חנוך אהרון

גיל: בן 28 בנפלו

מקום נפילה: בקרב בחווה הסינית

חנוך ודודו אהרון נפלו ב 16.10.1973

חנוך ודודו הצטרפו לאוגדתו של אריק שרון, אוגדת הצליחה. המשימה בה השתתפה היחידה של חנוך ודודו הייתה לכבוש את צומת טירטור מתוך ידיעה שזו הדרך היחידה להגיע לעורפם של המצרים.

תוך התארגנות הטנקים הבודדים ששרדו, מניסיונות קודמים, יצאו הטנקים בראש לעבר הצומת.

המעבר לציר טירטור עבר ללא תקלות, אך האשליה הייתה קצרה ביותר. לאחר כמה עשרות מטרים פתחה "התזמורת" המצרית בנגינה מטורפת, תוך שהיא מפעילה עשרות כלים מכל הסוגים.

השבנו בכל מה שהיה בידינו תוך כדי ניסיון היחלצות מזרחה, כאן החלו הכלים להיפגע. ניתנה פקודה לקפוץ מן הכלים ולהיערך על הקרקע. פקודה זו כבר לא הגיעה אל אנשי הזחל"ם של חנוך...

דודו נפגע מאוחר יותר. הוא היה בזחל"ם הפיקוד, ובהתעקשותו להעמיס על גבו פצוע, בתוך הקלחת הנוראית של הקליעים והטילים, נחת לידו פגז מרגמה קטלני ששם קץ למסירותו.

על מעשיו אלו קיבל את עיטור העוז מידי הרמטכ"ל. 

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008

כותבת האם, לוטה:

חנוך נולד סמוך לגמר מלחמת העולם השנייה. קיבל את שם אחי שנהרג במאורעות.

דודו נולד אחרי ההתקפה הגדולה על כפר סאלד. חזר מבית החולים במשוריין, בשיירה הראשונה שנכנסה למשק, עם תחמושת.

 אצל חנוך התגלתה מהר מאד דרכו העצמאית והמקורית והסתייגות ממוסכמות.

אצל דודו בלטה כל השנים האחריות והמסירות הבלתי מסויגת.

היושר והכנות בלטו כל-כך אצל שניהם, הם היו שונים ויחד עם זאת השלימו כל כך זה את זה, ואולי זאת הסיבה לאהבה הרבה ולקשר החזק שהיה ביניהם.

 לחנוך הייתה היזמה והמנהיגות והשפעה רבה על דודו, ולדודו הייתה האחריות.

אחרי תקופה ארוכה שבה כמעט לא התראו, בגלל שירותם בצבא, התקרבו זה לזה, במיוחד בארצות הברית.

***** 

חנוך אהרון, דף הנצחה בארכיון סיירת שקד

על חנוך

*****

כך אנו זוכרים את חנוך:

רצינו להיזכר בחנוך כפי שהכרנו אותו בילדות המשותפת, וכפי שהתפתח בשנים האחרונות. סיפרנו סיפורים הקשורים בו, ופתאום הרגשנו שבכל הזיכרונות המשותפים תפס חנוך חלק חשוב מאד ומרכזי. הרבה מהסיפורים מצחיקים, והרבה גם רציניים, ובאמת, הצחוק והרצינות אפיינו אותו, וכזה נזכור אותו.

ונזכר יוסי (שחר):

רציתי לספר סיפורים שהם ידועים אצלנו בכיתה, ותמיד היו קשורים בחנטש, כפי שכינינו אותו, חנטשי, שתמיד היה מתפרחח, ותמיד היה עושה את הדבר המעניין בלי הפחד הזה מאנשים, מבוגרים בעיקר. וזה התחיל מהגניבות ומעשי הפרחחות השונים בתקופת בית הספר... כשחזרנו מהצבא הייתה ראשית התקופה בה צעירים התחילו לרצות ולדרוש דרישות. קיימנו שיחה עם מזכיר המשק כדי לדרוש ולהעלות דברים. חנוך קם, ובתשובה לדברי המזכיר – שטען כי עוד נשלים עם הרבה דברים – אמר: "אנחנו לא רוצים להיות כמו האנשים האלה, אנחנו לא רוצים להתמסד, אם זה מה שאתה מציע לנו, זה עצוב מאד. לאן נגיע?"? אח"כ הוא החליט למצוא את הדברים שהוא מחפש. והוא באמת חיפש. הוא נסע וחיפש לעצמו את החיים, הוא לא רצה להיכנס למסלול שמישהו הכין לו. ואז הוא התחיל לנהוג ב"מק", - דבר שלא עשה לפני כן. תמיד היה לו כוח להוכיח דברים מאד קשים ורחוקים. 

