איתן רותם

לשמיעת השיר

איתן

כתב: ארנון לפיד

לחן: גדעון אפרתי

שרה במקור פאם בני

(נכתב לחג המשק הארבעים)

הכל נותר כאן כשהיה ביום שבו הלכת,

הדשא הרמוס ממשחקי אחר-הצהרים.

ועץ השסק החמוץ, שקצת גבה בינתיים

ומטפס היערה שעל הקיר ממשיך להתפרע,

ושוב נותן ריחות כאלה שאפשר להשתגע,

ריחות טובים כמו בזמנך

ורק אתה אינך.

הכל נותר כשהיה

את המרזב שעל הגג עוד לא הספיקו לתקן,

ובקרוב תשוב התור לבנות בו קן

ובערבי הקיץ כשהחבר'ה מתכנסים על המרפסת

אותה שמחה ורוח שטות פתאום בהם נכנסת

אותה שמחה כמו בזמנך

אבל אתה אינך.

פזמון:

וכשאני בתוך כל זה כואב בי זכרך

ומבטי נמשך אז אל הבית שהיה ביתך

אל המפתן עליו זוג נעלי צבא חומות -

היו תמיד סימן שאתה כאן, והן אינן.

וגם אתה אינך, איתן, איתן.

איתן 

קשה לי לכתוב על רגשותי ברבים, רגשות שאיתן ודאי ידע והכיר ואני חושבת גם ההורים, בכל זאת חשוב לי רבקה'לה ואריה, לנסות להגיד לכם משהו.

רבקה רותם עם איתן ויובל

כשהיינו קטנים, כשרבתי עם ההורים ואמרתי: "אתם הורים לא טובים!" אמא היתה שואלת: "במי היית רוצה להחליף אותנו?" תמיד הייתי עונה: "ברבקה'לה ואריה!" עכשיו, כשאני שוב חושבת על זה בתור גדולה, אני מבינה שלגמרי לא התבלבלתי, כי איתן הוא בשבילי כמו אח, כמו משפחה, אף פעם לא הייתי אוביקטיבית לגביו - מה שמעיד על מן קשר משפחתי. כשפוגעים בבן משפחה כאילו פוגעים בך. כך כשהרביצו לו בגן - אני זוכרת איך פרצתי בבכי, תחושה דומה בדיוק לבכי הזה היתה לי כשנדמה לי שפוגעים בו במשחקי כדור-מים, וכמו שמוכנים לעשות הכל בשביל אח - לדגדג לו ברגלים, כשאריה מחבר לנו את המיטות אחרי שהמטפלות הולכות, או לאחר להסעה לביה"ס כי איתן כרגיל מאחר וצריך להכין לו סנדוויץ.

אף פעם בעצם לא נפרדנו - מיום הלידה דרך הפעוטון הגן ביה"ס וגם בצבא רצה המזל והתראינו לעיתים.

אני מרגישה שהוא חלק ממני, כל חלקה בעבר שלי קשורה באיתן ובתחושתי גם ההווה והעתיד. אינני יכולה לתאר אותו כמישהו שאיננו. לכן קשה לי ואני לא יכולה לכתוב על איתן. נדמה לי ששום תאור או ספור לא יקיף את מה שאני מרגישה זה תמיד יראה לי לא שלם, לא הכל.

ואתם, רבקה'לה ואריה, עצם קיומכם בשבילי זה איתן ודרככם אשאר קשורה לו תמיד.

מיכל קליין

משפחת רותם

באותו יום... כתבתי לי דברים עצובים

הכל כמו ביום שנגמר

הדבר במקומי

רק כלי פה נשבר

לרסיסים הוא נופץ

נופץ - רוטש - שובר עד פצעים

פצעים פצעוני בגופי

מהשבר של הכלי.

השבר של הכלי פצע אותי.

הכל פה נשאר כמו ביום שנגמר

רק כלי פה שובַר

ופצע ועינה עד כאב.

אך טוב הניגון על פני כל הקינות שבעולם

וטוב כוכב נוצץ ומוסיקלי על פני כלי שבור

בלילה, כשכולם ישנים

אני יוצאת לי החוצה עטופה בשמיכה,

לראות את הכוכב החדש והצעיר

מחייך לו, וניצוצות מעיניו

מאירות את עיני.

וצלילי פעמוניו באזני

מנגינה חרישית ונוגה.

בלילה, כשכולם ישנים

כשאני יוצאת לי החוצה. 

