דודו אהרון
- כ' בתשרי תשל"ד
29/01/1948 - 16/10/1973
גיל: בן 25 בנפלו
מקום נפילה: בקרב בחווה הסינית
חנוך ודודו אהרון נפלו ב16.10.1973
חנוך ודודו הצטרפו לאוגדתו של אריק שרון, אוגדת הצליחה. המשימה בה השתתפה היחידה של חנוך ודודו הייתה לכבוש את צומת טירטור מתוך ידיעה שזו הדרך היחידה להגיע לעורפם של המצרים.
תוך
התארגנות הטנקים הבודדים ששרדו, מניסיונות קודמים, יצאו הטנקים בראש לעבר הצומת.
המעבר
לציר טירטור עבר ללא תקלות, אך האשליה הייתה קצרה ביותר. לאחר כמה עשרות מטרים
פתחה "התזמורת" המצרית בנגינה מטורפת, תוך שהיא מפעילה עשרות כלים מכל
הסוגים.
השבנו
בכל מה שהיה בידינו תוך כדי ניסיון היחלצות מזרחה, כאן החלו הכלים להיפגע. ניתנה פקודה
לקפוץ מן הכלים ולהיערך על הקרקע. פקודה זו כבר לא הגיעה אל אנשי הזחל"ם של
חנוך...
דודו
נפגע מאוחר יותר. הוא היה בזחל"ם הפיקוד, ובהתעקשותו להעמיס על גבו פצוע,
בתוך הקלחת הנוראית של הקליעים והטילים, נחת לידו פגז מרגמה קטלני ששם קץ
למסירותו.
על
מעשיו אלו קיבל את עיטור העוז מידי הרמטכ"ל.
בתוכנו - גליון 879 07.05.2008
*****
וכך אנו זוכרים את דודו:
ישבנו, בני מחזור וידידים, וניסינו לזכור את דודו כפי שהכרנו אותו:
מדברים שנאמרו, מסיפורים שסופרו, עולה דמותו של דודו בעיקר כפי שהיא זכורה לנו משנות הפריחה שלו – תקופת הצבא והשנים שלאחר כך.
מתקופות הילדות ושנות בית-הספר יש עמנו פחות סיפורים אף כי אנו זוכרים שבלטו בדודו כבר אז תכונות יסוד שעליהן עמדנו כשדברנו על השנים האחרונות. השקדנות בלימודים, כמו גם בעבודה ובכל דבר, החריצות, האחריות והמסירות – אלה היו בו מאז שאנו זוכרים אותו.
דודו וחנוך
.jpg "דודו וחנוך אהרון")
ניצה (גיל – מטפלת)
היה לו חיוך משגע, צחוק מידבק שכזה, מקרב לב. בלטו בו תכונות של מנהיג, פעיל ומארגן. אהב להתווכח, ולא חשוב באיזה עניין.וויכוחים לשמם. היה מן מרדן כזה, אבל לא בחוצפה, בשום אופן לא היה בלתי נעים בוויכוח.
.jpg "דודו אהרון")
יהודית (קסטן-פרנק):
כשהגענו לגדוד, חגית ואני, דבר ראשון חיפשנו את דודו. מהתחלה ובמשך כל הזמן טיפל בנו ודאג לנו בכל דבר. הוא היה כתובת ומשענת בכל עניין. בכל היינו פונות אליו. היה מאד רגיש. כשגלעד ידיד נהרג הוא קיבל את זה קשה מאד. באותו ערב, אחרי התרגיל, ניגשתי אליו וראיתי אותו שוכב לבד באוהל, ובוכה. היה נעים להגיד: אני מהקיבוץ של דודו.
עקיבא הורוויץ:
גם הוא היה גאה ביהודית ובחגית, "הוא הביא אותן". היה גאה גם בכל האחרים ששרתו בחטיבה. אהב למנות כמה רבים אנחנו - "חידשנו את הימים של ג"ח בצנחנים""– נהג לומר.
