מעין אח גדול כזה...
אני רוצה לספר על בני שלנו, בני של משפחת ברגשטיין ומשפחת אביטל.
בני הבן, הבעל והאב: הגיס האח , החתן-הבן,
לראשונה ראיתי את בני כשבא עם טליה לארבל, הייתי אז בכיתה ד', שריק כלבנו רץ לקראתם ובני הרים אבן לידות בו... צחקנו על זאת אח"כ במשך שנים כשנה וחצי לאחר מכן, בא בני עם טליה ואיתם עמרי הפעוט, לחיות בארבל.
אהבנו אותו.
לעפר ולי הוא היה הרבה יותר מגיס: הוא היה מעין אח גדול כזה שקיבלנו מטליה.
וכך אף הוא הרגיש כלפינו. היינו גאים בו, כשהיה מופיע בין החבריה,
הייתה לנו מין הרגשה טובה כזו של יתרון.
נוהגים הרבה להלל ולשבח בני אדם שאינם עוד, בני לא היה דמות אגדתית הוא היה פשוט, בני ה"מעט- שלומפר", שנוסע לעבודה במועצה עם קבקבים שבימי החורף מהלך כשהוא לבוש מכנסי-התעמלות עד הברכיים :
בני שאוהב לישון, להתבטל קצת, לשחק עם החברה: בני עם חוש ההומור הפנטסטי. כשאסור היה לנו, הקטנים, להיכנס לסרט של הגדולים, ואסתר לנגל רדפה אחרינו וגרשה אותנו, היה בני יוצא אלינו וצוחק יחד איתנו. אהבנו לשחק אייתו במשחקי
כדורגל וכדורסל בערבים. גם הוא אהב זאת, ולא פעם נקלע בין הצורך ללמוד - ובין הרצון לצאת ולשחק. היינו עושים אז, לא אחת, תרגילי התחמקות מטליה - שדרבנה אותו ללמוד- או אחרי זה עומדים ומגינים עליו במגרש, כאשר טליה הייתה כועסת על שיצא לשחק ---
עם בני התחלנו לצאת למחנות, ובזכותו – לזכות בפרסים. והוא אהב את זה, ואהב לבוא לקומזיצים של החברה לצלות עם עלי ואיתי את היונים שצדנו באסם – ולהסתיר את הלכלוך ... אהבנו אותו עד-כדי-כך, שהתחלנו לחקות אותו.
נעלי קרפ - כמו לבני , מדברים- כמו בני : " שמגג", "ליצן", "זה -הכול" , ועוד ביטויים שהיו שגורים על-פיו, בשנות בית- ספר אהבנו לצאת אייתו לעבודה. עומדים בשדה, ובין קלשון לקלשון מקשקשים ומרכלים על כל העולם, מנתחים את כל " בעיות-המין" של הבנות, הכיתה, כולל תחזית לשנים הבאות... ואח"כ החנייה הקבועה בצרכנייה עם בקבוק המיץ והקרקרים ...
היה לבני חוש הומור לא רגיל. כל המשפחה הייתה מתגלגלת מצחוק, כשהציג לפנינו את יהודית בן-דן, אצלה קיבל שעורי
אנגלית פרטיים: או יעקב קרן , הרב עם טוביה: או כשסיפר איך סחבתי
את הסוס "ברק", לאחר שנשבר במסע... ועוד כהנה וכהנה.
בני לא אהב את הצבא. בשביל מה זה טוב להיות מ"פ ? – שאל אותי כאשר ניסיתי לשכנע אותו ללכת לקורס שהציעו לו - בעיות על הראש, רס"פ, מנהלה וכל השטויות ... אבל עם זאת, מעולם לא התחמק. למרות האסטמה והגב הדפוק, היה רץ לכל מילואים וגם למלחמה רץ עוד בטרם קראו לו. לא אשכח היפנה אותי בני ליחידה, דרך אמיתי נחמני ז"ל. וזה לא היה פשוט. לפני הצבא, היו לי בעיות פרופיל, ובני בא איתי ללשכת הגיוס ממש יד ביד "אתה עושה את זה הפעם" - ולאחר שמונה פעמים – יצאתי והתחבקתי איתו. הוא פשוט נסך בי ביטחון ואמונה בעצמו ביכולתי.