הוא מנגן. 

פורים 1964 איתן רותם

"ושוב צחק הנסיך הקטן ואמר: ׳ "וכאשר יונח לך מצערו (שהרי תמיד ימצא האדם נחמה לנפשו) שמח תשמח על כי נפגשת בי והתודעת אלי, לעולם תהיה ידידי ותשתוקק לצחוק עמדי. תפתח לעיתים את חלונך לשם הנאה... וידידיך יתמהו מאוד בראותם

שאתה צוחק כשעיניך נשואות אל-על. אז תפנה אליהם ותאמר: אכן הכוכבים מצחיקים אותי תמיד! והם יחשבו כי אינך שפוי בדעתך... הוא צחק והוסיף: ויהיה זה כאילו נתתי לו תועפות פעמונים קטנים היודעים לצחוק".

איתני, אני שומעת אותך כל לילה כשכולם ישנים - צוחק.

הדס שוחט

חנוכה - איתן רותם עם רבקהלה ואריה

אנחנו כיתה קטנה, בסך הכל 4 בנים ו 3-בנות, כשהיינו קטנים איתן תמיד היה הולך איתי מכות, פייר לא אהבתי אותו אז. אבל ככל שהתבגרנו כך גם התחלתי לחבב אותו יותר, כי משהו השתנה בו ולא סתם. היה פשוט כיף לדבר איתו. למרות כל ההצלחות שלו בספורט הוא לא השתנה כאדם ונעשה אף יותר מבין ומתחשב. אני מצידי הייתי גאה שיש לכיתה שלנו ספורטאי כמוהו.

בתיכון איתן לא אהב כל כך ללמוד, אבל את הדברים שהוא אהב (חוגים ולשבת בספריה ולקרוא הרבה) הוא עשה בלב שלם.

דבר נוסף שאני לא יכול לשכוח הוא, שבטיולים בקטעים הקשים להליכה, תמיד ידעתי שאיתן ודרור על ידי ויעזרו לי בלי שאבקש בכלל וזה היה נותן הרגשה של ביחד ושיש על מי לסמוך, ותאמינו לי זה היה כיף.

בתקופת הצבא, כשבאתי הביתה וזה קורה לי עוד היום, דבר ראשון אני מחפש את הנעליים האדומות של איתן בדלת ממולי ואם הן ישנן אז אני יודע שיהיה כיף בשבת, כי איתן בבית. וכשהנעליים לא שם, תאמינו לי שזה עושה לי משהו...

תמיד שהיה חסר לי משהו מכביסת-חיילים הוא היה נותן לי אם היה לו. כי הוא רצה לתת. עוד היום אני מדליק את האור במרפסת שלו כי זה נותן לי הרגשה שיש חיים בבית הזה.

בתקופת המלחמה, אחרי שלא ראיתי אותו הרבה זמן ישבנו ודיברנו והוא סיפר לי איפה הוא נלחם ומה זה עשה לו. היה נדמה לי איכשהו שזה עבר לו מאחורי הגב וזה נראה לי כל כך רחוק ממנו, רק עכשיו אני יודע כמה קרוב זה היה אליו.

הייתי כל כר בטוח שלא יקרה לו כלום, לא יודע למה?!

כשהיינו הולכים ביחד בקיבוץ היתה לי מן הרגשה של בטחון ושקט על ידו ואף פעם לא הייתי מתוח, היה לי טוב להיות איתו.

כל הזמן ידעתי שאני משתחרר חודש אחרי איתן, וכשאחזור הביתה איתן כבר יהיה אזרח, ועכשיו...

איתן - רציתי רק לכתוב לך כמה מילים של פרידה, ואני יודע שזאת לא הדרך הנכונה, אבל תאמין לי ניסיתי!

עופר דוד

איתן. 

קצת קשה לי להעלות אותו על נייר. לא רק בגלל שלא מסתדר לי עדיין השם בתוך מסגרת שחורה ובחוברת זיכרון, אלא גם בגלל שאני חושש שקצת הפסדתי, ולא היכרתי אותו מספיק. בעיקר בשנתיים שלוש האחרונות, מאז נפרדו דרכנו.

בצבא, ראיתי אותו מעט מאד וכל פעם רק לרגעים ספורים. דומני שרק פעמים מספר

יצא לי לדבר איתו ממש.