פורים 1965 דודו
ארנון (לפיד):
אחרי השחרור היה נורא מבולבל, כמו כולנו היה המשבר הזה של החזרה מהצבא. אצל דודו זה היה קיצוני, הוא היה ממש מדוכא. התבטא פעם""אני מרגיש שאני נופל לבור שאין לו תחתית". אולם, פתאום, תוך זמן קצר, בבת אחת, עשה מין תפנית של 180 מעלות, זה היה ממש מפתיע. התבלט בכל פעילות של חוג הנוער ובחיים בקיבוץ בכלל. זכורות במיוחד ההפגנה בגלל הזנחת המקלחת הציבורית, והכנת חג ט"ו באב הראשון. זה עם שחקני "שיער", והמוזיקה והכניסה לחדר האוכל עם השלטים בארוחת ערב ביום ששי.
כשתמהתי, בזמנו, ושאלתי אותו על ניתוק הקשר עם ביריה, השיב לי בהסבר שהעיד על אופיו החזק. הוא אמר: "היא תשתלט עלי ואסור לי להמשיך". הוא הבין שזה לא בריא בשבילו למרות שאהב אותה, וידע לשים סייגים ולהחליט בהגיון בענייני רגש.
דני הרמן:
דודו נכנס לתפקיד מרכז חברת הילדים כשהיינו בי"ב. היה לו חשוב מאד היחס של החברה. הוא השקיע הרבה בתפקיד הזה, וציפה ליחס דומה מצד החברה. כאב לו שהייתה אדישות.
חנוך בו-אור (מרכז ההודיה):
הייתה לו אמביציה בלתי רגילה, להצליח בכל דבר. גם בדברים שלא הצטיין בהם, ושבהם התקשה. בשטח הטכני למשל לא היה חזק, אבל החליט להתמחות בהרכבת מאביסים ובאמת הגיע לרמה מקצועית גבוהה. בעבודה הפיסית הציקה לו היד הפצועה אבל התעקש לעשות הכול כמו כולם. גם על ההזרעה,שזו עבודה קשה ומאומצת בייחוד ביד ימין – זו ידו הפצועה – לא ויתר.מבחינה חברתית בהודיה, היה מאד איכפת לו נושא הצוות והיחסים בין העובדים
מימין לשמאל - חנוך פאם דודו אהרון
ארנון לפיד:
ערב נסיעתו לאמריקה, אחרי כל הפרידות, נראה ממש עצוב, וגם מבולבל מכל מה שמצפה לו. היה בטוח שיחזור, וגם אחרי שנסע, דיבר על חזרה. אבל רצה קודם להכיר הכול, לראות, לטייל, ללמוד. לכן, כשעבר את התקופה שהוקצבה לו, הודיע על עזיבה והחזיר בשלמות את דמי הנסיעה שקיבל מהמשק.
הייתה בו הקפדה על יושר והגינות, זה התבטא גם בהחזרת חובות כספיים, ולו פעוטים, שלווה מחברים.
דודו היה מעין מרכז ומשען לכל מי שבא לניו-יורק. תמיד היה הראשון שהתקשר או שאליו מתקשרים כאשר מגיעים, הוא היה עושה הכול כדי לעזור ולעודד. אני אישית איני יודע אם הייתי נשאר שם אילולא דודו. היו לו בעיות קשות בתקופה מסוימת, ובכל זאת לא נפלה רוחו ותמיד היה לו עוד כוח ורצון לעזור גם לאחרים. בלטו בו עוד יותר מבעבר התכונות האלה – אהבת האדם, נימוס, אבירות ונאמנות ומסירות ללא סייג.
אלי (אברמוביץ):
כדי להגשים תכניתו להשתתף בקורס מיון אפרוחים, היה זקוק לכסף. הוא עבד בשביל זה המון – 14 שעות ביממה, בלילות ובשבתות וחגים ובעבודה משעממת.
ארנון:
בארה"ב נישא השם דודו על שפתיים. גם אחרי המלחמה הגיעו אלי מכתבים, אפילו מאנשים שלא הכירוהו אבל שמעו את שמו. "דודו מגבעת חיים", היה שם שכל הישראלים בארה"ב שמעו, כמו סמל או אגדה.
בתוכנו תשרי תשל"ה – אוקטובר 1974
.jpg "דודו אהרון במשק הילדים")
דודו אהרון במשק הילדים
יהודה (דודו), בן לוטה ואברהם (אלפרד, גנדי)
נולד ביום י"ח בשבט תש"ח (29.1.1948) בכפר סאלד. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בגבעת-חיים איחוד. יהודה היה תלמיד חרוץ ושקדן, סקרן וביקורתי ומורד במוסכמות. הוא אהב להתווכח על כל נושא, ויכוח לשם ויכוח. במשק היה מרכז חברת הילדים והתבלט בכל תחומי הפעילות של חוג הנוער בקיבוץ. הוא היה שאפתן, פעלתני, עירני, חרוץ ואחראי; ידע לעשות מלאכתו באמונה ובמסירות רבה ושאף להצליח בכל תחום שעסק בו, ובעיקר בתחום הטכני, שכן מגבלות גופניות (הוא נפצע בידו) מנעו בעדו מהצליח בתחום זה. יהודה היה רגיש מאוד, אך גם ידע להחליט בהיגיון בענייני הרגש. הוא היה חברותי ולחיי החברה במשק הקדיש מחשבה רבה. הוא אהב לעזור לזולת, ועודד את ידידיו בשעת צרתם. הגון היה, כן וגלוי-לב; מעולם לא היסס לומר את שבלבו, אפילו היו הדברים קשים ומעיקים אך תמיד ידע לומר דבריו ברוח טובה ובחיוך על שפתיו.
במרכז דודו אהרון עם אימו לוטה ואביו גנדי
יהודה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1966 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס פקחי אוויר, בקורס מ"כים, בקורס צניחה, בקורס קציני תול"ר ובקורס קציני חי"ר. בקורס לקציני חי"ר היה חניך מצטיין. הוא היה קצין טוב ויעיל, אחראי ומסור לתפקידו; בעל יזמה היה ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב ובסבילותו. מפקדו בחיל הצנחנים העיד עליו: "דודו לא התברך בחוסן גופני מיוחד, אך התברך בחוסן אחר, גדול בהרבה - בחוסן רוחני. מעולם לא איבד את צלם האדם שבו. מעולם לא היה מוכן להקל מעל עצמו על חשבון חברו. תמיד היה בין המושיטים יד ועזרה לזולת. תמיד היה מעודד ורוחו תמיד טובה. מעולם לא ראיתיו שהוא גוער בחבר או צועק". על השתתפותו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת-הימים".
יהודה היה ישר-דרך, איש-אמת ובעל מצפון. כשעשה באמריקה והחליט לחדול מהיות חבר בקיבוץ, החזיר את דמי כרטיס הנסיעה שהוענקו לו. הוא היה בן מסור להוריו ורחש להם כבוד רב. גם אח נאמן היה ובתקופת שהותו באמריקה, עמקה מאוד האחווה בינו לבין אחיו. במלחמת יום-הכיפורים נשלח לחזית בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בצומת "טרטור-לכסיקון" ליד "החווה הסינית" נהרג יהודה - שלוש שעות לאחר שנהרג אחיו, חנוך. על עוז רוחו בקרב הוענק לו "עיטור העוז". וזה תיאור המעשה: "ביום 16.10.1973 הסתער כוח חי"ר, שסגן יהודה אהרון ז"ל נמנה עמו, על צומת 'טרטור-לכסיקון'. הכוח נתקל במתחם מצרי מבוצר היטב ומספר הנפגעים בו גדל והלך. ניתנה הוראה לצאת לדרך. אז התארגנה קבוצה, שתפקידה היה ליצור חיפוי-אש. בקבוצה זו היה גם סגן יהודה ז"ל. אחד הסמלים נפצע ברגלו. למרות שלא היו כל מחסות ועל אף שאש המצרים הייתה כבדה, יצא סגן יהודה ז"ל לחלצו. הוא ניסה להרימו על גבו ולפנותו בדרך זו. בשל משקלו הכבד של הסמל, לא הצליח סגן יהודה ז"ל במשימתו. הוא המשיך להילחם בחירוף נפש, עד שנפגע מפצצת מרגמה ונהרג. בלחימתו ובמעשיו נתגלו אומץ לבו הרב, קור רוחו, תושייתו ואחוות הלוחמים שלו".
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-חיים איחוד ונקבר ליד אחיו.
השאיר אחריו אם ושתי אחיות.
בערב יום-הכיפורים שלח מכתב למשפחתו, וכך כתב בו: "אם תשימו לב לתאריך, תבינו בוודאי, שלמעשה נועד המכתב של היום לבקש סליחה. סליחה מכל אלה שהרגזתי אותם ואלה שאני עומד להרגיז בשנה הקרובה. ואם תפגשו מישהו על המדרכה, בדרך לחדר-האוכל, לתחרות כדורגל או לברכה והוא ישאל לשלומי - אז גם לו תגידו שאני מבקש סליחה..."
קיבוץ גבעת-חיים איחוד הוציא לאור חוברת ובה דברים לזכרם של דודו וחנוך אחיו.
(מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
בסיום קורס קצינים
מספר און חוטר ישי, חברו של דודו לקורס הקצינים
פגשתי את דודו בקורס קצינים. בסוף הקורס מחלקים תעודות הצטיינות ואז כל אותם בקטגוריה השנייה משתדלים ומתאמצים יותר לקראת הסוף. כשהודיעו את שמות החניכים המצטיינים, ובמחלקה שלנו היה זה "יהודה אהרן" נדהמתי. אחד שדודו זה בעצם יהודה, שניים שהפרחח הזה הצליח לצאת חניך מצטיין. לא חשבתי אז לרגע שדודו השתדל ולו כהוא זה להיות חניך מצטיין, להיפך- הוא עשה ככל העולה על רוחו אלא שהדרישות שלו מעצמו בכל הנוגע לבצועים, לעזרה לחברים, לכושר גופני ועמידה בלחץ היו מספיק גבוהות כדי להעמידו במקום הראשון במחלקה, כהערכת המדריכים. שדודו בא הביתה שני ה"חנוכים" עשו לו את המוות. איך אפשר לגמור כחניך מצטיין?! רק "סבון" יכול לעשות זאת. "עשית לנו בושה, ביישת את הפירמה". דודו המשיך בשלו. כשפרצה מלחמת יום הכפורים שהה דודו בארה"ב. הוא מיהר לחזור לארץ, והצטרף ללוחמים ב"חווה הסינית". דודו היה בזחל"ם הפיקוד, ועל אף האש הקשה שהונחתה לעברם, דודו התעקש להעמיס על גבו פצוע. בתוך הקלחת הנוראית של הקליעים והטילים נחת לידו פגז מרגמה קטלני ששם קץ למסירותו. על מעשהו זה קיבלה משפחתו את "עיטור העוז" מידי הרמטכ"ל.
דודו אהרון, כותבת חברתו איריס
הגעתי לניו-יורק בשדנות השבעים, לבד, צעירה בת 21 עם אומץ מהול בתחושה שהכל אפשרי, ופגשתי בחנות לג'ינסים של לוויס, בחור עם עיניים בורקות, ירוקות חתוליות עם שער שחור ארוך במעט, מתפעל כמוני מהאפשרות לבחור ג'ינס אמריקאי אמיתי.
ישראלי מזהה ישראלי, וכך בעודנו מדברים מילות של הכרות, מתוודעים אחד לשני, הצטרף המוכר, דרסי מתל-אביב. אני לא זוכרת אם קנינו שם מכנסיים בסוף אבל שם נרקמה במהירות מסחררת תוכנית שנצא יחד לטיול סביב ארה"ב. דודו אמר שיצרף את חברו דני, מגבעת חיים מאוחד וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
דודו היה מנהיג טבעי. הוא החליט איזו מכונית נקנה (סטיישן ארוכה שלא הכזיבה), והוא התווה את כל המסלול כולו, לפעמים אפילו לא שאלנו, רק ניסינו לעקוב אחרי הפעולות שביקש מאיתנו לבצע. דודו גם החליט איך יראה כל יום בטיול. היו ימים שבהם ניסיתי להתווכח, להציע משה אחר, אבל ההערצה המשותפת של דני ודרסי לקצין המשוחרר השאירה אותי במיעוט כך קרה שנסענו לדטרויט כדי לראות איך בנים מכונית במפעלי "פורד", אבל שופינג, להבדיל, הייתה מילה מגונה בטיול.
הצלחנו להקיף את רוב אמריקה במשך חודש וחצי. כסף היה במשורה ולכן הוחלט על מתכונת צנועה של שינה: לעיתים בתוך האוטו ארבעתנו, אני בכיסאות הקדמיים (באופן טבעי הקצרה מכולם ) והאחרים אחרי שהשכיבו את הכיסאות האחוריים בתוך הסטיישן, מאחור. היו פעמים שהתפנקנו על חדר במוטל, ואז דודו יצר נוהג שבו אחד מאיתנו שכר חדר במוטל זול בקומת הקרקע והשאר נכנסים מאוחר יותר דרך החלון. דודו לא רק הנהיג אותנו, הוא גם טיפל בנו, כשעייפתי הוא עטף אותי, החברות שלו עם דני הייתה אמיצה ומורגשת.
כשהגענו לגרנד קניון התברר שיורד שלג כבד ולא נוכל לרדת על חמורים כפי שתכננו מראש, דודו כמובן לא ראה בזה מכשול, מבחינתו זה רק אתגר, וכך מצאתי את עצמי, כבחורה חסרת שווי משקל, נאלצת להתחלק על ישבני רוב הירידה.
בתוך המריבות הקטנות בינינו פתחנו במהרה קירבה שהפכה מהר לחברות והתאהבות. כשחזרנו מצאנו את עצמנו גרים ביחד, הצטרפנו לדירה של חנוך עם אשתו פאם. פאם הפכה לחברה טובה לאורך השנים, אישה מיוחדת! שלימדה אותי הרבה דברים, וידענו לצחוק ביחד.
זמן קצר לאחר שחזרנו מהטיול חזרתי לארץ. חזרתי לשנה השנייה באוניברסיטת תל-אביב. דודו החליט להישאר עם אחיו ועוד מספר חברים מהקיבוץ שגרו שם.
כחודש לאחר שחזרתי הוכרז מצב מלחמה בארץ. כל האורות בכל הארץ הוחשכו וכל החלונות כוסו עם ניר דבק כנגד התפוצצויות אפשריות.
בלילה הראשון של המלחמה קיבלתי טלפון מדודו : הוא שמע על פרוץ המלחמה ועשה הכול כדי למצוא כרטיס טיסה ולמהר ולהגיע להתגייס. באותו לילה דודו הגיע לבית הורי, הכנתי לו לאכול ולשתות תה עם דבש, אשר אהב, ובילינו את הלילה בדיבור חם. איש משנינו לא חשש שיקרה משהו רע, אופטימיות של צעירים.
זו הייתה הפעם האחרונה שזכיתי לראות ת דודו !!!
דרסי, גם הוא חזר לארץ ופתח חנות מסגרות לתמונות בדיזנגוף. ומדי פעם מצאתי את עצמי נכנסת כדי להעלות זכרונות מהבחור הצעיר, טוב הלב, החבר והמנהיג שהייתה לי הזכות להכיר ולאהוב.
בתוכנו אפריל 2021
זכרונות מדוּדוּ / דיויד גל (גמפל)
בגיל 14, כילד חוץ חדש בקבוצת "ניצן" בגבעת חיים איחוד, הייתי פתוח לספוג רשמים חדשים ודוּדוּ אהרון הוא זה שהשאיר אצלי חותם עמוק כבר בתקופת הסתגלות זו. נער פתוח, חם ורגיש לסובבים אותו, לחלוטין בלי שטיקים – נטו דודו.
בלטו אצל דודו תחושת אחריות מדהימה וכן חדוות יצירה. הוא היה מגויס טוטלית לקבוצה, למשק בית-הספר, לקיבוץ ובסוף גם למדינה. ממש מעגלים קונצנטריים של נאמנות ואחריות. כל פעולה שדודו לקח על עצמו, נעשתה בשמחה ובהתלהבות, בדייקנות ובשלמות.
בזכרוני אני רואה אותו לוקח פיקוד כעגלון של ג'יג'י, החמור של משק בית-הספר. כנער מתבגר, דודו היה נמוך קומה, בלי ספק הנמוך בקבוצת "ניצן", אך זה לא הזיז לו וגם לא לסובבים אותו – גודל אישיותו הוא שבלט.
הצילום שהתגלגל אליי בימים האחרונים ובו דודו עוזר לאליהו, העוזר של זיגי, בבניית מדרגות בגינה, משקף את דודו בשלמות: עוזר היכן שאפילו לא התבקש, פועל בהתלהבות ולא מוותר על שלמות.
התובנה להיות ראשון תחת האלונקה הוטבעה כה עמוק אצל דודו, שזה ברור כשמש בצהרי היום שהוא פגש את סופו עם פצוע על הכתף.
חנוך ודוד אהרון יום הזכרון תשפא 2021 |
 |
הגן של בלנקה 1953 חורף, צילם עמרם נבו
יואל סמואל, דודו אהרון, יגאל פלבר
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!