הארבעים, 1992

 מכתב תודה לחברי גבעת חיים איחוד

אמא שלנו חייתה בקיבוץ שנים ארוכות, מאז היווסדו. התמזל מזלה והיא האריכה ימים ונותרה צלולה עד יומה האחרון. בשנים האחרונות נזקקה לסיוע בכל מיני תחומים, שאנו הבנות, בשל היותנו רחוקות, לא יכולנו לספק לה.

אנו רוצות לציין שבמשך כל השנים האלו נענינו לכל בקשה והתרשמנו
שלא היה אחד שלא עשה כמיטב יכולתו לסייע ולעזור. חברה היודעת לכבד את
הקשישים בתוכה מעידה על היותה חברה אכפתית ואחראית השוזרת עבר ועתיד כחלק מתרבותה. למרות הדעה הרווחת שהקיבוץ שינה את פניו, נדמה לנו שבמהותו הוא נשאר כשהיה. חשנו שהערכים שעליהם גדלנו והתחנכנו עדיין מפעמים במקום הזה דהיינו, תמיכה בשעה קשה, התגייסות לעזרה ומתן תחושה של בית.

ברצוננו להודות מעל דפי העלון לכל האנשים שכל כך השתדלו להנעים את
שנותיה האחרונות של אמא שלנו:

לעירית ארבל שלא חסכה מאמץ כדי לספק את כל מה שהיה נחוץ, בכל יום ובכל שעה. לא נשכח את דבריה שאמא טיפלה בה במסירות בינקותה וכעת תורה להחזיר לה. לד"ר עופרי ולכל צוות המרפאה המסור, לטובה, לחיה ובלהה הנאמנות מהסביום. לימימה, שבאה פעמיים בשבוע, בדבקות ובאהבה, להקריא לה ולשוחח עמה על ענייני הקיבוץ.

ללאה שחר, ששמרה וטיפחה את גופה, לגייל, שתמיד דאגה לנוחותה ולרווחתה, לאלי דניאל שאף פעם לא סירב לבקשתנו לנסוע לנתניה להביא ספרי שמע כשאזלו הספרים, ולכל בעלי המקצוע הטובים והמסורים. יישר כוח לכולם!

אורה, נירה ויהודית