לאחר שנפרדנו ממנו בפעם האחרונה, נתקלתי בתמונת מחזור, שצולמה בסוף בית הספר. איתן בולט שם בחסרונו - הוא לא הגיע. מאז ומתמיד היה נוהג להעדר מחלק גדול של הפעילות המשותפת - בבית ספר, בחברת הילדים. את כולו הקדיש לספורט ולעיסוק בו - שחיה, כדורסל, כדורגל ובעיקר כדורמים. למרות זאת שמר על מקומו בחברה והיה תמיד חלק חשוב בתוכנו.

כשאני מנסה להיזכר בו מיד עולה בזכרוני אותו חיוך מלא בטחון, מעט שחצני שתמיד איפיין אותו. זכור לי שבהיותנו ילדים לא אהבתי תכונה זו של איתן, ורק כשגדלנו, נשאר הבטחון הזה, והגאווה והחיוך הפך לסמל של עמידה חזקה ואיתנה.

טבעי בלבד היה, שעם גיוסו יבחר בתפקיד שיאפשר לו לחיות קרוב לבית, ולהתאמן הרבה. אותה גאווה לא נתנה לו, והוא היה נחוש בדעתו ללכת לאחת היחידות הקרביות, וגם אז - לא חדל לעסוק בספורט שכה אהב, וחילק את זמנו בין הכדורמים והצבא.

דבר נוסף שזכור לי מאיתן, הוא השתייכותו החזקה למשפחתו. היה קשור למשפחתו בצורה יוצאת דופן, ונשאר כך עד לנופלו. מאז שאני זוכר אותנו יחד, ככיתה אני זוכר את רבקה'לה ואריה כחלק מאיתנו - במסיבות, בטיולים ותמיד.

קשה לי לנחם אותם, ואת כולנו על גודל האבידה.

יהי זכרו ברוך.

אלון לבני

איתן,

כשמיכל סיפרה לי שנהרגת,עלתה בי שאלה, וידעתי שאותך אני יכול לשאול.

בינתיים עברו שבועיים ולאט לאט מסתתרת ממנו השאלה.

למלחמה הבאה אלך כרגיל כי אשכח שרציתי ממך תשובה.

ואני פוחד, שכשאשכח שאני רוצה לשאול אותך, היא תפרוץ.

צפריר

איתן רותם ז"ל

חזותה הצנועה של בריכת גבעת חיים איחוד, בקצה הקיבוץ (לא הרחק מבית הקברות המקומי) אינה מרמזת במאום על ההיסטוריה שלה. הבריכה המזדקנת והעמוקה (אין בה מקום בו יכול אדם לעמוד כשראשו מחוץ למים), שבחלק מדופנותיה  מתקלף הצבע, אינה נושאת שום סממן המסגיר את העובדה שחוד החנית של פעילות הספורט המימי בישראל התרחשה (ובחלקה עדיין מתרחשת) בה במשך עשורים ארוכים

מאת:חגי אשלגי ארכיון שוונג | 08.05.2011

החל בדור של האחים-השחיינים ראובן וגרשון שפע, דרך תור הזהב של קבוצת "הפועל גש"ם" בשחייה (עם סגל מלא אלופים) ועד היום, עם שחייני עמק חפר, כשרונות ואלופים רבים טחנו מקיר לקיר בבריכה שהחלה את ימיה כבריכת השקיה. 

פעילות נוספת שנתקיימה בבריכה הזקנה, היתה פעילות ענפה של כדורמים – שהתחילה ביוזמתם של ראובן שפע ויורם ומנדלבאום, והצמיחה אליפויות מדינה רבות לקבוצת הקיבוץ, וכמה מבכירי שחקני ישראל לאורך השנים. שנים רבות סיפקה הפועל גבעת חיים כוכבים לנבחרת ישראל.

צמוד לבריכה הצנועה נמצא חדר כושר קטן, שעל קיר הכניסה שבו מתנוססות תמונות של בנים מקומיים שנפלו. את העין תופסת תמונה של עלם חסון, עם מבט בטוח וחזות קיבוצניקית סתורת שיער. השם שצמוד לתמונה הוא איתן רותם ז"ל.

איתן רותם נולד בשנת 1961, בקיבוץ גבעת חיים איחוד, להורים יוצאי ארגנטינה. לרותם היו אח ואחות. אחיו יובל, היה שחיין פרפר בולט בשנות ה- 80' ומלמד ומאמן היום שחייה במרכז הארץ.

