חסר רכיב

בני ברגשטיין

בני ברגשטיין
- כ"ז בתשרי, תשל"ד
08/05/1941 - 23/10/1973

גיל: בן 32 בנפלו

מקום נפילה: בקרבות מעבר לתעלת סואץ

מקום קבורה: מושב ארבל
וכך הגיחה לה פתאום מלחמת יום כיפור ובני יצא אל מרחבי סיני, אל הטנקים שהיה כל כך גאה בהם. הוא אמר "להתראות", ואני כל כך רציתי לראות אותו בשלביה השונים של המלחמה. רציתי שיחזור הביתה מאובק, מטונף ומשומן, ואפילו שיחזור פצוע, אבל שיחזור ושוב נהיה יחד כל כך מאושרים...

אבל הוא לא חזר. ביום האחרון, כשכבר הוכרזה הפסקת אש, ולאחר שעבר את כל התופת האיומה הזו הוא נפל.

ואני שואל את עצמי - מדוע מנעו מרני להכיר את אביו? מדוע צריך עומריקי בגיל רך כזה להישאר רק עם זיכרונות ותמונות? ואין לי תשובה.

[עופר אביטל, אח של טליה אשתו של בני]

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008

בני ברגשטיין


מתוך חוברת לזכרו

בני נולד ב- 8 במאי 1941, בגבעת חיים, לטושקה ויצחק ברגשטיין. היה ילד נוח ובריא וילדותו עברה ללא בעיות. בהיותו כבן 11, חל הפילוג בקיבוץ המאוחד ובני עבר יחד עם משפחתו לקיבוץ החדש שהוקם- גבעת חיים אחוד.


בני ברגשטיין


בבית הספר לא גילה התלהבות מיוחדת ללימודים, אך בין המקצועות גילה חיבה לריאליים, במיוחד למתמטיקה. מקומות עבודתו בתקופת הלימודים ובחופשות היו המטעים (כרם, תפוחי עץ ובננות) ובברווזיה.


שמעון הישראלי, אורי יערי, דן שינלדר שגיא, יורם ברגשטיין

שמעון הישראלי, אורי יערי, דן שינלדר שגיא, יורם ברגשטיין


בסיום לימודיו התגייס לצה"ל, לשריון. כשריונאי עבר את כל השלבים- מקצועות, מט"קים ןקורס קצינים. כשנה לפני סיום שירותו הצבאי הוצב ליחידה אשר בה פגש במי שעתידה להיות אשתו- את טליה אביטל. עם שחרורו שובץ בענף שנזקק לכוחות צעירים וחזקים- ההודיה. זמן מה לאחר מכן נשא את טליה לאשה, בגבעת חיים אחוד. כאן נולד בנו בכורו- עמרי.

בתחילת שנת תשכ"ה נפתח פרק חדש בחייו: המושב. בני, טליה ועמרי עברו למושב ארבל ובנו שם את ביתם, ליד בית ההורים של טליה. במושב נתגלו בבני תכונות שלא באו לידי ביטוי לפני כן: כושר ביצוע של תפקידים המוגדרים כפעילות ציבורית. כמו כן ניהול נבון של משקו. אפשר לומר שדמותו כאיש מושב הלמה אותו ביותר.

לאחר שטליה סיימה פרק בלימודיה, התפנה גם בני לצאת ללימודים. למד כלכלה בשלוחה של אוניברסיטת בר- אילן בצמח. הלימודים התקיימו אחה"צ ולגביו היו אחרי העבודה במשקו ולפני תפקיד ריכוז המשק של המושב. היתה זו שנה לא קלה בשבילו, כי בינתיים נוסף עוד בן למשפחה, רני. בני עבד הרבה ועמד בכל המשימות.

למלחמה יצא עוד בטרם נקרא ע"י הצו; השתתף בהדהירה על שרשראות מול הארמיה השנייה, עבר את כל מוראות המלחמה משני עברי התעלה ונפל ממש בסיומה.

