דותן כהן
- כ"ח בשבט תשנ"ז
09/02/1975 - 04/02/1997
גיל: בן 22 בנפלו
מקום נפילה: באסון המסוקים בשאר ישוב
דותן כהן נפל ב-4.2.1997
בערב
יום כ"ח בשבט תשנ"ז, ביום הולדתו של דותן, אירע אסון המסוקים, עת התנגשו
שני מסוקי יסעור מעל שאר ישוב, ושבעים ושלושה לוחמים, שעשו את דרכם לפעילות מבצעית
בלבנון, נהרגו. ביניהם גם דותן וצוותו.
ארז
של מעין כתב בחוברת לזכרו: בדמיון אני משחק במנהרת הזמן, ואני יושב שם לידך והרעש
חזק, והאוויר חם מייבש את הגרון - ככה זה מסוק. והלילה בחוץ קפוא. הראש קודח מעומס
המשימות – משימות לבנוניות.
בתוכנו - גליון 879 07.05.2008
מתוך האתר לזכר הלוחמים שנפלו באסון המסוקים
דותן נולד להוריו, נעמי וביל, כבן משותף לאחר נישואים שניים. נעמי: “היה בו שילוב מוצלח של ביל ושלי. דותן היה ילד מוכשר, ישר וחריף שכל. היה רגיש מאוד ובעל חוש הומור מפותח ביותר. היה לו קשר חזק מאוד עם חברתו מאיה, דבר שהצית בו את יכולת הכתיבה. הוא כתב למאיה רבות, ואפילו במארבים היה כותב לה לפעמים על גבי זרדים קטנים. היה לנו קשר חזק וקרוב, ועד היום, כשאני חולמת עליו, אני חולמת עליו כילד. הוא תמיד נשאר ילד".
ביל: "הוא אהב מאוד לקרוא. אהב את ספר ‘קהלת' ואת ‘הזר' של קאמי. הספר האחרון שקרא לפני שעלה לבופור היה ‘כרוניקה של מוות ידוע מראש' של מרקס. נפילתו של דותן היא אבידה ענקית למשפחה, אבל אנחנו מרגישים כל הזמן שאובייקטיבית היא אבידה גדולה גם למדינה ולעולם. דותן היה מנהיג. הוא ידע לקחת פיקוד ולהישאר גם חבר טוב. הוא פיקד על 'צוות דותן' שמנה יחד איתו עשרה חיילים. כולם עלו איתו באותו ערב למסוק וכולם נהרגו: גדעון פוזנר, איתי אדלר, קובי מלמד, אסף דהן, אלה הופמן, נועם עציוני, תומר גולדברג, גלעד מושל, עומר שליט ודותן שלנו".
נעמי: "הייתי לבד כששמעתי על האסון. ביל היה בחו"ל. נתתי צעקה גדולה והרגשתי בכל גופי שדותן איננו. אני מרגישה שהאסון הזה שינה אותי מאוד. אני הרבה יותר כואבת את מה שקורה סביבי. אני חיה את החדשות ואת האקטואליה. אני חושבת עליו המון ורואה אותו בנכדים שלנו. דותן אהב מאוד מוסיקה. היה שומע ג'אז, Dire Straits. היום אני מרגישה שהמוסיקה בוגדת בי וקשה לי מאוד לשמוע אותה. כשמלאו ‘שלושים' למותו גיליתי שהוא נהרג ביום ההולדת שלו לפי התאריך העברי, כ"ח בשבט. לפי המסורת, רק צדיקים גמורים נולדים ומתים באותו יום, ואני מאמינה שכזה הוא היה".
דותן עם האחיות
שלשום איבד צה״ל 73 לוחמים, ובבת אחת נגדע לנו צוות שלם, ״צוות דותן".
דותן, באנו לכאן היום להיפרד ממך. מאז שהתוודעתי אליך בפעם הראשונה לפני כשנה כחייל צעיר, נפגשנו רק בנקודות שהדגישו עד כמה היית טוב, מצוין ובולט מכולם. עברת תרגיל מסכם בקורס מש״קים, תחת פיקודך, כמצטיין, נבחרת למצטיין מסלול והיה ברור לכולנו שתהיה מפקד, קצין ביחידה. ואז קק״צ ובכל פעם שבאתי לבקר אותך ראיתי אותך יותר ויותר רציני, יותר ויותר מבין את גודל האחריות שאתה הולך לקחת על עצמך. מפקדיך בקורס קצינים דיברו רק בשבחך כל פעם.
דותן, הספקת לשרת ביחידה כקצין רק כשלושה חדשים, והספקת המון.
הקליטה שלך בצוות, שהוא בוגר, היתה חלקה ומרשימה.