בילדותו, החל איתן את פעילותו הספורטיבית כשחיין. כך כתב מאמנו בשחייה, גרשון שפע:

"גם אצלי, בשחייה, עם כל ילדי הכיתה – לא היה דומה לך. באמת היתה זו, כמו שאומרים אצלנו, אהבה 'מאמבט ראשון'. כמאמן, לא זכור לי שום ילד בעל חושים כה חדים והתמצאות עילאית במרחב המים העצום. תמיד היית המדגים, אם רציתי להמחיש משהו, שהיה ערטילאי מדי לילדים. ואתה, גאה וממושמע, ביצעת מיד, בניסיון ראשון, את אשר ביקשתי. שלטת בכל הסגנונות, ואם הופיע חידוש בשחיה העולמית, היית הראשון שב'פליק' תפס את החידוש. לא רבים זוכרים, שהיית אפילו אלוף החורף של ישראל ב- 100 מטר גב. אבל, אז כבר בא הכדורמים. בתחילה כנלווה ומשלים לשחייה, ואח"כ כמסלול משלו, חלק ונקי. והמשולש הזה – איתן, המים והכדור, חיזק את האהבה, והוסיף לה מימד של עוצמה אין-סופית: איתן עם הכדור בתוך המים – נגד יריבים – מול שוער – איזו חוויה חזותית מרגשת. תענוג ממש היה לחזות, לחוות, את ניקיון מבצעיך."

בהמשך, השתלב איתן בקבוצת הכדורמים של גבעת חיים יחד עם שחקנים-שחיינים מהצמרת הישראלית, כמו טל סנונית וניר שמיר. לקראת שירותו הצבאי, שהחל בנובמבר 1979, עמדה לאיתן האפשרות להיות ספורטאי מצטיין ולשרת שירות נוח במרכז הארץ. אך הוא בחר בצנחנים.

כך כתב איתן רותם לחבר אחרי מסע הכומתה האדומה:

"בינתיים עשיתי מסע כומתה – 120 ק"מ – מבינימינה עד רמת הגולן, להר גמלא, והאמן לי, שגם אם משלמים לי מיליון לירות, אני לא הולך עוד פעם. דבר כזה! זה פשוט נורא. כל הרגליים שלי תפוסות וכואבות בצורה כזאת, שבסוף המסע נפלתי על המקום ונרדמתי לשעה, בלי שאף אחד הצליח להעיר אותי. הרבה חבר'ה מתעלפים בדרך, וזה בהחלט דבר לא נעים, אבל, העיקר שיש את הכובע-בנאים האדום הזה."

למרות העומס בצנחנים, במהלך שירות סדיר בגדוד 890, הצליח איתן להזדרז לבריכה בשבתות ובחופשות, להמשיך להתקדם כשחקן כדורמים, ולהשתלב בנבחרת ישראל. 

כך כתב מאמנו מיקי הדר:

"הייתי מאמנו של איתן במשך שנתיים, והיתה פשוט זכות גדולה לשמש מאמן לשחקן שכמותו. שקט באימונים, תכליתי, ומעל לכל בעל פוטנציאל גבוה ובעל כושר גופני עצום. הוא היה יכול להגיע אחרי 3 שבועות שלא ראה מים ולהיות ראשון בכל הספרינטים."

וכך מאמנו, עודד רוזנפלד:

"זוכרים אנחנו את גיחותיו מהצבא, חופשות קטנות המוקדשות לאימונים בקבוצה ובנבחרת. איתן היה צמא לכל פרט העשוי לקדם אותו בכדורמים, באימונים ובמשחקים לא הרבה לדבר, שקט ומרוכז, פוקח עיניים, מחדד את חושיו, הוא רצה לקלוט הכל ומהר. 

בספר האימונים של נבחרת ישראל רשום: "… איתן, יחסית לכמות האימונים ביצעת קפיצה גדולה, כושרך הגופני המצוין מאפשר לך להתמודד במצב שלא רבים היו מצליחים"…. כושרו הגופני היה מדהים. לא הבנו למשל, כיצד הוא מצליח בין גיחותיו המצומצמות מהצבא להתברג בין הראשונים בספרינטים הקשים. כך סתם עם חיוך שקט ושלו…. לאיתן דחקה השעה. הוא היה חייב להספיק בתקופה קצרה כל-כך להיקלט במסגרת תחרותית והשגית כמו נבחרת ישראל בכדורמים ולרכוש ידע, ניסיון ולהצטיין. וכל זאת בזכות מלאה של כישוריו ולא על חשבון שחקן מסוים. על כך חיבבו ואהבו את איתן. אהבנו את הצניעות והביישנות היפה שבו. מסתבר שלאיתן היו גם כמה אוהדות נלהבות במהלך מסעותיו…"

