חסר רכיב

מילן צ'רבנקה

מילן צ'רבנקה
- י"ב חשוון תשע"ג
06/02/1921 - 28/10/2012

                                        

 



מילן צ'רבנקה / דברים שנאמרו בהלוויה


אבא יקר,


כשאדם הולך לעולמו בגיל מופלג בשנתו, אומרים שמת מות צדיקים.

אבא זכה למות בדיוק כמו שקיווה, רחוק מבית חולים ומרופאים, בביתו, במיטתו ובשנתו.

לכל אחד מהנוכחים פה אתנו היום, יש זיכרונות פרטיים משלו מאבא שלנו,

אני רוצה להספידו בכמה משלנו:

אחד הזיכרונות הראשונים של מיקי ושלי היא ההליכה להשכבה בבית הילדים. שגרה קבועה של אני, המפונקת, על הכתפיים ומיקי אוחזת בידך חזק חזק שלא תברח, סגרת את היום בבית הילדים עם נשיקות וחיבוק ולפעמים גם סיפור.

בשבתות, ההליכה למגרש הכדורגל שהייתה משמעותית במיוחד למיקי כי היא לא אהבה לישון בצהרים.

הילדות הייתה רצופה זיכרונות של בית מלא אנשים שאתה ואמא אימצתם לביתכם: דן מנור, דנה, אילונה ועוד רבים. בשבתות המה הבית אורחים מן ה"גולה", כמו שאורי אסטליין אהב לצעוק מעבר לשיחים בדרך לארוחת הצהריים בחדר האוכל.

לוויות והספדים היו קשים לך ובקשת מאתנו שנאמר עליך מעט ורק את האמת.

האמת - היית אדם חם בכל מובן. אהבת חזק, חבקת חזק והבעת את דעתך בצורה חדה וברורה שלא יישאר ספק מה עמדתך לגבי נושא השיחה.

אנו יודעים שחשוב לך שיזכרו שתמיד ניסית לעשות הטוב ביותר שידעת.

זכית בארבע השנים האחרונות לחייך – בג'ו, שהיה מסור אוהב וחם – ונתן לנו תחושה שתמיד יש על מי לסמוך ומישהו שדואג לך בצורה הטובה ביותר.

אהבנו אותך מאד ונמשיך לנצור את זיכרונך בלבנו.

 

ילדיך – תמר, דני, מיקי ואורנה


מתוך בתוכנו 1981
החודש סיים מילה צ'רבינקה 18 שנות עבודה מבורכת ומסורה כתברואן הקיבוץ. במשך תקופה ארוכה זו התמיד מילה בשירות הציבור, שמר בקפידה על הניקיון והסדר בקיבוצנו ועשה מלאכתו נאמנה.
מעל דפי "בתוכנו" רצינו להודות לו מקרב לב וחשבנו כי זו הזדמנות טובה לשוחח עמו על פרק זה בחייו. במהלך הפגישה גילינו כי למילה סיפור חיים מרתק ומלא עניין המתחיל לפני 60 שנה (בדיוק). 
ביקשנו רשותו לרשום אותר מפיו - והרי הוא לפניכם.

"נולדתי באביב 1921 בעיירה כפרית קטנה בדרום – צ'כיה. היינו משפחה יהודית יחידה בעיירה שמנתה כ-2000 נפש. ארבעה אחים ואחיות היינו.
אני זוכר שמגיל צעיר ביותר חונכנו להתגאות ביהדותנו. ילדות יפה היתה לנו. ילדי הגויים התייחסו אלינו בכבוד. המשפחה התפרנסה מחנות מכולת, שהיו קונים בה אנשי העיירה וכפריי הסביבה. מכיוון שלא חיינו בקרב קהילה יהודית, הקפיד אבא בחגים הגדולים ללכת איתנו לעיר המחוז להתפלל ולהימצא בין יהודים. החל מכיתה ד' נסעתי מדי שבוע לבקר בשעורי דת בעיר הסמוכה. אבא ואמא רצו שאספוג את ערכי היהדות - פחדו שהסביבה הגויית תשפיע עלי. על ציונות לא שמעתי דבר. הורי התגאו באזרחותם הצ'כית ולימדוני להיות פטריוט צ'כי.