נסע לארה"ב ושם החליף הרבה עבודות ותמיד היה אומר: "אני מכיר את עצמי, אחרי כמה זמן, כשאני תופס את הדבר, זה נמאס לי ואין לי כבר שום עניין בכך. כל החיים שלי אני אלך הלאה ואף פעם לא אעמוד במקום אחד". 

ומספר יעקב (שניר) : 

יש קו אופי מעניין מאד שהיה בחנוך – בצמוד לקלות הדעת - רצינות חמורה מאד בעבודה או בפעילות בחברת הילדים. הוא היה מסוגל ללכת עד הסוף בטיעוניו בדברים שהיו חשובים לו.

היה לי קשה מאד לעכל שחנוך גדל ונעשה בן-אדם בזכות עצמו, כי תמיד הרגשתי יחס של פטרון כלפיו, אולי בגלל הילדות המשותפת אולי גם בגלל הבדלי הגודל.

ואני נזכר בכמה תחנות בינים שהמחישו לי זאת.

בפרדס – הוא נקלט טוב מאד וקיבל מהר מאד תפקיד אחראי – ריסוס - וזה כמובן עשה רושם חזק מאד, לבוא לצריפי המגורים שלנו עם טרקטור, הוא היה מאד אמביציוזי ואחראי בעבודה. 

בצבא – מצא מסלול מכובד מאד בסיירת.

 בפגישה האחרונה שלי איתו, הייתה לי הפתעה עצומה - חנוך השמין, ונעשה איש, עם ז'קט, עם לבוש מאד מסודר, כאילו עבר מטמורפוזה. באותה הזדמנות הוא הרצה לי את כל טענותיו נגד הממסד, אותו הכיר בעבודתו בשגרירות בניו יורק. בי השאירה השיחה זיכרון מר, חנוך היה ממורמר, ולא ידעתי לאן זה יוביל אותו. 

המרידה במוסכמות הפכה לחלק מהשקפת עולמו, לחלק מהעמדה שלו כלפי דברים. אני נזכר איך לוטה פגשה אותי וסיפרה לי שחנוך התחתן, זו הייתה הפתעה מדהימה בשבילי. 

 במכתביו של חנוך מאותה תקופה הוא מספר שהחיים המשותפים עם פם היא התקופה היפה ביותר בחייו.

בתוכנו תשרי תשל"ה – אוקטובר 1974 

קורות חיים:

חנוך (חנטשי), בן לוטה אברהם (אלפרד, גנדי) נולד ביום כ"ה בניסן תש"ה ‏ ‏(8.4.1945) בכפר סולד. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון ‏ בגבעת-חיים איחוד. חנוך היה תלמיד ערני ומעמיק, ובכל עניין ביקש להגיע ‏ לעומקו. עצמאי היה במחשבותיו ודעותיו היו תמיד מקוריות. לאחר שסיים  את לימודיו עשה שנת שירות ביטבתה. 

חנוך אהרון עם החברה מסיירת שקד (מהאתר)

היו בו בחנוך קלות-דעת ורצינות, ‏ משובה וכובד-ראש גם יחד. הוא אהב לצחוק והיה שמח ועליז. ההומור שלו ‏ היה לגלגני משהו, ולא חשש לתקוף את המקובל והנהוג. הוא חיפש לו תמיד דרך חדשה, נתיב שלא נסלל קודם לכן בידי מישהו אחר, שכן לא אהב את ‏ הממסד והמרידה במוסכמות הייתה חלק מהשקפת עולמו. 