בני ברגשטיין עם דוד קראוס

בני ברגשטיין עם דוד קראוס



כותב עוזי נבון:
בני נולד חמישה ימים אחרי, וקרבת ימי ההולדת שלנו הטביעה חותמה עלינו במשך כל שנותיו.
אני זוכר את בני בשנות הילדות המוקדמות – ילד שקט ומופנם, אשר מידי פעם "תוקע" בדיחה או הלצה ועובר לסדר- היום.
בני ואני גרנו בחדר אחד מילדותנו ועד הליכתנו לצבא. פעם, בהיותנו בכיתה נמוכה, ערכה המטפלת שלנו דאז, חנה פיינגולד, תחרות ניקיון וסדר בין החדרים. ויש לציין שזה לא היה הצד החזק של בני. והנה, לקראת סוף התחרות התברר שאנו היינו "המובילים", אבל בני דאג שנקבל נקודה שלילית, לא נראה לו טבעי - כך אמר לי – שלחדר בו גר לא תהיה אף נקודה שלילית אחת...
גם בכיתה, ישבנו כל השנים ליד שולחן אחד. אופיינית לבני הייתה פיסת ניר אותה היה מקפל בצורה מסוימת מאד במשך כל הזמן. מגירתו הייתה מלאה ניירות כאלה. היה מסביר, שרק על ידי עיסוקו בקיפול ניירות הוא יכול להתרכז ולקלוט את החומר. בני לא אהב לכתוב או ללמוד ברצינות, אבל בבחינות עמד לו תמיד כוח זכרונו, שעזר לו להתגבר על החומר. היה בכל נבחרת ספורט בכיתה. ובעיקר הצטיין בכדורסל, בהיותו עוד בגיל צעיר אחד הגבוהים בכיתה.
כשהתגייסנו לצבא, נפרדו דרכינו. בני הלך לשריון ואני לנח,ל. במילואים היינו כבר, כל הנחלאים- בשריון.
אחרי הצבא נישואין. מי אינו זוכר את החתונה בה נישאנו ארבעה זוגות, כשכל החתנים, בני, שמעון (אופיר) חנוך (מיכאלי) ואני, בני אותה כיתה. יותר מאוחר עברו טליה ובני לארבל, אבל הקשר נשמר.
זכור לי שהגעתי עם קבוצת הכדורגל למשחק בטבריה, בני חיכה לי, לקח אותי הצידה ולחש: "אל תעשה לי ביזיונות".
כדרכו של עולם, עם הזמן הקשר נעשה קצת רופף – אנחנו שקענו בבעיותינו – ובני נקלט היטב בארבל. 
במלחמה בהיותי ברמה – כבר לאחר הפסקת האש – כשהייתי בטוח שאין לנו נפגעים, נוסף לאלה שכבר היו ידועים לי, הגיעה הידיעה על נפילתו. היה זה רגע קשה, נוסף לכל אותם רגעים קשים שעברנו בתקופה ההיא.
 עוזי נבון.
*****