בן 16 סיימתי את בית-הספר ונכנסתי לחיי עבודה. עבדתי במפעל למוצרי הלבשה. ב- 1939 כבשר הגרמנים את פראג ועלינו - יהודי צ'כיה, באה הפורענות. בשלב הראשון פוטרתי מהעבודה. בית-החרושת, שהיה בבעלות יהודית, הולאם, ולנו היהודים הורשה לעבוד רק בעבודות שחורות. גם חנותו של אבא הוחרמה, ושנינו יצאנו לפרנס את המשפחה בחטיבת עצים ביער הסמוך לעיירתנו.
שנה וחצי עבדנו ביערות. בתקופה זו הוחמר מצב היהודים יותר ויותר. כל בוקר נתווספו איסורים חדשים: נאסר עלי לשחק כדורגל, הרחיקו אותי מקבוצתי, כיהודי נאסר עלי להחזיק באופניים, ברדיו וכן לא הורשיתי להכנס עוד לבתי קולנוע ולמקומות בידור אחרים. הוכרחנו לשאת את הטלאי הצהוב באופן קבוע על בגדינו, נאסר לצאת לרחוב אחרי השעה 9.00 בערב, ובחנויות מותר היה לנו לקנות רק שעתיים מסויימות ביום. בחשמליות יועד קרון מיוחד ליהודים. והקשה מכל הגזרות: בתי-הספר ננעלו בפני ילדי היהודים.
כך חיינו שנתיים, עדיין בחופש חלקי ובמקום מגורינו. ב- 1941 נשלחתי למחנה עבודה לגברים, מחנה סגור, בפיקוח אנשי הגסטאפו. הועסקנו בעבודות חקלאות שונות כדי לספק מזון טרי לצבא הכיבוש הגרמני. היינו שם 300 בחורים צעירים, הוחזקנו בתנאי שמירה קפדניים. למשפחות אסור היה לבקר: והקשר היחידי היה באמצעות הדואר. כעבור שנה וחצי נשלחתי לעבוד כפועל בחווה חקלאית של נאצי אוסטרי. עבדנו מבוקר עד ערב ושוב - תמורת מזון בלבד.

בסתיו 1943 הועברתי לגטו טרזין. שמחתי להישלח לגטו. קיוויתי למצוא בו את הורי שהגיעו אליו שנה קודם לכן. בבואי התברר לי שלפני ארבעה ימים נשלחו הם בטרנספורט לאושוויץ.
15 חודשים חייתי בגטו טרזין. פה הכרתי את מרים ובני החבורה שלה, שהיו שייכים לקבוצת נוער ציוני. דרכה שמעתי לראשונה על הציונות ועל הארץ. פגישתנו הראשונה היתה במגרש הכדורגל של הגיטו.

באוקטובר 1944 נלקחתי אף אני בטרנספורט לאושוויץ. בבואי למחנה פגשתי בחברי הטוב שהקדים אותי בשבועות מספר. לשאלתי - האם פגש בהורי - הצביע לעבד ארובות ומשרפות ואמר: "כן, הם עלו משם ישר לשמיים..." מפיו נודע לי בבהירות מה טיב המקום הזה. ההלם היה נורא.
שבוע ימים שהיתי באושוויץ, ובסלקציה נשלחתי לעבודת פרך בבית-חרושת גרמני לייצור חלקי חילוף לתותחים.
בינואר 1945 התקרבו הרוסים לאושוויץ. הגרמנים החלו בבריחתם. אותנו, האסירים, אירגנו הגרמנים למסע רגלי וציוו עלינו לצעוד בחורף הקר לעבר גרמניה. אלפי יהודים יגעים ותשושי כוח מתו בשיירות אלו - "סיירות המוות" כונו.
מספר צעירים נמלטנו מהשיירה והסתתרנו ביער, שם חיכינו לבוא הצבא הרוסי. ואמנם הוא הגיע ואנחנו שוחררנו (בקבוצתנו היו יירקה, פטיה ועוד).