חנוך רצה להוכיח‏ לכולם, שהוא מסוגל לעשות את הדברים הקשים והמסובכים, ולא לשקוע ‏ בעולם של שגרה. "כל חיי" - רגיל היה לומר - "אלך הלאה ולעולם לא אעמוד ‏ במקום אחד". הוא ביקש תמיד לעמוד על טיב אופיו ולהכיר את עצמו. ‏בעניינים שהיו חשובים בעיניו לא ידע פשרות. ישר-דרך היה וכן, גלוי-לב, אש-‏ אמת ובעל מצפון, אדיב ומנומס.‏ 

חנוך גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1964. לאחר הטירונות השתלם בקורס  צניחה, בקורס סיירים, בקורס נהגים, בקורס מ"כים ובקורס נהגי זחל"מים. ‏ הוא היה חייל אחראי, ממושמע ומסור לתפקידו. על השתתפותו במלחמת ‏ ששת-הימים, הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים".‏ 

חנוך היה חברותי וקל להתיידד, נוח לבריות וקשה לכעוס. 

בחיי הנישואין שלו‏ ראה חוויה כשלעצמה. בניו-יורק עבד בשגרירות ובאותם ימים נקשרה נפשו ‏בנפש אחיו, שעשה אף הוא שם. הוא היה בן נאמן למשפחתו ובעל מסור.‏ 

ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) בצומת "טרטור-לכסיקון", ליד "החווה ‏ הסינית", נפגע חנוך ונהרג - שלוש שעות לפני שנהרג אחיו יהודה. בשעות ‏ הלילה, לאחר ניסיונות רבים לכבוש את הצומת, כדי לסייע בייצוב גשר  הגלילים, קיבל גדוד הסיור, שחנוך היה מש"ק בו, משימה לפרוץ אל הצומת ‏ ולטהר את הציר "טרטור" ממערב למזרח. אל כוח הסיור הצטרף כוח של ‏ טנקים. לאחר שפרצו אל הצומת, פתחו המצרים עליהם באש חזקה ובירי ‏ טילים. רבים מהזחל"מים נפגעו פגיעות ישירות. התנהל קרב קשה בניסיון ‏ להיחלץ, ובקרב זה נפל חנוך. תחילה נחשב כנעדר ולימים זוהתה גופתו. הוא ‏ הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-חיים איחוד ונקבר ליד אחיו. ‏

השאיר אחריו אישה, אם ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.‏ קיבוצו הוציא לאור חוברת ובה דברים לזכרם של חנוך ודוד אחיו. ‏ אהרון חנוך, יהי זכרו ברוך.‏

העמותה להנצחת מורשת הצנחנים

חנטש / גידי שקדי

חנוך (חנטש) ודודו אהרון נהרגו במלחמת יום כיפור בחווה הסינית. שניהם חזרו מניו יורק לאחר פרוץ המלחמה ונשלחו לתופת של החווה. הזחל"מ של חנטש ספג פגיעה ישירה, כל הצוות נהרג. זמן רב חנטש נחשב כנעדר.

לאחים אהרון יש שתי אחיות: תמי, בתה של לוטה ואשתו של חנוך בן אור ונורית, אחות נוספת, בתו של גנדי.

 שלושה היינו מבני מחזור י', יוסי, שהגיע ממעוז, אנוכי הכותב, ממנרה וחנטש. לא מלאכים לא בני אלים ולא ספורטאים גדולים. אני ויוסי הצטרפנו למחזור י' לאחר הפילוג לחברנו חנטש שהגיע 3 שנים לפנינו מכפר סולד. חנטש היה הכי נמוך בכיתה אבל גם זה שראה הכי רחוק מעבר לאופק שגם הגבוהים ממנו לא היטיבו לראות.

שלושתנו חברנו לחבורה אחת, אולי בגלל המכנה המשותף האחד של שלושתנו, אנחנו לא נבראנו כדמות בני האלים יפי הבלורית והתואר.

חנטש היה המלך, המנהיג והמוביל של מעשי הקונדס המשותפים. היוזמות שלו הפתיעו כל פעם מחדש.

כשאבנר המורה למוסיקה מונה ע"י הנהלת בית הספר לתפקיד מגרש המציצים לסרטים של המבוגרים מכיוון שהיה הרץ המהיר מכל המורים. (בימי שלישי הוקרן סרט רק למבוגרים בחדר האוכל) אנחנו, שלא הורשנו, הצצנו מהחלונות ואז הוא היה מגיח מהאפלה במטרה לתפוס אחד מאתנו לפחות.