כשהייתי בא בימי ששי לפנות ערב מהצבא הייתי מוצא את בני , לרוב שוכב ולומד ובחדר - "בלגן" הייתי פותח את הדלת בזהירות, ובני – משהבחין בתנועה חשודה, היה זורק מיד הצידה את העיתון הספורט או "לאישה", ומתחיל ללמוד לשון... חשש שזו טליה הנכנסת.
אבל, כשראה שאני הוא הוא שנכנסתי, הניח הכול הצידה, והיינו משוחחים ומשוחחים, וללימודים כבר לא היה סיכוי אותו ערב.
כשהייתי לקצין, יעץ לי איך לנהוג עם החיילים, ולא מעט מעצותיו היו לי לעזר.
ואודה: הוא ידע הרבה סודות, אותם שמר גם מפני טליה.
בערב יום הכיפורים הלכנו יחד לבית הכנסת. פטפטנו קצת. אמרתי לו: אתה עסוק בזמן האחרון, ואי- אפשר לדבר איתך, - והיה לי חשוב לשוחח איתו מדי פעם. תמיד היו לחברים עניינים לסדר איתו, ולא אחת בלבלו ממש את הראש, אך היו לו עצבים לענות בסבלנות לכל אחד. למחרת יצאתי בבוקר, עם הקריאה, לא נפרדנו יצא גם בני, מעפר נפרד ב"להתראות" חטוף, ורץ עם טליה לטבריה – ולמלחמה.
אני זוכר: בזמן המלחמה כתבה טליה שהוא נלחם קשה, ושהוא במצרים.
דאגתי לו.
עברנו עם הזחל"מים את התעלה יומיים אחריו. ראיתי טנקים תקועים וקיוויתי שהוא ביניהם אכן, גם טנק שלו נתקע, כפי שהתברר לנו מאוחר יותר, אבל הוא החליף אותו ודהר עם טנק אחר קדימה. החלטתי למצוא אותו. שאלתי וחיפשתי בין הטנקיסטים – ולא מצאתיו. באותו יום גורלי בבוקר ה23.10, היה לי קרב באיסמעיליה.
לאחר שיצאתי מזה חשבתי רק על דבר אחד: שעפר ובני בסדר.
הבנתי שנגמרה המלחמה. הביתה - והנה, כבר שבוע אין מכתב מבני. ההרגשה הייתה קשה. בפנים, עמוק, הבנתי שזהו.
עד ההודעה האיומה.
נפגשנו שוב בבית הקברות. המשפחה עוד לא הגיעה - ואני לידו, פתאום, מרחוק, אני רואה מישהו דומה - ואני מוצא עצמי מדמיין – נזכר במעמד דומה, בהלוויה של שמואליק, כשבני לידו, הליכתו דובית משהו, כובע ירוק על הראש, וזה לא נתפס ---
--- חנוכה תשל"ד. עמרי בן עשר. הכול כרגיל. אורחים באים. בני המשפחה. רק בני חסר.
בהקפת התבור, חסרה הריצה הבטלנית של ק"מ, יחד עם עמרי.
חיפשנו אותו בין הרצים... גם לצעדה יצאנו - אבל בלי בני.
אשרינו שיש לנו את עמרי ורני . רני הקטן, המכיר את אבא מהתמונות ועמריקי, שבני השתגע אחריו ואהב אותו כל כך, עמריקי שכל כך דומה לבני.
אותך בני, לא נשכח.
{ דברים באזכרה בארבל – חצי שנה אחר המלחמה}
שי אביטל
אהבנו אותך, בני
נוהגים לומר : הזמן עושה את שלו, ומשכיח קצת מן הכאב על אלה ההולכים מאיתנו: גם על אלה ההולכים בטרם עת.
ואכן , הזמן עשה את שלו גם לגבי בני, אבל בכיוון הפוך. ככל שהוא עובר, כן אנו חשים את הכאב,
החיסרון והחלל שהותיר אחריו בני.