המלחמה טרם הסתיימה ואנו החלטנו לנע דרומה. צ'כיה היתה עדיין בידיים גרמניות. בדרך לא דרך הגענו לבודפסט. היינו ניצולי אשוויץ הראשונים שזכו לחזור לשם, ואנשי הקהילה קיבלו אותנו בכבוד ודאגו לנו בכל. אומצנו ע״י חברי תנועת השומר-הצעיר. מהר מאד התברר לציונים שבינינו, שאין אפשרות לקבל סרטיפיקטים לארץ, וכולנו חזרנו לצ'כיה עם שחרורה, באביב 1945.

בפראג פגשתי את מרים שחיכתה לי. נרגשים למצוא איש את רעהו, החלטנו להקים משפחה תשובה לנוראות המלחמה. גוייסתי מיד לשורות הצבא הצ'כי, כאזרח המדינה חוייבתי לכך. חצי שנה שירתי בצבא. בתקופה זו נולדה תמר, בתנו הבכירה.

אחרי שחרורי מהצבא חיינו בצ'כיה כאזרחים מהשורה. במאי 1948, כשנודע לנו על פרוץ קרבות מלחמת השחרור בארץ, החלטנו לעשות הכל כדי לעלות - ויהי מה ארצה. בימים ההם הסכימה הממשלה הצ'כית לאמן למען הצבא הישראלי הצעיר יחידה מבני נוער יהודי מתנדב. הם איפשרו ל״ארגון ההגנה" להתאמן על אדמתם והעמידו לרשותו מחנה צבאי על כל ציודו, נשקו ומתקניו. כאן, בהדרכת מפקדי צבא צ'כים בשיתוף עם קצינים מהארץ, קיבלנו אימונים אינטנסיביים. היחידה נקראה "הבריגדה הצ'כית" ומנתה כ-800 איש. 
בין המפקדים שנשלחו מהארץ היה גם גרי בר-שלום. ממנו שמעתי סיפורים ראשונים על קיבוץ גבעת- חיים. בתקופה ההיא לא חלמתי ששם יהיה ביתי בעתיד. עברתי קורס סמלי מרגמה 120 מ"מ, ובתום תקופת האימונים חזרתי אל מרים ותמר והתחלנו להתארגן לעליה.
ב- 5.12.48- עזבנו את צ'כיה ברכבת לנאפולי ומשם הפלגנו לישראל. תמר היתה פעוטה בת שנתיים וחצי ודני - שבועיים לפני לידתו.
עשרה ימים ערך המסע. בבוקר ה- 15.12 הגענו לנמל תל -אביב. למראה השוטרים והחיילים הישראליים התרגשנו מאד. מתל-אביב הועברנו ישר למחנה עולים בגבעת-אולגה - מחנה צבאי בריטי נטוש. המראה היה מדכא. אחרי יומיים נולד דני - הצבר הראשון במשפחתנו.
הייתי שייך ליחידתי הצבאית וישר מבית היולדות - עם תמר על הכתפיים - התייצבתי במחנה  תל - ליטוינסקי. למשמע סיפור לידת התינוק ולמראה הפעוטה, קיבלתי "חופשת לידה" קצרה, שבמהלכה התקשרנו לאורי ורטהיימר וולטד זגר, בני - דודים שלנו שבגבעת-חיים. הם הזמינו אותנו להתארח בקיבוץ שלהם עד שנסתדר בארץ. עם תינוק בן שישה ימים וילדה פעוטה דוברת צ'כית הגענו, זוג עולים חדשים, לקיבוץ. אורי וברוריה דאגו לנו מאד. הם פינו לנו את דירתם והלכו לגור באוהל. לעולם לא אשכח זאת...
יום יום בבוקר הייתי חוזר ליחידתי בצבא. אחרי שבועות מספר, כאשר חברי "הבריגדה הצ'כית" כולם הגיעו ארצה, נפל דבר: כוחות הביטחון "נבהלו" מהכוח "הצ'כי״ המאומן והמצוייד היטב, חששו להשתלטות קומוניסטית צבאית והתקבלה החלטה לפזר אותנו בין כל יחידות הצבא. פורקנו לגורמים. בהתחשב במצבי המשפחתי, שוחררתי אחרי 9 חודשי שירות.
הגשנו בקשה להקלט בקיבוץ כמועמדים - מרים אז בת 25 ואני בן 28 ושני הילדים. לא בקלות קיבלו אותנו. היו דיונים נוקבים. חששו שנהיה למעמסה. לבסוף התקבלנו.
32 שנה אני חי בקיבוץ. בשנים הראשונות עבדתי בענפי החקלאות: מספוא, פלחה ובעיקר מטעים - בעיבודים ובריסוסים.
לפני 18 שנה הוצע לי לקבל את תפקיד התברואן. ברצון קיבלתי אותו.
ראיתי בעבודה זו תפקיד אחראי וחשוב והשתדלתי למלא אותו כמיטב יכולתי.
כשהתחלתי, בשנת 1963, עדיין היו מובילים את האשפה בעגלה ופרד. ברוח "הקידמה" עברבו לטרקטור, ושנה מאוחד יותר הכנסנו לשימוש את עגלות האשפה המשוכללות. כתברואן הייתי אחראי לנקיון החצר בכללה; לטיפול במקומות גידול שרצים וחרקים; לניקוי רשת הביוב ולריסוסים.
אהבתי את העבודה ונהניתי ממנה תמיד. במרוצת השנים נעזרתי בצעירים רבים וקיוויתי שאחד מהם ימצא אף הוא עניין וסיפוק בעבודה זו ובבוא היום יקח את התפקיד לידיו. בזה לא הצלחתי.
היום, בגיל 60, אני עובר לעבודה חדשה. עובד עתה בגינון בית-הספר שלנו. אני מאחל בכל לבי לממשיכים בתפקיד - הצלחה.
מילה