דוד קראוס, עוזי נבון, צבי מנבר, גיורא מגל, 

בני ברגשטיין, ראובן שוורץ 1953

דוד קראוס, עוזי נבון, צבי מנבר, גיורא מגל, בני ברגשטיין, ראובן שוורץ 1953

שלמה, מזכיר מושב ארבל מספיד על קברו של בני:
בצער וביגון אנו מביאים היום את בני הביתה, מביאים את יקירנו למנוחת עולמים. איננו יכולים להאמין שבני, הדמות היפה, החייכנית, העליזה, שנראתה בכל מקום – במשק, בשדה במחלבה, בצרכניה, במזכירות ובמחסן- שדמות זו איננה עוד.
בני חי אתנו כעשר שנים. מיום בואו לארבל היה כעין קרן אור, קרן של שמחה, של עליצות. היה אהוב על כל האוכלוסייה, ועל הילדים היה נערץ. הוא לא היה שייך למשפחת ברגשטיין או למשפחת אביטל בלבד, אלא לכולנו – כל הדלתות והלבבות היו פתוחים לפניו, בכל בית היה רצוי ומקובל. 
יחסים מיוחדים נרקמו בין בני והילדים. הוא אהב אותם והם אהבו אותו. היה גאה בהישגיהם, בהתפתחותם, בהתקדמותם. כל תעודת הצטיינות של כל קבוצת ילדים הייתה גורמת לו סיפוק. כל גביע- מילא ליבו גאווה. 
בני לא השתמט מכל אחריות שהטילו עליו, והיה מוכן לכל משימה. לאחר שקיבל על עצמו את תפקיד ריכוז המשק, נרתם אליו בכל ליבו. למרות הקשיים במשק המשפחתי והעבודה המרובה בבית, לקח על עצמו את העול הכבד ועשה לילות כימים על מנת ללמוד את התפקיד. הוא תכנן, הדריך והמריץ את החברים לפתח ולהרחיב את משקיהם.
שגורה הייתה בפיו האמרה: "אנו נעשה את ארבל לגן פורח, אנו נהפוך את ארבל למקום שלא רק תענוג יהיה לחיות בו אלא גם כבוד!".
אבל למרבה הצער לא יזכה בני לראות את פרי מאמציו. 
בדיוק לפני שנה זכינו להכניס, בפעם הראשונה ספר תורה לארבל. וערכנו חגיגה צנועה לכבוד המאורע. בני השתתף בשמחה, שמח על שכובד בהקפה עם הספר – אך הציע שלא להסתפק בכך. נהפוך את המאורע הזה – כך הציע- לשמחה המונית, לחגיגה אזורית. מאתנו ביקש לטפל בצד הדתי של הטקס ועל עצמו נטל את הצד החברתי. כל זה נועד לשמחת- תורה – אך כל התכניות נשתבשו---
אינני יודע במה לנחם את המשפחה, את האישה, את הילדים, אבל מוכרחים אנחנו להחזיק מעמד, חייבים להתחזק ולהתגבר, אף להמשיך ולהתקדם.
במעמד זה הבה נתפלל כולנו, שאלה המובאים בעשרת השבועות האחרונים למנוחת עולמים בקיבוצים, במושבים בערים ובמושבות – שיהיו הם הקורבנות האחרונים של עמנו-בדור הזה ובדורות הבאים.
מי ייתן ונהיה ראויים לקורבנות אלו. יהי זכרם ברוך !
שלמה, מזכיר מושב ארבל
בתוכנו תשרי תשל"ה – אוקטובר 1974 

מתוך האתר גל-עד, אוניברסיטת בר אילן:
בני ברגשטיין, בן טושקה ויצחק 
נולד בקיבוץ גבעת חיים 
בי"א באייר תש"א , 8/5/1941 
התגורר בארבל 
שרת בחיל השריון 
התגייס ב9.11.1959 
נפל בקרב 
בכ"ז בתשרי תשל"ד , 23/10/1973 
במלחמת יום הכיפורים 

מקום נפילה: שלופה 
באזור סיני ותעלת סואץ 
מקום קבורה: ארבל 
הותיר: הורים, אשה ושני ילדים 
למד בשלוחת בר אילן בצמח
בעל עיטור המופת

מ.א. 448399  
בן 32 בנפלו

קורות חיים: 
בנימין (בני), בן טושקה ויצחק, נולד ביום י"ג בסיון תש"א (8.5.1941) בגבעת חיים. ילד חייכן, שקט וחביב על הכל. בבית-הספר היסודי לא נמשך במיוחד ללימודים, והרבה לבלות מחוץ לכיתה. על חומר הלימודים התגבר בעזרת זכרונו הנפלא, ובמבחנים עמדה לו שלוותו. את חובותיו בעבודה מילא במסירות ובאחריות, ונדמה שגם תוך הנאה, בנימין התעניין בספורט, שיחק כדורסל והשקיע מרץ וזמן בשחמט. 

בני עם ברגרל וטושקה

בני עם ברגרל וטושקה


בנימין גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1959 והוצב לחיל השריון. אחרי שעבר את האימון הבסיסי, הוסיף והשתלם בקורס תותחני "סנטוריון" ובקורס מפקדי טנקים. בסוף שנת 1962 נשלח לקורס קצינים. 

