רבקה מלי

אמא,

בשבת האחרונה ישבנו ביחד ולא הפסקת לדבר על החתונה הקרבה של עדי וכמה נהנית מהמפגש המשותף עם משפחתו של עידן, החתן המיועד. חיכית לחתונה הזאת כבר הרבה מאד שנים, ולא ויתרת על אף הזדמנות לעקוץ את הבנות בנושא.

לפני פחות משלושה חודשים ניחתה עלייך הבשורה המרה מכל, ולמרות שלא תמיד שיתפת אותנו ברגשותייך, ובמה שעובר עלייך בפנים הרגשתי שאת לא מתאוששת מפטירתו של ישראל, בנך ואחי הבכור.

ידעת חיים מלאים וגדושים, ילדים, נכדים, נינים, חיים של הרבה אושר ושמחה, על משפחה גדלה ומתרחבת מחד וגם חיים של תוגה ועצב, עם פטירתו של אבא שמואל, לאחר מכן פטירתו של סבא מונו ולבסוף הסתלקותו הפתאומית של הבן ישראל.

בשנת 1956 הגעת עם אבא לקיבוץ ולמרות שאבא לא רצה לגור בקיבוץ, ואף בחר לגור בחיפה מס' חודשים, לא ויתרת, והלכת עם המשפט שאמר לך אביך טרם עלייתך לארץ ישראל: "רק קיבוץ בין חדרה לגדרה".

מרגע הגיעך לארץ עבדת בכל מקום שביקשו ממך, בתחילה בגת כמה שנים, לאחר מכן במטבח במשך 35 שנים, ובשנים האחרונות במחסן הבגדים עד שעברת לעבוד בסביום. לא החסרת ולו גם יום עבודה אחד מפאת מחלה ואף הולדת אותי במטבח הקיבוץ. לימדת אותנו שאין דבר יותר חשוב מעבודה ושהעבודה מהווה את המהות של החיים. אמרת לי תמיד שעבודה זה בריאות ומי שעובד לא חולה.

בשנים האחרונות, בריאותך לא הייתה תקינה וסבלת מאין ספור מחלות שהכבידו על שגרת ואיכות חייך, אך תמיד היית צלולה והבנת כל מה שקורה סביבך. ידעת גם לעשות את עצמך לפעמים כלא שומעת ולא מבינה, אך תמיד היית בעניינים ואת זה ידענו תמיד.

ידעתי שיום יבוא ואצטרך להיפרד ממך, אך לא חשבתי שיהיה לי קשה כל כך.

עכשיו את מתאחדת עם אבא שמואל וישראל שם למעלה, וכולי תקווה שתמצאי סוף סוף את המנוחה, השקט והמזור לכל כאבייך.

את מבטך הרגוע והיפה, שוכבת במיטתך עם עיניים עצומות ובשלווה אין סופית כזאת, עת נפרדתי ממך שלשום– לא אשכח לעולם.

נוחי על משכבך בשלום אמא אהובה.

I want to thank Loren for the past eight years she took care of my mom, with kindness and love, every night and day. You are a true angle, you will always be a part of our family.  

 

יואל   

***

סבתא

ביום שני האחרון נפרדת מהעולם, עשית זאת בשקט וברוגע שלא בהכרח אופייניים לך ובגלל זה, זה גם היה כל כך מפתיע.

מאז שאני זוכרת את עצמי היית חולה. אני זוכרת את אבא שתמיד טיפל בך, ודאג שיהיה לך הכי נוח שאפשר. היו לך אין סוף עליות ומורדות ודווקא בגלל זה היית נראית לי בלתי מנוצחת. היה לך קשה, היה לך כואב, ידעת לדבר על זה אבל תמיד היה בך את ההומור והצחוק, המילה הטובה שידעת להגיד לכל אחד שפגשת בדרך. תמיד מפרגנת, תמיד עם חיוך.

גדלנו לצדך כל השנים, והיית חלק כל כך קבוע מהחיים פה. בדרך חזרה מחדר אוכל, הבית שלך היה מקום העצירה הקבוע שלנו בדרך לבית הילדים, ואת מחלקת לי ולמעיין ולחברים שהגיעו איתנו בזוקה. רסק התפוחים האהוב, הקרמשניט ועוגת המצות היו הסמל שלך. הארוחות המשפחתיות הקבועות שהיו לנו בשבתות, מעיין ואני רוקדות ושרות לך במרפסת בחוץ ואת היית מסתכלת וצוחקת.

בשנים האחרונות כל הזמן שאלת אותי על חתונה. כמה חיכית לחתונה שלי או של מעיין, ותמיד הייתי אומרת לך שעוד מעט זה יגיע... בניסיון לתת לך כוח ותקווה שתישארי אתנו. והנה זה באמת עוד מעט מגיע ולא תהי איתנו, אך לפחות את ידעת שזה קורה ואני מקווה שזה עשה לך טוב.

התקופה האחרונה הייתה קשה עבורך. המחלה של ישראל, ולאחר מכן התמודדות עם המוות שלו. בהתחלה שיתפת אותנו בקושי שלך אבל עם הזמן הפסקת לדבר על זה. כנראה שגם לך, שתמיד דיברת על הכל, זה היה כבר קשה מידי.

סבתא, רציתי להגיד לך תודה על שהיית סבתא שלי בדרכך המיוחדת, תודה על ערב אחרון נפלא מצחיק ומלא שמחה איתך, תודה על הזיכרון היפה שהשארת לי ממך. ועכשיו זאת רק משפחת מלי אחת שנשארה בקיבוץ ומבטיחים לך שהיא תגדל. אני לא אשכח אותך.

אוהבת, עדי.