***


ענף המטע לשעבר - ששון, ימימה, שושנקה ומילן




סבא אהוב שלנו,


אנחנו, הנכדים, כותבים כמה מילים לסיום,לנסות להיפרד ממך וממה שאתה בשבילנו. כמו תמיד, כשמישהו קרוב הולך לעולמו, יש תחושה שלא אמרנו שלום כמו שצריך או אולי לא כמו שהיינו רוצים, אפילו שכבר לא מעט זמן לא היית אותו הסבא שהכרנו.

הפרידה ממך כסבא אחרון של כולנו מסמלת סוף של עידן. נשארנו יתומים מסבים וסבתות. צמד המילים הפשוטות האלה "סבא וסבתא", אומרות כל כך הרבה ומזכירות אין סוף אירועים ורגעים קסומים ומרגשים.

הבית שלכם, סבא וסבתא אהובים, היה ויהיה תמיד בית חם, מלא באהבה, שמחה ופינוקים. ההרגשה שתמיד נתתם לנו הנכדים – שאנחנו היצורים הכי נפלאים, מוכשרים ומיוחדים שנולדו אי פעם –תישאר אתנו תמיד.

צמרמורת, צער, בכי, געגוע וכמויות של הכרת תודה עולות ומציפות בניסיון לשבת ולכתוב בכמה שורות את כל מה שהיית בשבילנו. תמיד קבלת אותנו בזרועות פתוחות, בפרגון ובתמיכה. תמיד ידעתם, סבתא ואתה, לתת לכל אחד מאתנו בדיוק את מה שהוא היה צריך ואהב. הייתם אוזן קשבת לסודות כמוסים, ואנחנו שמחים שלקחתם אותם אתכם לעולם הבא...


מילן ומרים צ'רבנקה


הבית שלכם תמיד היה תוסס ורועש, מלא בחום, אנשים מכל קצוות תבל, בלגן והרבה אהבה!

אבל, סבא, מכיוון שבקשת שלא נאמר רק דברים טובים מעל הקבר, נודה שלפעמים היו שם גם עצבים וכעסים.

 

כולנו למדנו ממך כל כך הרבה: לאכול רותח, שתמיד מתחילים מהצדדים כי שם פחות חם, לימדת איך לשחק שח וקלפים, לשמור בחורף על חום הגוף, להכניס את הגופייה למכנסיים ולגרוב גרביים, לרחוץ ידיים לפני האוכל, לפצח שני אגוזים באגרוף קמוץ, לתת פס עם כדור, לדבר רק כשיש משהו חכם לומר, וחשוב מכל – לא להתחתן עם החברה הראשונה!