בני ברגשטיין

בינואר 1963 סיים בני את שירותו בתפקיד מ"מ טנקים וחזר למשק עם חברתו טליה, שאותה הכיר בעת השירות. השניים נישאו ובכורם, עמרי, נולד בגבעת-חיים. באותה עת החליט להקים משק עצמאי והמשפחה עברה למושב ארבל, מקום מגוריהם של הוריה של טליה, והשתקעו שם. בכפר החל בני בפעולה ענפה של גידול צאן, פיתוח משק ופיתוח החיים החברתיים בכפר. חבריו מעידים עליו שמיום בואו לארבל הוא היה קרן אור, קרן של שמחה ועליצות. בני היה נערץ על הילדים. כל הדלתות והלבבות היו פתוחים לפניו. בפרט היה מסור לילדי הכפר, השתתף בכל חוויה מחוויותיהם והיה גאה בהישגיהם.הוא נהג לומר: "אנו נעשה את ארבל לגן פורח. אנו נהפוך את ארבל למקום, שלא רק תענוג לחיות בו, אלא גם כבוד". 
בשנת 1972 נולד הבן השני, רן. 
בני עמד בבחינות בגרות חיצוניות והחל לומד כלכלה בשלוחת צמח של אוניברסיטת בר-אילן. אותו זמן נבחר כרכז משק המושב. כישרונו יוצא הדופן בארגון עמד לו להגשים את חלומו, להפוך את ארבל לגן פורח. 
בשירותו כאיש מילואים לא אהב את הגינונים הצבאיים אולם מחלקת ה"סנטוריונים" שלו הייתה תמיד מאורגנת להפליא. אחד מפקודיו אמר עליו: "נדמה לי שבני ראה את הצבא כתנועת נוער, בהווי של מילואים, אבל כשצריך היה - לא היו בעיות". חוות הדעת של מפקדיו מציינות את קור רוחו הרב ברגעים של לחץ, וכך היה במלחמת ששת הימים. בני התעלה כמפקד ופעל למופת. 
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לא חיכה בני לצו, לקח את חפציו, נפרד מאשתו ומילדיו ומיהר להתייצב ביחידתו בסיני. בתחילה לחם בגזרה המרכזית, וצלח עם אוגדת ברן את התעלה. אחרי חדירה עמוקה מערבה הגיעה היחידה, ביום כ"ז בתשרי תשל"ד (23.10.1973), לאזור שלופה, שמדרום לאגם המר, באותו יום הייתה הפסקת האש אמורה להיכנס לתוקפה. היחידה עמדה במרחק שלוש מאות מטר מקווי האויב. טנק מצרי הגיח מאחורי חורבה ובפגיעה ישירה חיסל את הטנק, שממנו פיקד בני על יחידתו, ובני נהרג. לימים סיפר הנהג שניצל, שנראה לו כאילו בני הרגיש את שעמד להתרחש, כי לא דיבר מלה כל אותו הבוקר. 
בני הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בארבל. 
השאיר אחריו אישה - טליה, שני בנים - עמרי ורני, הורים ואח. 
לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. 
על לחימתו האמיצה זכה בני ב"עיטור המופת" שנכתב בו: "לאות ולעדות כי 448399 סרן ברגשטיין בנימין ז"ל גילה אומץ לב הראוי לשמש מופת. תיאור המעשה: - ביום 8 באוקטובר 1973, לאחר שנפגעו כלים מספר של סרן בנימין ברגשטיין ז"ל, יצא תחת אש ארטילריה חזקה לאכן כלי שאבד, שהיה בתוכו נפגע, הצליח לאכן את הכלי ופינה את הפצוע לנקודת הפינוי. ב-22 באוקטובר 1973 עשה פעולת חילוץ דומה. הוא לחם והוביל באותו יום את אחד החיילים שנפגע קשה. למחרת, 23 באוקטובר 1973 נהרג סרן בנימין ברגשטיין ז"ל מפגיעה ישירה בצריח באזור החיץ החקלאי, במעשיו אלה גילה אומץ לב, אחוות לוחמים והתנהגות למופת. על מעשה זה הוענק לו 'עיטור המופת'". 