זכורה לי הפגישה הראשונה עימו, כשבא עם טליה לארבל, טליה ובני במדים, ואנו שני האחים הקטנים של טליה רצים –
לקראתם עם שריק כלבנו. בני היה לשי ולי כאח מבוגר, עזר לנו בתחומים רבים – ואף ידע להתעצבן עלינו ולא חשש לגעור בנו כשהרגזנו אותו.
היינו גאים בו, ובמיוחד כאשר הלך ונקלט יפה במשק , במושב, בהדרכת הילדים והנוער, במשחקי הספורט השונים. גאווה
מיוחדת חשתי כששיחקנו זה לצד זה במשחקי הליגה בכדורסל.
בני תמיד ידע להרגיע את כולנו בזמן המשחק, ולמרות משקלו ידע לרוץ ולהוביל אותנו לקראת ניצחונות . וגם כאשר הפסדנו-
ידע לעודד, ואהבנו לראות את בני בזמן הארוחות הוא אהב וידע לאוכל ולהכין אוכל - וזה היה חידוש במשפחה הקטנה שלנו.
לא זכור לי, ולו מקרה אחד, בו הייתה מריבה כלשהי בין בני לבין מישהו מחברי המושב. גם כשנבחר בני למרכז משק , זמן לא
רב לפני מלחמת יום הכיפורים, הסתדר יפה עם החברים, תמיד מצא את שביל הביניים, ופתר בעיות שהתעוררו, לשביעות – רצון כל הצדדים.
רבות הזדמן לנו לשוחח בשעות החליבה הרבות, כשחלבנו יחד, ובזמן חלוקת הירק. בני ניסה לשתפני בבעיותיו כמרכז נשק-
ותמיד התרשמתי מכושר שיפוטו, מהיושר שלו ומהותו בלתי משוחד בני ניסה לפתור את הבעיות בדרך הגיונית, ישרה – דרך שהשתקפה ברורות ביחסיו עם הבריות.
בשיחותינו, בטרם גויסתי לשירות סדיר, התייעצתי עם בני לגבי החיל אליו כדאי להתגייס. דעתו של בני הייתה אחת וברורה: לשריון, בכל הזדמנות התגאה בני ביחידה שלו ובטנקים שלו , למרות שהוא וצבא היו שני דברים רחוקים מאוד זה מזה. אולם בני אהב את הצנטריונים שלו.
אחד הנימוקים להמלצתו ללכת לשריון הייתה אופיינית מאוד לבני:
פשוט, לא צריך לרוץ ברגל, כשאפשר לרכב על טנק...
עם הכוננות לפני " ששת הימים", גוייס בני ונלחם אח"כ באוגדתו של אברהם יפה ועבר את התופת הזו בשלום, אז אולי לא הבנתי בדיוק מהי מלחמה, אך מאותו רגע בו יצאנו למלחמת יום כיפור, הרגשתי את כל הנורא והמסוכן שבמלחמה.
ידעתי שבני נמצא במוקד הקרבות, וכל דאגתי הייתה נתונה לו.
חשתי, איכשהו שאחי , שי – למרות כל הסכנות והקרבות – יצא ללא פגע. יותר מכל דאגתי לבני. לקראת סיום המלחמה,
כשחדלו להגיע המכתבים ממנו, התגובה ללב ההרגשה שמשהו קרה. וקרה הגרוע ביותר., בני לא חזר.
סרבנו להאמין: לא יכולנו לתאר לעצמנו המשך ללא בני.
אבל אנחנו ממשיכים. כי כך בוודאי היה רוצה בני,- מבקש ואפילו מצווה – לו יכול היה לומר זאת.
אנחנו ממשיכים לעבוד, בני לחלוב ולקצור, ולקטוף – כשאתה תמיד איתנו, עמוק – עמוק בלב. ונמשיך לחנך את בניך בדרך שבה רצית והתחלת.
אהבנו אותך, בני ואנחנו עדיין אוהבים ותמיד נאהב ונישא את זכרך בגאון.
עפר אביטל
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!