לילה אחד חנטש תקע יתד בצד אחד של הדרך, קשר חוט ומשך לצד שני של המדרכה. שם התחבא בין השיחים. כשאבנר החל במרדף, משך חנטש את החבל וגרם לאבנר המורה להשתטח. יותר לא הוטרדנו כשהקרינו סרטים.

חנטש בזמנו מונה לנהל את משק הילדים. באחת הפעמים הוא שלח את אחד הילדים לשקול את ביצי העגלים שגודלו במבנה שהיום הוא האורווה. במקרה אחר שלח ילד לשפניה בכדי לספור כמה פעמים הארנב קופץ על הארנבת והכל כאילו בפקודת מוישה דייג.

ערב אחד כשהבנות התחילו לצאת עם היוד-בתניקים ממחזור ה' נגש חנטש לימימה ושאל אם היא וברוך יוצאים, והיא מבלי להתבלבל ענתה "אין עשן בלי אש".

בלילות היו חנטש ואהוד אחראים על הקומזיצים. אהוד היה הבשלן וחנטש היה אחראי ביחד עם יוסי על הספקת המצרכים. יוסי היה מוציא מאמא שלו את המפתחות לאקונומיה והיה מביא מצרכים לפלאצ'ינקות, צ'יפס וגלידה. חנטש היה אחראי על אספקת הבשר מהברווזייה, מהשובך של פינדה או מאגמיות שצדנו בעזרת תרדימון בבריכות הדגים.

הפחד הכי גדול של חנטש היה מאמא שלו וקרוב משפחתו לעתיד עודד.

אחר צהריים אחד, ביוזמתו של חנטש, הוחלט לנסוע לבריכות הדגים של המעפיל. בדרך חזרה לאורך ואדי מרץ נהגתי אני בטרקטור שהיה עם שתי גלגלים קדמיים צמודים. חנטש והחבר'ה ישבו מאחור על הפלטפורמה של המטעים, אני נהגתי ודודי וגדי על הכנפיים לצדי, ואז עליתי על גוש עפר הטרקטור התחיל לזגזג. אהוד, שהבין מה עומד להתרחש, צעק "לקפוץ" והח"ברה קפצו מהעגלה. אני התהפכתי עם הטרקטור לואדי. לאחר שחולצתי ללא פגע ודודי נשלח להביא טרקטור אחר גם כדי לנסות לחלץ וגם שיהיה עם מה לחזור, ניגש חנטש אלי עם ארובת הטרקטור והציע שנתאבד ביחד. כולו נסער מפני הפחד הטראומטי מאמא שלו – לוטה. לוטה יקית, כפר סולדניקית אמתית שהייתה ידועה כמי שחטפה כדור אחד בישבן במלחמת השחרור. הייתה צמודה לספר החוקים ולא משה ממנו. כך גם קיוותה שינהגו שני בניה מנשואיה לגנדי. כמובן שהם ובעיקר חנטש לא עמדו בתקינה המחמירה שלה.

לאחר שהתהפכנו, בפשפש הכניסה למוסך ארבו לנו לוטה, אמא של חנטש ועודד, אימת הילדים.

 בסמינר מסיימי י"ב נשלחנו לשם שטיפת מוח אידאולוגית אחרונה לפני הצבא.

חנטש אירגן שם מסיבת ריקודים סלונים בחדר המגורים של אחד המורים שלא היו במקום, יוסי ואני ביחד עם חנטש סחבנו מכונית ועם עוד אחד מעינת, גונץ שמו, נסענו להביא פטפון ותקליטים למסיבה.

חגגנו עד הבוקר עם הבנות בסלו צמוד. למחרת גורשנו מהסמינר.

במעמד הקבלה לחברות באספת הקיבוץ, עוד לפני לכתנו לצבא ולשנת שירות, נימנו מספר מתנגדים לקבלת שלושתנו. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של גבעת חיים. עד אז האצבעות לקבלה לחברות היו עוברות פה אחד, ללא עוררין.