מעין אח גדול כזה...
אני רוצה לספר על בני שלנו, בני של משפחת ברגשטיין ומשפחת אביטל. 
בני הבן, הבעל והאב: הגיס האח , החתן-הבן,
לראשונה ראיתי את בני כשבא עם טליה לארבל, הייתי אז בכיתה ד', שריק כלבנו רץ לקראתם ובני הרים אבן לידות בו... צחקנו על זאת אח"כ במשך שנים כשנה וחצי לאחר מכן, בא בני עם טליה ואיתם עמרי הפעוט, לחיות בארבל.
אהבנו אותו.
לעפר ולי הוא היה הרבה יותר מגיס: הוא היה מעין אח גדול כזה שקיבלנו מטליה.
וכך אף הוא הרגיש כלפינו. היינו גאים בו, כשהיה מופיע בין החבריה,
הייתה לנו מין הרגשה טובה כזו של יתרון.
נוהגים הרבה להלל ולשבח בני אדם שאינם עוד, בני לא היה דמות אגדתית הוא היה פשוט, בני ה"מעט- שלומפר", שנוסע לעבודה במועצה עם קבקבים שבימי החורף מהלך כשהוא לבוש מכנסי-התעמלות עד הברכיים :
בני שאוהב לישון, להתבטל קצת, לשחק עם החברה: בני עם חוש ההומור הפנטסטי. כשאסור היה לנו, הקטנים, להיכנס לסרט של הגדולים, ואסתר לנגל רדפה אחרינו וגרשה אותנו, היה בני יוצא אלינו וצוחק יחד איתנו. אהבנו לשחק אייתו במשחקי
כדורגל וכדורסל בערבים. גם הוא אהב זאת, ולא פעם נקלע בין הצורך ללמוד - ובין הרצון לצאת ולשחק. היינו עושים אז, לא אחת, תרגילי התחמקות מטליה - שדרבנה אותו ללמוד- או אחרי זה עומדים ומגינים עליו במגרש, כאשר  טליה הייתה כועסת על שיצא לשחק --- 

עם בני התחלנו לצאת למחנות, ובזכותו – לזכות בפרסים. והוא אהב את זה, ואהב לבוא לקומזיצים של החברה לצלות עם עלי ואיתי את היונים שצדנו באסם – ולהסתיר את הלכלוך ... אהבנו אותו עד-כדי-כך, שהתחלנו לחקות אותו. 
נעלי קרפ - כמו לבני , מדברים- כמו בני : " שמגג", "ליצן", "זה -הכול" , ועוד ביטויים שהיו שגורים על-פיו, בשנות בית- ספר אהבנו לצאת אייתו לעבודה. עומדים בשדה, ובין קלשון לקלשון מקשקשים ומרכלים על כל העולם, מנתחים את כל " בעיות-המין" של הבנות, הכיתה, כולל תחזית לשנים הבאות... ואח"כ החנייה הקבועה בצרכנייה עם בקבוק המיץ והקרקרים ... 
היה לבני חוש הומור לא רגיל. כל המשפחה הייתה מתגלגלת מצחוק, כשהציג לפנינו את יהודית בן-דן, אצלה קיבל שעורי 
אנגלית פרטיים: או יעקב קרן , הרב עם טוביה: או כשסיפר איך סחבתי 
את הסוס "ברק", לאחר שנשבר במסע... ועוד כהנה וכהנה.

בני לא אהב את הצבא. בשביל מה זה טוב להיות מ"פ ? – שאל אותי כאשר ניסיתי לשכנע אותו ללכת לקורס שהציעו לו - בעיות על הראש, רס"פ, מנהלה וכל השטויות ... אבל עם זאת, מעולם לא התחמק. למרות האסטמה והגב הדפוק, היה רץ לכל מילואים וגם למלחמה רץ עוד בטרם קראו לו. לא אשכח היפנה אותי בני ליחידה, דרך אמיתי נחמני ז"ל. וזה לא היה פשוט. לפני הצבא, היו לי בעיות פרופיל, ובני בא איתי ללשכת הגיוס ממש יד ביד "אתה עושה את זה הפעם" - ולאחר שמונה פעמים – יצאתי והתחבקתי איתו. הוא פשוט נסך בי ביטחון ואמונה בעצמו ביכולתי.

