תרצה איזנברג

בבית הקברות, בזמן ההספדים על תרצה, הרגשתי שחסר חומר המשקף את חייה של תרצה. דיברו יותר על תקופה מסוימת אך לתרצה היו הרבה תקופות והיא התברכה בכל כך הרבה כישרונות שראויים להזכרה. הרבה לא זכו להכיר את תרצה בתקופות השונות: הילדה היפה, הנערה היפה, החיילת היפה והרפתנית היפה ובעיקר ספורטאית שרוצה לנסות הכול ותמיד בהצלחה, עד שהמאמנים, כל אחד בדרכו שלו, מנסה למשוך אותה לכיוון שלו. אך תרצה בדרכה האופיינית לה, קודם כל ומעל הכול לא מוותרת על אהבתה לבעלי החיים. אח"כ התפנתה לאימוני השחייה, שוחה פרפר (דולפין) כמו שרק היא יכולה. תחרויות שחייה רבות היו באותם שנים בגבעת חיים, לרבים תרצה הייתה מוקד עליה לרגל לבריכה. לתרצה היה קצב משלה, לא מהיר אך ארוך וחזק וכאשר המתחרות היו מתעייפות הייתה תרצה עולה מן המים ובתנועות אדירות וארוכות, אולי אפילו גבריות, אבל עם יופי נשי מהמם, משאירה את המתחרות פעורות פה, מסתכלות על הגב היפה העולה מן המים. תרצה הייתה כה כשרונית בספורט ובכל מה שרק נגעה הצליחה, בזריקת דיסקוס, בקפיצה לגובה ובהדיפת כדור ברזל. אך תמיד חזרה לחיות, לכלבים ולסוסים. שם היא מצאה את השקט והשלווה בין כל האימונים הספורטיביים. כילדים, גידי קרול ואני תמיד נדבקנו לתרצה במטרה לקבל סיבוב על הסוסה "איילה" במטרה לנסות את כוחנו אך תרצה בשלה, אתם עוד קטנים, תמתינו. ואז נאלצנו שוב לגנוב את הסוסה "אפורה" של אלי יאוכימסטל ואת הפרדה של הפרדס "גלילה" ולהמשיך להתאמן בסתר.

 

תרצה הייתה פצצה במלוא מובן המילה. כל כך יפה ועם כל כך הרבה אנרגיות והחיבור עם הסוס, בד"כ ברכיבה בלי אוכף, הייתה השיא של אצילות, יופי ונפש טהורה. היא הייתה גם פרשית במלוא מובן המילה (נולדה על הסוס), ישבה על הסוס בזקיפות, בביטחון ובחיבור שתמיד היה לה בבירור עם בעלי חיים. היא לא למדה בצורה מסודרת איך לרכב, אך נראתה כאחת שכבר שנים לומדת את המקצוע. הייתה לה ישיבה טבעית בתוך תנועת הסוס, שאפילו יצחק מוסקוביץ, מדריך הרכיבה, ויתר לה על שיעורי היסודות ברכיבה. לתרצה היו פריבילגיות אצל מוישה דייג במשק בית הספר. היא הייתה הראשונה להגיש עזרה לכל חיה בכל בעיה, בין אם זה חמור, עז, או סוס. כשהייתה חיה חולה- שם היא הייתה. מוישה דייג מאוד העריך אותה, והיא במסירות טיפלה בכל החולים, אילפה את כל הסוסים, גם את הזכרים המשוגעים. בשקט ובעקשנות שלה הגיעה אל המטרה.

 

בתקופה יותר מאוחרת ניסתה להיכנס לחוג הרכיבה של יצחק מוסקוביץ על הסוסה "איילה" אך מהר הרגישה כי המסגרת המרובעת לא בשבילה והמשיכה לאלף ולרכב במסגרת של תרצה. תמיד הייתה הראשונה להתחיל באילוף, עם כל סוס, לפי בקשתו של מוישה דייג. ולמי שלא זוכר: אדומה, איילה, עופרה, בובה, כוכב, דיאנה ומעיינה. אהבה מיוחדת הייתה בין תרצה והסוס כוכב. הילדים לא הסתדרו עימו כי היה קצת פראי ותרצה דווקא נהנתה מהפראות ונוצר קשר מיוחד בין הסוס לתרצה. "כוכב" היה סוס עדין, מיוחד ביופיו וניחן במהירות ובכוח אך היה בעייתי מאוד. דבר זה היה שהדליק את תרצה והרגיז את מוישה דייג, היות ובאותם ימים לא היו תנאים להחזקת זכר לא מסורס. היו ימים לא קלים בין תרצה ומוישה דייג בסוגיה האם למכור את "כוכב". בסופו של דבר הסוס נמכר ובמקומו הגיעה סייחה צעירה, כמו שמוישה הבטיח לתרצה, בשם "מעיינה". הסייחה הייתה נצר לסוסים מאוד משובחים שגודלו ע"י האנגלים בחווה בעכו בתקופת המנדט. "מעיינה" הגיעה לקיבוץ ע"י עמרם אגמון בצהריי יום שבת בגיל שנה. כל הילדים המתינו בשתי שורות לבואה בכניסה למשק בית הספר אך רק נערה אחת זכתה לקבל את הסוסה כפי שהובטח לה. תרצה השקיעה ב"מעיינה" כמו שלא השקיעה מעולם בסוס.

 

עברו שנים ודורות של ילדים רכבו על הסוסה, אך תרצה לא הפסיקה להתעניין ולשאול על מעיינה, גם כאשר כבר לא הייתה בקיבוץ. כאשר חזרה לקיבוץ עם נוח מאמריקה, תרצה הכירה לנוח את סוסתה האהובה. ב- 1987 הסוסה הייתה מאוד חולה ותרצה פנתה אליי לעשות את מה שלא הייתי מסוגל- להרדים את הסוסה אליה כולם היו קשורים כל כך. זאת תרצה, מאוד אוהבת אך יחד עם זאת מציאותית ועניינית.  

 

מלבד הסוסים היו לתרצה אהבות נוספות. לא את כולם יש לספר, חלק נסתרות עד היום. אך את אהבתה לרפת, לוולטר, ליענקל'ה ולעגלות הקטנות קשה לתאר. כמי שעבד לצידה ברפת, אני יכול לומר שלמדתי המון ממנה על מסירות מהי, על עקשנות ונחישות וטיפול בבעלי חיים. כאשר יענקל'ה הורביץ יצא למילואים במלחמת ששת הימים, נשארנו אנחנו, חבורת ילדים ונערים, עם תרצה ברפת. שלמה גל לימד אותנו איך להכניס פרות למכון מבלי להרביץ להן ולהשתמש רק בקריאה "בואנה בואנה בנות". פתאום, רעש אדיר מחריש את מכון החליבה. כולנו יצאנו החוצה ונגד עינינו התגלתה משאית ענקית של אמבר הפוכה. כולנו היינו בשוק, אנחנו הנערים, שלמה גל וולטר ההמומים ותרצה צועקת יש נהג בפנים. היא רצה בלי לחשוב יותר מידי, מזנקת לקבינה ההפוכה ושולפת בכוח, שהיה רק לה, בנאדם גדול, חסר הכרה מקיבוץ המעפיל בשם וילי גולדשטיין. תרצה הצילה אותו וטיפלה בו עד שהגיע 

האמבולנס.

 

בסוף שנות השישים, לאחר מלחמת ששת הימים, תרצה החליטה לחזור לאהבתה בספורט האתלטיקה הקלה. היא התמקדה בזריקת דיסקוס. אמנם היה הדבר במטרה לשמור על הכושר, אך לאט, לאט חזרה לעניינים, הצטרפה לנבחרת עמק חפר והחלה להתחרות. גם שהחלה את לימודיה המסודרים בירושלים, הקשר בינינו נשמר לאורך כל השנים וגם כאשר החלה בלימודי האומנות בלוס אנג'לס. ב- 1978 תרצה התלוותה אליי מרצונה ללימוד על סוסים ערבים בעמק סנטה ינז, לא רחוק מסנטה ברברה, משם גם הבאנו את הסוסים בסופו של דבר לגבעת חיים. באותה נסיעה, הייתה לי הזכות הגדולה להכיר את תרצה מקרוב, יום- יום, שעה- שעה, עם החיוך ששווה הכול, היושר ישר לפנים וההומור שרבים לא זכו להכיר.

 

חשבו שתרצה שתקנית אז פשוט לא ניגשו לדבר איתה. תרצה דיברה מעט אך אם ניגשת אליה ודיברת איתה, היא ידעה גם לדבר הרבה. העבירה ביקורת עניינית, ללא רכילות והיו לי גם כמה סקופים אישיים איתה באמריקה. לא הכל אפשר לפרט, אך בשניים אשתף: האחד- "מה דעתך על נוח?", השני- בזמן שהתארחנו בחנוכת הבית של יהודי מאוד מכובד, כולם רואים את החולדות רצות על הקרניז מעל החלון ושותקים. האנשים במבוכה אבל תרצה מפתיעה ושואלת: "איך בבית כזה חדש ויפה, מתרוצצות להן חולדות?", האמריקאי ייל פריד יוצא מהמצב מהר ומסביר לתרצה שהחתול שלו מת והוא יטפל בעניין.

זאת תרצה- אמיתית, פשוטה וחמודה שאוהבת לעזור מתי שתבקש.בתקופה האחרונה היה קשה לה ולכולם. תרצה הלכה ודעכה. מי שרצה לדעת, תרצה דיברה וסיפרה אך בסוף היה לה ממש קשה. לפני חודש יוסי רום העביר לי חומר ישן על הסוסים ושאל אותי "מי זאת החתיכה שעוזרת לך בסוסים?". תפסתי את תרצה עם הפיליפינית על כיסא הגלגלים, סיפרתי לה את הסיפור ושוב אני רואה את אותו הצחוק בזווית הפה. ואז אמרה: "תראה איפה אני היום ומה הייתי אז...אפילו לא רוצה לראות את הסרט..."

תרצה הייתה עולם ומלואו, כה מיוחדת ואני שמח שיצא לי לשתף בחלק היפה יותר בחייה

 

יפתח לברון