 

(כמה מילים אישיות של תום):

לפני כמה  שנים, פתאום משהו אצלך נפתח והצלחתי לדובב אותך. סיפרת לי על כל הדברים שקרו לך במלחמה ואחריה. הייתי יושב איתך הרבה זמן ועושה לך תחקיר על כל הדברים שלא דיברת עליהם איתי אף פעם.

הרגשתי שאני מנצל את רגעי הצלילות האחרונים שלך, למרות שלא הייתי בטוח שזה עושה לך טוב... ניסיתי לחלוב ממך כל פירור מידע, אבל תמיד כשזה נגע בצומת רגיש אמרת: "עזוב, יש דברים שאי אפשר להסביר, לא את הכול אתה צריך לדעת." ואז הבנתי שאתה פשוט מגונן עלי ועל שאר הנכדים מכל הזוועות שעברת אז. אחת החוויות הקשות שזכורות לי ולכולנו הייתה כשסבתא נפטרה, והזיכרון שלך כבר לא היה כל כך צלול. אני זוכר ששאלת לפחות חמש פעמים בשעה: "אז איפה מרים?" ואני אמרתי לך שסבתא נפטרה וכל פעם ראיתי איך נשברת מבפנים וכמה היה לך קשה לשמוע את הבשורה. מצד שני, כשהייתה לי הזדמנות לספר לך על שמחות, כמו חתונה או לידה, נהניתי לעשות את זה חמש פעמים בשעה, ולראות איך כל פעם התרגשת ושמחת כאילו זאת הפעם הראשונה שנכד שלך מתחתן.

השנים האחרונות אתך, סבא, היו שונות. היינו נפגשים בעיקר בשבילי הקיבוץ ואתה בקושי זיהית אותנו. אבל לחיצת היד שלך נשארה איתנה, ואנחנו בשמחה מיד החזרנו בלחיצת יד חזקה, כולל חיבוק ונשיקה. טפחנו לך על השכם וידענו שאתה חזק ויציב, למרות שכבר ישבת די כפוף על הקלנוע עם הרגל שלובה כשג'ו תמיד נוהג לצידך, תומך, מחייך, מסביר בעברית איך אתה מרגיש היום.

ג'ו המיוחד והאדיב כל כך היה בשבילך בשנים האחרונות ללא ספק ממש מלאך אמיתי!

 

ו... שלא תחשוב ששכחנו את השטיחים שארגת, השסקים מהעץ, איסוף האגוזים, עיטוף הרימונים, הגינה, כלי העבודה והכי חשוב המלפפונים במים, חומץ וסוכר – מתכון צ'כי מושלם שרק אתה הכרת!

סבא, החזק כמו אריה, נאחזת בשמחות האחרונות שנשארו לך: "ציגאריות", אוכל טוב, בחורות יפות ובעיקר המשפחה הענפה שלך. כשהיינו שואלים, "סבא, מה שלומך" ואתה ענית: "לא כל כך טוב, אבל כשאני רואה אותך ואת המשפחה אני מבסוט. כולנו פה בקיבוץ, תראה איזה יופי, השבילים, העצים הגדולים – מה עוד אפשר לבקש? אני לא צריך יותר כלום!"

 

סבא, חבק ונשק את סבתא, אנחנו מתגעגעים ואוהבים את שניכם מאוד מאוד!


***


ידידי מילוא (מילן) צ'רבנקה ז"ל

לא יכתבו כאן דברי ימיו. ייכתב כיצד ומתי התחברנו. הוא שורד את השואה ומגיע עם כמה חברות וחברים לגבעת חיים. הם משתכנים בצריפים שמצפון למשק. השכונה נקראת "הצפון". צעירים, רוח אחרת והווי אחר, זיכרונות קשים, צלילי ילדות שונים, הרבה חיוכים ושמחת חיים.

לפתע, בערבים, מתחילים להישמע משם צלילי טנגו, וואלס, רומבה, פסדובלה, סלואו ועוד. בקיבוץ מכירים אז רק את ה"הורה" ו"קומה אחא" והנה רוח וריקוד אחר. צעירי הקיבוץ לומדים אצל מילן וחבריו את מה שנקרא אז "ריקודים סלוניים". מילן הוא אחד מטובי המחוללים שם.