כשהייתי בא בימי ששי לפנות ערב מהצבא הייתי מוצא את בני , לרוב שוכב ולומד ובחדר - "בלגן" הייתי פותח את הדלת בזהירות, ובני – משהבחין בתנועה חשודה, היה זורק מיד הצידה את העיתון הספורט או "לאישה", ומתחיל ללמוד לשון... חשש שזו טליה הנכנסת. 
אבל, כשראה שאני הוא הוא שנכנסתי, הניח הכול הצידה, והיינו משוחחים ומשוחחים, וללימודים כבר לא היה סיכוי אותו ערב.
כשהייתי לקצין, יעץ לי איך לנהוג עם החיילים, ולא מעט מעצותיו היו לי לעזר.
ואודה: הוא ידע הרבה סודות, אותם שמר גם מפני טליה.

בערב יום הכיפורים הלכנו יחד לבית הכנסת. פטפטנו קצת. אמרתי לו: אתה עסוק בזמן האחרון, ואי- אפשר לדבר איתך, - והיה לי חשוב לשוחח איתו מדי פעם. תמיד היו לחברים עניינים לסדר איתו, ולא אחת בלבלו ממש את הראש, אך היו לו עצבים לענות בסבלנות לכל אחד. למחרת יצאתי בבוקר, עם הקריאה, לא נפרדנו יצא גם בני, מעפר נפרד ב"להתראות" חטוף, ורץ עם טליה לטבריה – ולמלחמה.

אני זוכר: בזמן המלחמה כתבה טליה שהוא נלחם קשה, ושהוא במצרים.
דאגתי לו. 
עברנו עם הזחל"מים את התעלה יומיים אחריו. ראיתי טנקים תקועים וקיוויתי שהוא ביניהם אכן, גם טנק שלו נתקע, כפי שהתברר לנו מאוחר יותר, אבל הוא החליף אותו ודהר עם טנק אחר קדימה. החלטתי למצוא אותו. שאלתי וחיפשתי בין הטנקיסטים – ולא מצאתיו. באותו יום גורלי בבוקר ה23.10, היה לי קרב באיסמעיליה. 
לאחר שיצאתי מזה חשבתי רק על דבר אחד: שעפר ובני בסדר. 
הבנתי שנגמרה המלחמה. הביתה - והנה, כבר שבוע אין מכתב מבני. ההרגשה הייתה קשה. בפנים, עמוק, הבנתי שזהו. 
עד ההודעה האיומה.
נפגשנו שוב בבית הקברות. המשפחה עוד לא הגיעה - ואני לידו, פתאום, מרחוק, אני רואה מישהו דומה - ואני מוצא עצמי מדמיין – נזכר במעמד דומה, בהלוויה של שמואליק, כשבני לידו, הליכתו דובית משהו, כובע ירוק על הראש, וזה לא נתפס ---

--- חנוכה תשל"ד. עמרי בן עשר. הכול כרגיל. אורחים באים. בני המשפחה. רק בני חסר. 
בהקפת התבור, חסרה הריצה הבטלנית של ק"מ, יחד עם עמרי. 
חיפשנו אותו בין הרצים... גם לצעדה יצאנו - אבל בלי בני.
אשרינו שיש לנו את עמרי ורני . רני הקטן, המכיר את אבא מהתמונות ועמריקי, שבני השתגע אחריו ואהב אותו כל כך, עמריקי שכל כך דומה לבני.
אותך בני, לא נשכח.
 { דברים באזכרה בארבל – חצי שנה אחר המלחמה}
 