קשה, קשה מאד להיפרד ממך.
בחודש האחרון לימדת את חייליך לנווט והצלחת. התעצבנת שכקצין אינך יכול ללכת איתם ואתה צריך להיות בחפ״ק.
באחד הניווטים בגשם ביקשת ממני לקחת את החיילים לראות שיטפון בנחל-צין, וסרבתי. לא האמנתי שזה השיטפון האחרון, לפני השיטפון הזה.
דותן, רק לפני זמן קצר בט״ו בשבט שתלתם ערוגה מול החדר שלכם ביחידה, ואף הוספתם שלט: ״צוות דותן", וגיא סיפר שאמרת לו: ״כך יזכרו אותנו גם כאשר נשתחרר״. דותן, לא נראה לי שמישהו ישכח.
השבוע הייתם בצפון. כשנדחתה הטיסה ביום הראשון הצעת,
ספק בצחוק ספק ברצינות, ״בוא ונלך ברגל". היית כה להוט לבצע משימות עם הצוות.
באותו לילה ראית שיש לך דואר בתא ואמרת לי" :איזה איש חשוב אני, פעם ראשונה אני מקבל דואר. מה עושים עם זה? ואיפה שמים את זה?
אתה לא יודע כמהחשוב היית לנו, וכמה תחסר.
למשפחה, חטיבת הנח״ל ופלוגת הנ.ט. משתתפים באבלכם על דותן, שחינכתם וטיפחתם למצויינות, להשקעה ללא לאות ולשרות ביחידה ובקוים הכי קדמיים בגבול הלבנון.
אנו מרגישים חלק מכם. דותן, בסוף השבוע סיפרת לעוזי כמה אתה מחכה כבר להיות מפקד צוות סמלים והנה אתה מפקד צוות מלאכים. אני בטוח שאתה מוביל אותם שם בביטחה ופרצופך המחייך סוחף אותם קדימה.
דותן, אנחנו נמשיך קדימה, נמשיך במקום בו הפסקת בדיוק כפי שאתה מצפה מאיתנו.
יהי זכרך ברוך.
סרן יהוד הפוקס, מ״פ עורב
דותן
מוזר, מוזר מאד. יום חמישי בצהרים ואני יושב בחדר בקיבוץ וכותב לך, עליך, ואתה פה לפני למטה ובכלל היית צריך להיות במבצר של מעלה.
הכל עקום במדינה כבר יומיים, אבא שלך בכלל צריך להיות בחו"ל, אנשים לא צריכים להיות פה עכשיו... עדיין לא נתפש, קשה לעכל...
לפני חודש הגעת אלינו לדרום, ירדת מהמיניבוס ואמרת: הבאתי את הצוות, תראה, הם מתים מעייפות, קרעתי אותם, אנחנו חייבים לאפס נשקים, אפשר?
ובשבת רק התקשרת, היית כל-כך מאושר, סיפרת שאתם עולים לבופור לחודש בלבד ואח״כ מסכמים וסוף מסלול. צחקנו יחד ואמרנו: עדיף ככה חודש רצוף, בלי שיירות, מטענים...
סיפרת איך אתה לפעמים מרגיש שאתה יותר חבר שלהם ממפקד, ומתלבט: ככה צריך להיות? קבענו להיפגש! איך יכול להיות שפתאום קפצנו לשלב של ״המסכמים״, לאן נעלם חודש לבנון?
מאז המקרה אני כל הזמן מריץ בראש, מה קרה מאז ההתנגשות, מנסה לדמיין את המבטים המפוחדים שלכם, את ההרגשות האחרונות שלכם, ומשום מה יש לי תחושה שבטח עוד צעקת להם: ״תחזיקו חזק״ או משהו בסגנון. בטח גם בשנייה האחרונה לא עזבת אותם לבד!
מוזר, מוזר מאד, אתה לא יוצא מהראש. חצי שנה צמודה עברנו יחד, כמה שיחות אל תוך הלילה, כמה ויכוחים: אם עדיף להיות קשוח או רחום, מקורב או מרוחק. זוכר איך כל יום שישי היינו נפגשים, הולכים יחד כל החבריה מהנח״ל לאכול ארוחת ערב שישי ביחד. בהמשך גם מאיה הצטרפה לחבורה. היית גדול שם.