ב- 1982 הספיק איתן להשתתף עם נבחרת ישראל בטורניר שמונה האומות באוסלו, נורווגיה, וכחודש וחצי לאחר פרוץ מלחמת לבנון, קיבל איתן חופשה מיוחדת מהצבא ונסע עם נבחרת ישראל לטורניר קדם גביע העולם בגווייקיל, אקוודור.

במשך מספר שבועות הוא שיחק ושהה בדרום אמריקה. בחזרתו מחו"ל, זכאי היה איתן (שעמד כחודשיים לפני שחרורו מהצבא) לעוד כמה ימים של חופשה. תחת זאת, בחר איתן לחזור ליחידתו מיד לאחר השבת.

עיתון "על המשמר" (19.8.1982):

"כוכב הכדורמים נהרג בבירות.

איתן רותם, שחקן השבעייה הראשונה של נבחרת ישראל בכדומים, נהרג אור לאתמול במארב שהציבו המחבלים מזרחית לבירות. רותם, בן ה- 21 מקיבוץ גבעת חיים איחוד, היה בסוף השבוע בחופשה והשתתף בשני משחקי ליגה. הוא כבש בסך הכל תשעה שערים. ביום א' חזר ליחידתו, ו- 48 שעות לאחר מכן נפל בקרב. איתן הגיע עם יחידת הצנחנים שלו עד לבירות, אך 'נשלף' משם לנבחרת הכדורמים, שיצאה למוקדמות אליפות העולם באקוודור. מיד בתום המשחקים שב ליחידתו בקו האש בבירות…."

איתן לא היה אמור להיות בסיור בו נהרג. הוא נענה לבקשת נהג עייף כי יחליפו בסיור. הוא נהג בסיור כשנתקל במארב מחבלים מאחד הגגות בסמוך לכפר עבדייה בגזרה המרכזית בהר הלבנון, צפונית לכביש ביירות-דמשק ולעיירה עליי. הוא נהרג מאות קילומטרים מקיבוצו גבעת חיים, ורחוק עוד יותר מאקוודור ונורבגיה. יתר חבריו לאותו סיור נפצעו אך חולצו.

כך כתב מפקדו מתי הררי (לימים מח"ט הצנחנים) למשפחתו:

"איתן, במהלך השירות שקבע לעצמו – מסלול פלוגה בצנחנים, מפקד בפלוגת רב"טים, מבלי להזניח את הספורט שכה אהב – מסמל בחייו את כל היפה והנפלא שאנו מחפשים ומוצאים בנוער שלנו היום. בנכם, בפלוגה ובגדוד, היה דמות שלא ניתן היה שלא להזדהות עמה, לחייך לקראתו. רצון עז ונחוש להישאר בגדוד – למרות יכולתו כספורטאי מצטיין, להשתחרר לתפקידים קלים יותר, ויכולת לבצע בהצלחה את כל המשימות שהוטלו עליו – בגדוד ובנבחרת כאחת – כל אלה הם נושאים להערכה, אולי – הערצה."

איתן רותם נפל חלל בראשיתה של קריירה ספורטיבית מרשימה. שיחות עם בני משפחתו, חבריו ומאמנו, מלמדות על אדם אהוב על הכל, ספורטאי מחונן עם גמישות וזריזות חתולית, וצנחן שנחוש ומחויב להימצא לצד חבריו ליחידה, למרות הסתייגויותיו מעצם המלחמה. הוא הותיר אחריו חלל גדול.

לימים נולד לאחיו יובל בן – באותו תאריך בו נפל איתן. איתן קבור בבית הקברות בגבעת חיים – מטרים ספורים מהבריכה בה גדל. בין הבריכה לבית הקברות – רחבת חנייה גדולה בה חונים באי הבריכה (בימים רגילים) ובאי בית הקברות (בימי אבל).

מרביתם אינם מכירים את סיפורו של העלם החסון שתמונתו מתנוססת על קיר חדר הכושר, דברי ימיו ונעוריו שזורים בבריכה הצמודה לו, ועצמותיו קבורות בבית הקברות בקצה השני של הרחבה.