 שי אביטל

אהבנו אותך, בני 
נוהגים לומר : הזמן עושה את שלו, ומשכיח קצת מן הכאב על אלה ההולכים מאיתנו: גם על אלה ההולכים בטרם עת.
ואכן , הזמן עשה את שלו גם לגבי בני, אבל בכיוון הפוך. ככל שהוא עובר, כן אנו חשים את הכאב, 
החיסרון והחלל שהותיר אחריו בני.
זכורה לי הפגישה הראשונה עימו, כשבא עם טליה לארבל, טליה ובני במדים, ואנו שני האחים הקטנים של טליה רצים –
לקראתם עם שריק כלבנו. בני היה לשי ולי כאח מבוגר, עזר לנו בתחומים רבים – ואף ידע להתעצבן עלינו ולא חשש לגעור בנו כשהרגזנו אותו.
היינו גאים בו, ובמיוחד כאשר הלך ונקלט יפה במשק , במושב, בהדרכת הילדים והנוער, במשחקי הספורט השונים. גאווה 
מיוחדת חשתי כששיחקנו זה לצד זה במשחקי הליגה בכדורסל.
בני תמיד ידע להרגיע את כולנו בזמן המשחק, ולמרות משקלו ידע לרוץ ולהוביל אותנו לקראת ניצחונות . וגם כאשר הפסדנו-
ידע לעודד, ואהבנו לראות את בני בזמן הארוחות הוא אהב וידע לאוכל ולהכין אוכל - וזה היה חידוש במשפחה הקטנה שלנו.
לא זכור לי, ולו מקרה אחד, בו הייתה מריבה כלשהי בין בני לבין מישהו מחברי המושב. גם כשנבחר בני למרכז משק , זמן לא
רב לפני מלחמת יום הכיפורים, הסתדר יפה עם החברים, תמיד מצא את שביל הביניים, ופתר בעיות שהתעוררו, לשביעות – רצון כל הצדדים.
רבות הזדמן לנו לשוחח בשעות החליבה הרבות, כשחלבנו יחד, ובזמן חלוקת הירק. בני ניסה לשתפני בבעיותיו כמרכז נשק-
ותמיד התרשמתי מכושר שיפוטו, מהיושר שלו ומהותו בלתי משוחד בני ניסה לפתור את הבעיות בדרך הגיונית, ישרה – דרך שהשתקפה ברורות ביחסיו עם הבריות.
בשיחותינו, בטרם גויסתי לשירות סדיר, התייעצתי עם בני לגבי החיל אליו כדאי להתגייס. דעתו של בני הייתה אחת וברורה: לשריון, בכל הזדמנות התגאה בני ביחידה שלו ובטנקים שלו , למרות שהוא וצבא היו שני דברים רחוקים מאוד זה מזה. אולם בני אהב את הצנטריונים שלו.
אחד הנימוקים להמלצתו ללכת לשריון הייתה אופיינית מאוד לבני:
פשוט, לא צריך לרוץ ברגל, כשאפשר לרכב על טנק...

עם הכוננות לפני " ששת הימים", גוייס בני ונלחם אח"כ באוגדתו של אברהם יפה ועבר את התופת הזו בשלום, אז אולי לא הבנתי בדיוק מהי מלחמה, אך מאותו רגע בו יצאנו למלחמת יום כיפור, הרגשתי את כל הנורא והמסוכן שבמלחמה.
ידעתי שבני נמצא במוקד הקרבות, וכל דאגתי הייתה נתונה לו. 
חשתי, איכשהו שאחי , שי – למרות כל הסכנות והקרבות – יצא ללא פגע. יותר מכל דאגתי לבני. לקראת סיום המלחמה, 
כשחדלו להגיע המכתבים ממנו, התגובה ללב ההרגשה שמשהו קרה. וקרה הגרוע ביותר., בני לא חזר. 
סרבנו להאמין: לא יכולנו לתאר לעצמנו המשך ללא בני.
אבל אנחנו ממשיכים. כי כך בוודאי היה רוצה בני,- מבקש ואפילו מצווה – לו יכול היה לומר זאת.
אנחנו ממשיכים לעבוד, בני לחלוב ולקצור, ולקטוף – כשאתה תמיד איתנו, עמוק – עמוק בלב. ונמשיך לחנך את בניך בדרך שבה רצית והתחלת.
אהבנו אותך, בני ואנחנו עדיין אוהבים ותמיד נאהב ונישא את זכרך בגאון.
עפר אביטל





בני ברגשטיין מתכון

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב