מילן צ'רבנקה
אבא יקר,
כשאדם הולך לעולמו בגיל מופלג בשנתו, אומרים שמת מות צדיקים.
אבא זכה למות בדיוק כמו שקיווה, רחוק מבית חולים ומרופאים, בביתו, במיטתו ובשנתו.
לכל אחד מהנוכחים פה אתנו היום, יש זיכרונות פרטיים משלו מאבא שלנו,
אני רוצה להספידו בכמה משלנו:
אחד הזיכרונות הראשונים של מיקי ושלי היא ההליכה להשכבה בבית הילדים. שגרה קבועה של אני, המפונקת, על הכתפיים ומיקי אוחזת בידך חזק חזק שלא תברח, סגרת את היום בבית הילדים עם נשיקות וחיבוק ולפעמים גם סיפור.
בשבתות, ההליכה למגרש הכדורגל שהייתה משמעותית במיוחד למיקי כי היא לא אהבה לישון בצהרים.
הילדות הייתה רצופה זיכרונות של בית מלא אנשים שאתה ואמא אימצתם לביתכם: דן מנור, דנה, אילונה ועוד רבים. בשבתות המה הבית אורחים מן ה"גולה", כמו שאורי אסטליין אהב לצעוק מעבר לשיחים בדרך לארוחת הצהריים בחדר האוכל.
לוויות והספדים היו קשים לך ובקשת מאתנו שנאמר עליך מעט ורק את האמת.
האמת - היית אדם חם בכל מובן. אהבת חזק, חבקת חזק והבעת את דעתך בצורה חדה וברורה שלא יישאר ספק מה עמדתך לגבי נושא השיחה.
אנו יודעים שחשוב לך שיזכרו שתמיד ניסית לעשות הטוב ביותר שידעת.
זכית בארבע השנים האחרונות לחייך – בג'ו, שהיה מסור אוהב וחם – ונתן לנו תחושה שתמיד יש על מי לסמוך ומישהו שדואג לך בצורה הטובה ביותר.
אהבנו אותך מאד ונמשיך לנצור את זיכרונך בלבנו.
ילדיך – תמר, דני, מיקי ואורנה
***
ענף המטע לשעבר - ששון, ימימה, שושנקה ומילן
סבא אהוב שלנו,
אנחנו, הנכדים, כותבים כמה מילים לסיום,לנסות להיפרד ממך וממה שאתה בשבילנו. כמו תמיד, כשמישהו קרוב הולך לעולמו, יש תחושה שלא אמרנו שלום כמו שצריך או אולי לא כמו שהיינו רוצים, אפילו שכבר לא מעט זמן לא היית אותו הסבא שהכרנו.
הפרידה ממך כסבא אחרון של כולנו מסמלת סוף של עידן. נשארנו יתומים מסבים וסבתות. צמד המילים הפשוטות האלה "סבא וסבתא", אומרות כל כך הרבה ומזכירות אין סוף אירועים ורגעים קסומים ומרגשים.
הבית שלכם, סבא וסבתא אהובים, היה ויהיה תמיד בית חם, מלא באהבה, שמחה ופינוקים. ההרגשה שתמיד נתתם לנו הנכדים – שאנחנו היצורים הכי נפלאים, מוכשרים ומיוחדים שנולדו אי פעם –תישאר אתנו תמיד.
צמרמורת, צער, בכי, געגוע וכמויות של הכרת תודה עולות ומציפות בניסיון לשבת ולכתוב בכמה שורות את כל מה שהיית בשבילנו. תמיד קבלת אותנו בזרועות פתוחות, בפרגון ובתמיכה. תמיד ידעתם, סבתא ואתה, לתת לכל אחד מאתנו בדיוק את מה שהוא היה צריך ואהב. הייתם אוזן קשבת לסודות כמוסים, ואנחנו שמחים שלקחתם אותם אתכם לעולם הבא...
הבית שלכם תמיד היה תוסס ורועש, מלא בחום, אנשים מכל קצוות תבל, בלגן והרבה אהבה!
אבל, סבא, מכיוון שבקשת שלא נאמר רק דברים טובים מעל הקבר, נודה שלפעמים היו שם גם עצבים וכעסים.