חנטש נשלח לשנת שירות מפאת גודלו הפיזי, חשבו שעוד יגדל. כשהגיע לגדוד 890 בצנחנים כטירון אני כבר הייתי סמל. באחד התרגילים הגדודיים פגשתי אותו, המ"פ שלו אהוד שני. (גם הוא ז"ל – נפל בששת הימים), חניך הפנימיה הצבאית שהיה מחמיר וקפדן, שמר על משמעת מים מחמירה. כשנפגשנו, לקחתי אותו הצידה ונתתי לו לשתות, התרגיל הזה עלה לו בעונש כבד.

אחרי שהשתחרר חזר לעבוד בפרדס ואחר כך נבחר לסדרן עבודה.

אינה, שהיתה אחראית על בית וינה הייתה ידועה כמטרידה סדרתית של סדרני עבודה. כשהייתה מתקרבת למשרד סידור העבודה היה חנטש מזנק לארון עד שהייתה נעלמת.

חנטש לא ראה את עתידו בקיבוץ. עשה רישיון נהיגה למשאיות כבדות והצטרף לגדי ויורם מנדלבאום להובלת מחצבים בנגב בכדי לאסוף כסף ולהגיע לניו יורק. שם הקים ביחד עם יוסי ועוד רבים את המושבה של גבעת חיים. לוטה ראתה בהם מפרי אידאולוגיה ויורדים – "נמושות" כהגדרת רבין.

שם, בניו יורק, הכיר חנטש את אשתו פם בשעורי האנגלית שלקח ביחד עם יוסי. מאוחר יותר הקים חברה מסחרית לשיווק סבונים. הוא הצליח לסבך רבים מתושבי המושבה כשהפכם לסוכנים ושותפים שלו, הניסיון כשל והם, ובעיקר חנטש נכנסו לחובות שנסגרו על ידי משרד הביטחון לאחר מותו.

דודו, אחיו הצעיר, הגיע אחריו לניו יורק ושובץ לעבודה בחברה לאבטחת אישים. חברה ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. עומרי ענבר, הגה הרעיון להקים חברה זו לאחר ששכנע את ראשי הU.J.A. שטרור אסלאמי ישיג את מנהיגי היהודים ושרק יוצאי הצנחנים משחררי ירושלים יכולים לאבטחם. כך נהפכו החבר'ה מגבעת חיים למאבטחים הראשונים.

כשחנטש, דודו ויוסי חזרו, אני כבר הייתי מגויס ולא ראיתם כשנחתו בישראל. לפני מותו ביקש חנטש שעל קברו, אם ייהרג, ישתלו שיחי מריחואנה כדי שיוכל למצוץ משורשיהם.

חנטש ודודו חזרו בארון לגבעת חיים. זמן רב נחשב חנטש כנעדר. אמא שלהם, לוטה, היתה זועמת וכועסת-  בעיקר על אלו שלא חזרו לקחת חלק במלחמה וגם על אלו שהטילו ספק בנחיצותה של מלחמה זו ובמנהיגי המדינה באותה עת. זמן רב אחר כך לוטה סלחה והייתה הרבה יותר מפויסת כשהבינה שהמלחמה הזו הרסה חלק גדול מאמונותיה.

חנטש הבין מה שאיינשטיין אמר "אמון עיוור בסמכות הוא האויב הגדול ביותר של האמת".

כמעט שלושים שנה אחרי – יום הזיכרון תשס"ג

חנוש מורג

מעטים הם הימים בחיינו שאנחנו יכולים לחזור ולשחזר אותם רגע אחרי רגע. כזה היה היום בו התבשרנו על כך שדודו נעדר, ועדיין לא ידענו על כך שגם חנוך איננו. חיכינו לידיעה ממנו, וככל שנקפו השעות התחילו החרדות גוברות.

ואז הוכינו בידיעה: דודו וחנוך לא יחזרו עוד.

חנוך ואני נולדנו וגדלנו יחד. אחרי כל כך הרבה שנים אני חשה צורך לשוב למחוזות הרגש הרחוקים, שנדחקו בפינה כלשהי בלב, ולנסות ולחיות שוב את חנוך, שזה שהיה לי כאח. אני מנסה לשוב ולהתחכך באותן תחושות שמהן מורכבת האחווה המיוחדת כל כך שנוצרת בין ילדים שגדלו ביחד מגיל אפס בחינוך המשותף.

