יוסף בן-אור

גיל: בן 33 בנפלו
מקום נפילה: במבואות בירות
יוסף גויס לשרות מילואים במאי 83 לתקופת שירות נוספת בלבנון בתוך בירות. תפקיד הגדוד של יוסף היה להחזיק את כביש ביירות דמשק פתוח. ההוראה לסיור הייתה: נוסעים בשני נגמ"שים לאט. סורקים במשקפת את כל הצדדים של הכביש, בודקים אם יש מטענים, הכל התנהל על פי נוהל מאד ברור. באחד מסיורים אלו באזור גלארי סמען התפוצצה מכונית תופת, אחת מני רבות, ופגעה בנגמ"ש שעליו היה יוסף.
על קברו של יוסף חרוט המשפט אותו אמר: "אני לעולם לא אוכל לסלוח, אם החיים שלי יתבזבזו, ולא אוכל להיות יותר עם אשתי וילדי בגלל המלחמה..."
מתוך עלון "בתוכנו" 879, 7/5/2008
דברים על קברו
אנו מביאים לקבורה את חברנו יוסף, שנפל בשירותו בצה״ל בלבנון.
הלב מסרב לקבל, ממאן להשלים וקורא תגר על הגורל ומהלכיו.
בן 33 שנים היה יוסף, בן זקונים לשרה וחיים. התהלך בתוכנו לא כמנהיג ולא כמרכז חברתי. חי את חייו במסגרת משפחתו, מסור, נאמן וסבלן לכל צורך לעזרה מצד ההורים, פולין והבנים.
אנו מלווים את יוסף בדרכו האחרונה, כאשר מאחוריו נשארים שרה וחיים, פולין, איל ואמנון, האחים והאחות וכל בני המשפחה הרבים המושרשים בתוכנו בכל תחום ופינה, ואיתם יחד כל בית גבעת-חיים.
מה יכולים אנו לומר וכיצד ניתן לנחם משפחה כזו. כיצד ניתן להסביר לאיל ולאמנון?
אין בפינו ניחומים לאובדן זה, ואין פיצוי שניתן להציע.
אין לנו טרוניה. ואיננו קוראים תגר על צה״ל. אנו יודעים שחוסנו וקיומו הם עדיין הערובה הבטוחה ביותר שיש לנו לקיומנו כאן. אנו רק זועקים מעל הקבר הטרי לממשלה האטומה הזו, שתוציא את הצבא מעמק הבכה הלבנוני ותשחרר אותנו מסיום זה.
במשך השנה האחרונה ירדנו זו הפעם השלישית ללוות חבר צעיר למנוחתו האחרונה. קשה לנו, וכבד המשא. כל אחד אדם לעצמו, כל אחד ועברו, אבל לנו-כולנו, כבית קיבוצי, המעמסה קשה וכבדה.
אנו נפרדים ממך, יוסף, בכאב ובצער, בהרגשת אובדן קשה. נשתדל כמיטב יכולתנו להמשיך את דרכנו ואת חיינו, כפי שודאי היית אתה מבקש מאיתנו.
יהי זכרך ברוך ושמור איתנו!
גדי גיל (דברים על הקבר)
יוסף הוא הצעיר בין שלושה אחים ואחות. אין זה דבר פשוט להיות הצעיר במשפחה כמו שלנו, ולהשאר עצמאי ולפתח אופי וכיוון אישי.
יוסף הצליח בזה באופן בלתי צפוי לחלוטין. קודם כל, כשהלך לצבא, הלך לצנחנים ולא לנח״ל, כמו היתר. כשחזר - הלך לעשות בגרות וללמוד אלקטרוניקה ולא נכנס לעבוד בהודיה. לא תפס עמדה ציבורית, משקית, אבל דעותיו בענייני קיבוץ היו ברורות מאד.
הוא אהב והאמין בכל לבו ברעיונות המסתתרים מאחורי המבנה הקהילתי הקיבוצי, והפריע לו מאד חוסר האפשרות להגשימן. יחד עם זאת היה ברור לכולנו, שליוסף היה סדר עדיפויות בלתי ניתן לפשרות. קודם כל קיימים היו בחייו ההורים, פולין והילדים. גם הם ידעו זאת, אהבו ונהנו מכוחו ומהיכולת שלו לתת להם. והוא באמת נתן להם חום, אהבה, תשומת לב ועזרה רבה. אנחנו באמת צריכים ללמוד מהתחלה לחיות בלעדיו. יש הרגשה של "פספוס". המון דברים רצינו לעשות ולדבר עם יוסף...
חיינו כל הזמן בהרגשה (אנחנו תמיד חיים כך), שיש הרבה זמן. אפשר מחר, אפשר לדחות.
אם היינו יודעים שיוסף ייהרג - היינו ניגשים אליו במיוחד לפני המילואים להגיד "להתראות".
אם היינו יודעים שיוסף ייהרג לא היינו דוחים למחר את מה שהוא היה יכול לתת לנו היום. ודחינו, לא הכל... אבל עדיין, לא קיבלנו מספיק.
יוסף בן-אור מת, ואנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות בלעדיו.
המשפחה.jpg)



1974 משפחת בן אור מימין אביטל, יערה, יוסף, שרה, פולין
![]() |
סרט שהוכן ליום הזיכרון תשע"ט (2019) |
.jpg)
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!