כולנו למדנו ממך כל כך הרבה: לאכול רותח, שתמיד מתחילים מהצדדים כי שם פחות חם, לימדת איך לשחק שח וקלפים, לשמור בחורף על חום הגוף, להכניס את הגופייה למכנסיים ולגרוב גרביים, לרחוץ ידיים לפני האוכל, לפצח שני אגוזים באגרוף קמוץ, לתת פס עם כדור, לדבר רק כשיש משהו חכם לומר, וחשוב מכל – לא להתחתן עם החברה הראשונה!
(כמה מילים אישיות של תום):
לפני כמה שנים, פתאום משהו אצלך נפתח והצלחתי לדובב אותך. סיפרת לי על כל הדברים שקרו לך במלחמה ואחריה. הייתי יושב איתך הרבה זמן ועושה לך תחקיר על כל הדברים שלא דיברת עליהם איתי אף פעם.
הרגשתי שאני מנצל את רגעי הצלילות האחרונים שלך, למרות שלא הייתי בטוח שזה עושה לך טוב... ניסיתי לחלוב ממך כל פירור מידע, אבל תמיד כשזה נגע בצומת רגיש אמרת: "עזוב, יש דברים שאי אפשר להסביר, לא את הכול אתה צריך לדעת." ואז הבנתי שאתה פשוט מגונן עלי ועל שאר הנכדים מכל הזוועות שעברת אז. אחת החוויות הקשות שזכורות לי ולכולנו הייתה כשסבתא נפטרה, והזיכרון שלך כבר לא היה כל כך צלול. אני זוכר ששאלת לפחות חמש פעמים בשעה: "אז איפה מרים?" ואני אמרתי לך שסבתא נפטרה וכל פעם ראיתי איך נשברת מבפנים וכמה היה לך קשה לשמוע את הבשורה. מצד שני, כשהייתה לי הזדמנות לספר לך על שמחות, כמו חתונה או לידה, נהניתי לעשות את זה חמש פעמים בשעה, ולראות איך כל פעם התרגשת ושמחת כאילו זאת הפעם הראשונה שנכד שלך מתחתן.
השנים האחרונות אתך, סבא, היו שונות. היינו נפגשים בעיקר בשבילי הקיבוץ ואתה בקושי זיהית אותנו. אבל לחיצת היד שלך נשארה איתנה, ואנחנו בשמחה מיד החזרנו בלחיצת יד חזקה, כולל חיבוק ונשיקה. טפחנו לך על השכם וידענו שאתה חזק ויציב, למרות שכבר ישבת די כפוף על הקלנוע עם הרגל שלובה כשג'ו תמיד נוהג לצידך, תומך, מחייך, מסביר בעברית איך אתה מרגיש היום.
ג'ו המיוחד והאדיב כל כך היה בשבילך בשנים האחרונות ללא ספק ממש מלאך אמיתי!
ו... שלא תחשוב ששכחנו את השטיחים שארגת, השסקים מהעץ, איסוף האגוזים, עיטוף הרימונים, הגינה, כלי העבודה והכי חשוב המלפפונים במים, חומץ וסוכר – מתכון צ'כי מושלם שרק אתה הכרת!
סבא, החזק כמו אריה, נאחזת בשמחות האחרונות שנשארו לך: "ציגאריות", אוכל טוב, בחורות יפות ובעיקר המשפחה הענפה שלך. כשהיינו שואלים, "סבא, מה שלומך" ואתה ענית: "לא כל כך טוב, אבל כשאני רואה אותך ואת המשפחה אני מבסוט. כולנו פה בקיבוץ, תראה איזה יופי, השבילים, העצים הגדולים – מה עוד אפשר לבקש? אני לא צריך יותר כלום!"
סבא, חבק ונשק את סבתא, אנחנו מתגעגעים ואוהבים את שניכם מאוד מאוד!
***
ידידי מילוא (מילן) צ'רבנקה ז"ל
לא יכתבו כאן דברי ימיו. ייכתב כיצד ומתי התחברנו. הוא שורד את השואה ומגיע עם כמה חברות וחברים לגבעת חיים. הם משתכנים בצריפים שמצפון למשק. השכונה נקראת "הצפון". צעירים, רוח אחרת והווי אחר, זיכרונות קשים, צלילי ילדות שונים, הרבה חיוכים ושמחת חיים.
לפתע, בערבים, מתחילים להישמע משם צלילי טנגו, וואלס, רומבה, פסדובלה, סלואו ועוד. בקיבוץ מכירים אז רק את ה"הורה" ו"קומה אחא" והנה רוח וריקוד אחר. צעירי הקיבוץ לומדים אצל מילן וחבריו את מה שנקרא אז "ריקודים סלוניים". מילן הוא אחד מטובי המחוללים שם.
הוא עובד בחקלאות ומשחק כדורגל בקבוצה של הקיבוץ וגם בהפועל חדרה. אנחנו רואים ולומדים סגנון אחר ומקצועי יותר בכדורגל. תוך פעילותו בארגון הסניף הוא מלמד ומכניס כמה מאיתנו לשחק בקבוצה של הבוגרים. בראיונות שעשיתי עימו יותר מאוחר, הוא יאמר עלינו: "נכון... לנו היה הידע והניסיון על המגרש אבל אתם ילדים שידעו להקשיב ,להתאמץ ולשחק עמנו ביחד".
מילן הוא "סטופר", הבלם בעברית והיה מחפה על "חורים" ו"פאשלות" שיענקלה הורביץ ואנוכי עושים. 15 שנה מלמד ומשחק איתי ונוצרת בינינו מין אחוות יחידה מכך. כשאנחנו חוזרים לשכונה ממשחק במקום אחר חברים שואלים אותו: "נו מילן... כמה היה?".
אמצע שנות החמישים. מרים, מילן וילדיהם שכנים בבית אחד לשלוש משפחות כפרי. הזקנים, כפרי הוריי ומשפחת שיין. לפעמים אחה"צ אני מנדנד את תמר בתו על ידיי כאשר הוא עובד שעות נוספות.
בתחילת שנות השישים מצטלבות שוב דרכינו בעבודה. הוא מלמד אותי לעבוד על טרקטור "פרגוסון" חדש שהיה מונע ועבד על נפט וגם בנזין (לא פשוט!). לילות של ריסוסי ערפל ויופי של רסיסי-טל על ענבי הגפנים ועצי התפוחים עם שחר שלאחר ליל העבודה באים על שנינו כחוויה. אני תמיד אומר לו: "אתה הה... סטופר הכי טוב שהיה בעמק חפר".
עוד שנים עוברות. שנינו כבר מבוגרים והקשר בינינו מתחדש ומתחזק.
הוא עובד במפעל "שרשים" ואורג שטיחים נפלאים בעבודת יד.
הוא מלמד אותי כמה שירים בשפה הצ'כית וגם כמה ברכות כגון "יאק-סה-מאש?"
מה שלומך? והתשובה :"דובז'ה" כלומר טוב.
עזב אותי ידיד אמת. היה שלום מילוא.
יוסי כפרי
מילה,
חלפו 50 שנה מאז הגעתי לגבעת חיים.
הגעתי לגבעת חיים בשנת 1964 כאשר אני חבול ופצוע לאחר תאונת דרכים שעברתי בדרכי לכאן. התקבלתי לחברת הנוער, ושובצתי לעבוד אתך בחצר המשק. מכאן החלה פריחתי, בכל המובנים. ממך למדתי ערכו של אדם ומסירות לעבודה. ממך למדתי את יושרו של האדם כאדם. ממך למדתי את אהבת האדם, שלא כל דבר חייב להיות אפל ולא מוצלח. ממך למדתי את הנתינה שאינה חייבת לעלות בקנה אחד עם הקבלה.
שנתיים בסך הכול הייתי כאן, שהיום, במבט לאחור, היו כמאה שנים. שנתיים במחיצתך, ובמחיצתם של בני המשפחה אשר היו ועודם משפחתי שלי.
אני עומד כאן במקום בו לא עמדתי ליד קברו של אבי מולידי, וזה מסמל עד כמה אהבתי אותך, יותר מהרבה דברים שעברתי בחיי.
אתה אחד הסמלים האחרונים שנשארו להאיר לי את הדרך. אך בזכות מה שלמדתי ממך, החיבוק, המילה הטובה, ההערכה שלך ושל מרים וכן של בני המשפחה, לאחר שהקמתי בית ולאחר שנולדו ילדיי, ילוו אותי עד סוף ימיי.
נוח על משכבך בשלום אבא יקר שלי, מסור את אהבתי למרים, ואם תפגוש שם את טל שלי, שמור עליו כפי ששמרת עלי כאן.
אמשיך ללכת לאורך.
דן מנור
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!