בגיל הפעוטון אנחנו יושבים לארוחת ערב, שהייתה אז לא פחות ולא יותר – בשעה ארבע אחרי הצהרים. אני משוגעת על השמנת המיוחדת של כפר סאלד, אבל אסור לי כי אני שמנה מידי. חנוך, שהיה תמיד מתחת למשקל הדרוש, צריך לאכול, והרבה. מה עושים? הוא מעביר לי מן הצד קצת מן הדבר הטעים הזה, שבשבילו הוא כמו גלולה מרה. כבר אז נטבע בינינו קשר מיוחד. בשעות הערב בבית של חנוך נורא כף. יש אח קטן ואחיות גדולות, נורית ותמי, ואני אוהבת לבלות שם במשחק ובציור, מה גם שיש להם כל מיני גירים מיוחדים, כסף וזהב, למי היו כאלה בכלל?

בלילה כשהולכים לישון בחדר החשוך, מקרבים את המיטות אחרי ההשכבה ומתחלקים בקוביית השוקולד שהבאתי מן הבית.

בגיל שלוש פינו אותנו מכפר סאלד לעין חרוד. אני, שהייתי בלי אף הורה, מסתפחת באופן טבעי למשפחה של חנוך. לוטה, הייתה אז אחרי לידתו של דודו וביחד אנחנו מבלים שעות ארוכות של אחרי הצהריים על הדשא שבין הגן הכחול לגן הירוק של עין חרוד.

בציור שציירתי בגיל שש, והוא מצוי בידי עד היום, ציירתי את כל ילדי הכיתה בשורה ארוכה, שמות הילדים מתחת לכל דמות, ואין דבר יותר מובן מאליו: אני ליד חנוך. כשלחנוך יש כאב אוזניים, והוא סובל הרבה מכאבי אוזניים, אני מרגישה את הכאב שלו בבטן שלי עמוק. 

בשנים מאוחרות יותר, כשאנחנו כבר בגבעת חיים, והילד המתוק הופך לילד שובב, ומעשי השובבות הם לפעמים קצת יותר מסתם מעשי קונדס, אני לקוחת קשה את העונשים שהוא מקבל יותר מאשר את המעשים שהביאו אותו להיענש עליהם.

כנער מתבגר חנוך משכלל את כלי הנשק שלו – ההומור. הוא מגיייס אותו כדי להתגבר על בעיות עם מורים, על סחיבות טרקטורים, ועל התפלחויות למקומות אסורים.

במקום עבודתו, הפרדס, הוא מגלה אחריות וחריצות. אין לו עוד צורך במשחק של 'הילד הרע', ואנחנו ידענו תמיד מה שמסתתר שם עמוק בפנים. גם כשעשה את כל מה שלא מקובל לעשות, גם כשהלך רחוק כדי להתנסות, הוא תמיד נשאר, עמוק עמוק בתוכו – הילד הכואב, הרגיש, האכפתי.

קצת מאותו חנוך הצלחנו עוד לפגוש כשביקר בארץ וניסה לגשש בעסקים שהתחיל בהם בחו"ל, וקצת קלטנו מתוך הסיפורים של פאם אשתו.

היום, במבט של אדם מבוגר אני מבינה שבעצם היו לו תכונות שבגינן הלכו אחריו – כריזמה, העזה, יזמה, חריפות, תושיה, אינטליגנציה, עמדה בלתי מתפשרת. לאן היו החיים מובילים אותו? יותר נכון לשאול מה היה הוא עושה עם כל אותם המטענים שבורך בהם? אלו תמיד השאלות שמנקרות, מטרידות. ברור לי שהיה מאותם האנשים שמגיבים, שמעורבים, מאותם אלו שנשארים נאמנים לאמת הפנימית שלהם. כך חונך בבית הוריו, גנדי ולוטה, וכך גם נהג בשנות חייו המעטות, מידי.

חנוך ודוד אהרון יום הזכרון תשפא 2021

יום אבות ובנים, זאב זליגר, חנוך, דודו, אהרון