באופייך החזק אמרת מה שיש לך, הפכת שולחנות בשיחות הסיכום השבועיות, היית חריף ואמרת כל הזמן שדברים צריכים להיות אחרת, היה לך חוש הומור מדהים. מי שמכיר אותך בטח מדמיין אותך כל הזמן בראש עם חיוך ענקי, חיוך כזה שחושף את השיניים וסוגר את העיניים מרוב גודל, חיוך מלא חיים. אתמול אמא שלך סיפרה שהיית שלם עם עצמך, ואני יודע שהלכת בדרך שהאמנת בה, ובגדול. אולי לא סתם מישהו החליט לקחת את כל הצוות ביחד ואותך בראשם .אולי מישהו רוצה שתמשיך לדאוג להם גם במקום אחר! ואנחנו פה למטה דותן כואבים מאד, לא נשכח ונמשיך הלאה איתך...
אתמול כשדיברתי עם אמא שלך, מישהו הלך מהבית ואמר: ״תהיו חזקים״, ואמא אמרה לי: ״איך אפשר להגיד לי להיות חזקה? ״אז אני לא אומר. אני רק אומר: ״אנחנו איתכם!״
אמיר מטוס
דותן,
פעם אחרונה שהיינו יחד היינו בדרך לפעילות מבצעית. היום אנחנו כאן בדרכך האחרונה! אתה היית מהחיילים הבולטים בצוות, וכך, תוך כדי עבודה, נוצר בינינו קשר מיוחד. אני זוכר ערב אחד בצורית כשביקשת לדבר איתי והערת לי על דברים שלא היו תקינים, לדעתך. כך, בדרכך המיוחדת, עם חיוך ושקט, ידעת להעביר ביקורת ולגרום לסובבים אותך להקשיב ולהתייחס ברצינות לדברך.
אני זוכר אותך בתרגולות. עוד בתור חייל מסלול הובלת את חבריך, והיה ברור שהדרך שלך תעבור דרך בה״ד 1.
שלשום בערב, כשהובלת את חייליך למשימה, קרתה התאונה. לא היה לך זמן להגיב ושיקול הדעת שלך לא קיבל הזדמנות להציל את חייליך ואותך מהאסון הנורא הזה.
קיבלנו את ההודעה וקשה להאמין, הכל נקטע ממש בהתחלה, ואת החיוך הזה שלך כבר לא נראה לעולם. נשארנו כאן לבד בלי הצוות ובלעדיך, והיום אין לי תשובות לשום דבר, אלא רק עוד הלוויות ועוד שאלות.
שלך, צביקי סמ״פ
דותן יקירי
דווקא עכשיו, דקות אחרי ששמעתי את ההודעה הנוראה, עולה בלבי תמונתך כילד, על סף הנערות: לא נורא גבוה, אפילו מלא קצת בגוף, פנים עגולות, לחיים תפוחות ונטייה כפייתית להפוך כל דבר- מקארל הגדול ועד מועצת תלמידים- לבדיחה. אבל יותר מהכל עומד נגד עיני החיוך. זה מין חיוך כזה שמתחיל בשפתיים, חוצה את כל הפנים ומגיע לעיניים היפות שלך, שמצטמצמות, ובצידיהן נחרצים קמטים קמטים של צחוק.
ובתוך החיוך הפה ממשיך לירות ללא הפסק משפטים, שנינות, חידודים, הכנסות קטנות... ונוצר פער משובב לב בין הדברים שאתה אומר למה שפניך מספרות.
הפה אומר: יש לי קוצים - תיזהרו ממני. והקמטים בעיניים אומרים: אני פרח נסתר. אם תגשו בעדינות תרגישו.
דותן יקירי
ארבע שנים הייתי מחנך שלך. מלווה אותך בפכים הקטנים של החיים, עוקב אחר צמיחתך, פריחתך, אחר המטמורפוזה המופלאה מילד לעלם חמודות. מלווה אהבות ומשברי־לב, לבטים והכרעות. ואתה בדרכך הקוצית ־הרכה נתת לי לעתים להתקרב, הרשית לי להיות חלק מעולמך הפנימי, הפקדת בידי את הדבר היקר ביותר שמחנך יכול לייחל לו - את האמון. זה שהופך יחסי מחנך־תלמיד ליחסי חברות של אדם לאדם.
גם בשנים האחרונות, כחייל, עם מפגשים קצרצרים במדרכות או בחדר־ האוכל, הענקת לי את החיוך המיוחד הזה, שאותת כל הזמן: יש קירבה, יש ידידות; יש אהבה...
עכשיו, עם הוודאות המרה הזו, תחושת האין משתלטת, והיא נוראה לבלי הכיל.
מוטי זעירא
היום אין,
היום דמעות שוטפות
אתמול היינו אנו
היום אנו אחרים-חסרים.
מנסים לעכל, אבל קשה לקבל.
לעזאזל! מי זה שקוטף פרח בשיא פריחתו
מי זה מעז לגדוע לאדם את אהבתו
אהבה שצבעה אדום בוער.
שומע את נגינת הגיטרה, אקורדים מלווים
אך פתאום גוועים.
נגן משהו דותן
אנחנו שומעים, שומעים ודומעים.
מאיתנו קבוצת זית
פעוטון דבורה פיינברג - נעה בוכהולץ, דותן כהן, רוני שפע, אייל בן-אור
בדותן
מה תבקש (אל תבקש)
אחים תבקש (אל תבקש)
בדלת הנה מבשר נוקש
ואתה גדולות
אל תבקש
מה תבקש (אל תבקש)
אחים תבקש (אל תבקש)
אחיך הנה בכינור האש
ואתה
גדולות אל תבקש
הנה בשדה גדול בוער תועה הלב
הקטן
הולך אחר אחיו
הולך אחר אחיו למוצאם
בדותן
•
"ויאמר לו:
לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן
והשבני דבר.
וישלחהו מעמק חברון ויבא שבמה.
וימצאהו איש והנה תעה בשדה,
וישאלהו האיש לאמר: מה תבקש?
ויאמר: את אחי אנכי מבקש...
וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן״
בראשית, ל"ז (14-17)
בארי צימרמן
דותן / יזהר אסטליין
באותו ערב פברואר קר סעדנו סעודה משפחתית ב״בירנבאום ומנדלבאום״. זו היתה המסעדה בה נהגנו לחגוג בניינטיז אירועים משפחתיים. הערב הזה נחרת בי כה עמוק עד כי אני זוכר מה לבשתי, מה אכלתי.
זה היה יום הולדתה של אילת, אחותי. כדרכנו, שתינו יין, העלינו באוב נוסטלגיה משפחתית, צחקנו לרוב. בצאתנו התנשקנו נשיקות פרידה. התפזרנו לרכבים. אילת ואני נסענו עם ההורים. ברדיו הרכב התנגנו שירים. כמה דקות של נסיעה ואנו כבר בפאתי העיר, קצהו הצפוני של אבן גבירול, ומן הרדיו בוקע פתאום שיר שקט, מהזן שמתנגן בימי זכרון. מעט מפתיע אבל לא בלתי מתקבל על הדעת. אבל אחרי השיר הזה היה שיר נוסף שקט ועצוב. ואחריו עוד אחד.
כל אדם במדינת ישראל של שנות התשעים למד בכאב שכשיש רצף של כמה שירים שקטים ועצובים ברדיו, זו הקדמה מאיימת לחדשות רעות.
״קרה משהו״ זרקתי לחלל הרכב, ספק מבקש אישור, ספק מחפש הרגעה. מספר דקות נוספות חלפו וליד הרצליה, על כביש החוף, קטע פתאום השדרן את רצף השירים השקטים ודיווח על אירוע בצפון. עד שהגענו הביתה כבר החלו להצטבר פרטים, ואנחנו, יושבי הרכב התעטפנו בשתיקה גדולה. הייתי אז משוחרר טרי יחסית. מיטב חברי ישבו עדיין במוצבי לבנון. בבית, על המרקע רצו התמונות המחרידות משאר ישוב. התקשרתי לחבר שהיה באותה עת על גבול לבנון עם יחידתו, ושמעתי את הבשורה המרה. דותן כהן, בן המחזור שלי מהקיבוץ, חבר הילדות, היה יחד עם צוותו על אחד המסוקים.
עשרים שנה. אני זוכר כל כך הרבה מדותן. את שכלו החריף, ההומור הדק והציני. אני זוכר אחה״צים ארוכים כילדים בבית הוריו, שריח הסיגריות של נעמי תמיד אפף את קירותיו. וטיולים וכדורגל ובית ספר ושולחן בכיתה שחלקנו, כותבים זה לזה פתקים בשפה של ילדים, מקווים לא להתפס ע״י המורה. ומאוחר יותר, כשהתבגרנו, את הגיטרה שלו, שכמו הפכה לעוד איבר שצימח גופו. בלתי נפרדים היו.
עשרים שנה. איזה שבר.
דותן עם ההורים
דותן עם חברה
באנדרטת תום ותומר ליד קיבוץ נגבה
 |
|
דותן אח של מעין
בתוך שגרת החיים היומיומית, נפל עלינו אסון המסוקים כרעם ביום בהיר. אך במקרה גיליתי שדותן נפל. הוא היה אח של מעין חברת הנפש של אשתי לילך מהלימודים בסמינר הקיבוצים. נסענו להלוויה כשהיא בחודש שישי. יהי זכרו ברוך!!! בעוד שבוע 17 שנה, מי היה מאמין.....
רק נולד
בכ״ח בשבט נולד,