הוא עובד בחקלאות ומשחק כדורגל בקבוצה של הקיבוץ וגם בהפועל חדרה. אנחנו רואים ולומדים סגנון אחר ומקצועי יותר בכדורגל. תוך פעילותו בארגון הסניף הוא מלמד ומכניס כמה מאיתנו לשחק בקבוצה של הבוגרים. בראיונות שעשיתי עימו יותר מאוחר, הוא יאמר עלינו: "נכון... לנו היה הידע והניסיון על המגרש אבל אתם ילדים שידעו להקשיב ,להתאמץ ולשחק עמנו ביחד".

מילן הוא "סטופר", הבלם בעברית והיה מחפה על "חורים" ו"פאשלות" שיענקלה הורביץ ואנוכי עושים. 15 שנה מלמד ומשחק איתי ונוצרת בינינו מין אחוות יחידה מכך. כשאנחנו חוזרים לשכונה ממשחק במקום אחר חברים שואלים אותו: "נו מילן... כמה היה?".

אמצע שנות החמישים. מרים, מילן וילדיהם שכנים בבית אחד לשלוש משפחות כפרי. הזקנים, כפרי הוריי ומשפחת שיין. לפעמים אחה"צ אני מנדנד את תמר בתו על ידיי כאשר הוא עובד שעות נוספות.

בתחילת שנות השישים מצטלבות שוב דרכינו בעבודה. הוא מלמד אותי לעבוד על טרקטור "פרגוסון" חדש שהיה מונע ועבד על נפט וגם בנזין (לא פשוט!). לילות של ריסוסי ערפל ויופי של רסיסי-טל על ענבי הגפנים ועצי התפוחים עם שחר שלאחר ליל העבודה באים על שנינו כחוויה. אני תמיד אומר לו: "אתה הה... סטופר הכי טוב שהיה בעמק חפר".

עוד שנים עוברות. שנינו כבר מבוגרים והקשר בינינו מתחדש ומתחזק.

הוא עובד במפעל "שרשים" ואורג שטיחים נפלאים בעבודת יד.

הוא מלמד אותי כמה שירים בשפה הצ'כית וגם כמה ברכות כגון "יאק-סה-מאש?"

מה שלומך? והתשובה :"דובז'ה" כלומר טוב.

עזב אותי ידיד אמת. היה שלום מילוא.

יוסי  כפרי   


מילה,

חלפו 50 שנה מאז הגעתי לגבעת חיים.

הגעתי לגבעת חיים בשנת 1964 כאשר אני חבול ופצוע לאחר תאונת דרכים שעברתי בדרכי לכאן. התקבלתי לחברת הנוער, ושובצתי לעבוד אתך בחצר המשק. מכאן החלה פריחתי, בכל המובנים. ממך למדתי ערכו של אדם ומסירות לעבודה. ממך למדתי את יושרו של האדם כאדם. ממך למדתי את אהבת האדם, שלא כל דבר חייב להיות אפל ולא מוצלח. ממך למדתי את הנתינה שאינה חייבת לעלות בקנה אחד עם הקבלה.

שנתיים בסך הכול הייתי כאן, שהיום, במבט לאחור, היו כמאה שנים. שנתיים במחיצתך, ובמחיצתם של בני המשפחה אשר היו ועודם משפחתי שלי.

אני עומד כאן במקום בו לא עמדתי ליד קברו של אבי מולידי, וזה מסמל עד כמה אהבתי אותך, יותר מהרבה דברים שעברתי בחיי.

אתה אחד הסמלים האחרונים שנשארו להאיר לי את הדרך. אך בזכות מה שלמדתי ממך, החיבוק, המילה הטובה, ההערכה שלך ושל מרים וכן של בני המשפחה, לאחר שהקמתי בית ולאחר שנולדו ילדיי, ילוו אותי עד סוף ימיי.

נוח על משכבך בשלום אבא יקר שלי, מסור את אהבתי למרים, ואם תפגוש שם את טל שלי, שמור עליו כפי ששמרת עלי כאן.

אמשיך ללכת לאורך.

דן מנור

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב