אילן ברונר

אילן ברונר נפל ב-7.10.1973

מקץ שבוע לפרוץ הקרבות נודע על נפילתו של אילן. ביום הכיפורים הורד עם יחידתו לרפידים. כאן התארגנו וירדו דרומה כחלק מכוח הבלימה. הגיעו עד המזח של קנטרה ופתחו בהפגזה. מקלע טנק התקלקל. אילן הזדקף וטיפל בתיקונו. קראו לו להיכנס פנימה, אך הוא איחר ונפצע. אילן פונה במהירות לבי"ח שדה ברפידים ומשם הוטס לבית חולים השרון. אילן היה הפצוע הראשון שהובא לשערי בית החולים. על שולחן הניתוחים אילן מת.

חדרו בצריף נותר מסודר ונקי. על מיטתו "החייל האמיץ שוויק" – ובשולי המרפסת ערוגה פורחת ויסמינים.

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008

ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

אילן גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והתנדב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס טען-קשר, נשלח לקורס מפקדי-טנקים ולקורס קציני-שריון וכן סיים קורס קציני אג"ם. לאחר שהושלמה הכשרתו הוצב לחטיבת שריון בסיני בתפקיד מפקד מחלקה בדרגת סגן-משנה. אמר עליו מפקדו: "אילן היה קצין אחראי, ברמה גבוהה ביותר שיכולתי להעלות על הדעת, מעבר לכל סטנדרט מקובל בקרב הקצינים הזוטרים. הוא ביצע כל משימה שהוטלו עליו בשקט וביעילות, ללא-טרוניה ועל הצד הטוב ביותר". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לחם אילן עם יחידתו ליד מזח קנטרה, בגזרה הצפונית של תעלת-סואץ, במאמץ לבלום את המוני החיילים המצרים שחצו את התעלה. הוא נפגע בשעה שעמד זקוף בצריח-הטנק ועסק בתיקון המקלע שהתקלקל. אילן הועבר לבית-החולים, ושם מת מפצעיו ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אילן ברונר היה קצין טוב, ממושמע, מסור ואהוד. הוא נלחם היטב וללא-מורא. נזכור אותו על חיוכו, טוב-לבו, שלוותו וכושר-עבודתו הנפלא".

קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכר בני-המשק שנפלו בקרב ובה הובאו דברים על אילן; וכך כתבה ידידה להורים השכולים: "שמעתי הרבה על אילן; חברים הפוקדים את ביתנו לפרקים, מרבים להזכירו ותמיד אני נפעמת מן האהבה העמוקה שרחשו לו כולם. המילה המבטאת יותר מכל את תכונותיו היא: מלאך;" בבטאון המועצה האזורית עמק חפר, שהוקדש לנופלים מבין תושבי האזור, פורסמה רשימה על דמותו ודרכו על אילן.

ביזמת משפחתו ובני מחזורו של אילן, הוקמה בדירת המשפחה תקליטיה על שמו. תקליטיה זו שימשה להשאלת תקליטים לחברי המשק, לחוגים ולהאזנה ולשימוש באירועים חברתיים שונים.

אילן עם האחים

מתוך מכתב של תמר גידרון אל אימו של אילן ז"ל

שמעתי כל-כך הרבה על אילן שלכם, חברים הפוקדים את ביתנו לפרקים, מרבים להזכיר אותו, ותמיד אני נפעמת מהאהבה העמוקה שכולם חשו כלפיו. המילה המבטאה ביותר את תכונותיו היא – מלאך. הם חוזרים ומספרים על טוב ליבו שלא היו לו גבולות, על רגש החברות שניחן בו, על האחריות הבלתי רגילה שהייתה לו טבע שני, על הרוך שהיה באופיו, על הנדיבות שהקרין על סביבותיו ועל החיוך שלא מש מעל פניו... כך אמר לנו יצחקי ממעוז: "בקק"ש שלנו היה משהו מיוחד – היו לנו שני אילנים, אילן ברונר ואילן גידרון. שניהם- כבר כתבו עליהם, שהיו יצוקים מרוך. מדי פעם אני חושב על זה ואני חושב שזוהי ההגדרה של שניהם. זה היה משהו מיוחד. בלחצים נוראיים, בכל מקום - הם כאלה שקטים, ותמיד מחייכים. אני, כשאני נכנס ללחץ, אני לא יכול לחייך, אבל אצלם זה היה אחרת - תמיד מחייכים."

וחבר אחר, בן שכונתנו, אבי, אשר גדל עם אילן (גידרון) מגיל הגן, ועד המלחמה שרתו יחד, סיפר על התקופה הקשה של קורס ק"ש. בקורס זה הם היו בצוות אחד של טנק – אבי, אילן ואילן. ואבי סיפר איך היה אילן בנכם מסור לעבודתו ולתפקידו. כשהיו חוזרים בלילה, אחרי שעות אימונים ארוכות ומפרכות, כשהגוף כולו צמא למעט מנוחה, היו אבי ובני אילן מחפשים דרך לקצר במעט את התהליך המייגע של ה"טיפול". מילא, יישאר גרגיר אבק או כלי שאינו מכוון כל צרכו, אבל לא! אין ברונר לא יוותר ולא יתפשר. הוא מוכן להישאר יחידי, אבל את העבודה יביא לכלל שלמות. והשניים נשארים איתו. כל הצוותים כבר סיימו, כבר ישנים – והם עדיין על הטנק, עד ששלמה המלאכה.

כל-כך צר לי שלא הכרתי את אילן אבל נדמה לי כאילו הכרתיו, והוא כל כך יקר ללבי. ואנחנו שיודעים מה איבדנו ויודעים שלעולם לא תהיה לנו נחמה, נותר לנו רק לשוב ולהעלות, לשוב ולטוות את הזיכרונות, ולהוסיף עוד קו לתמונה ועוד צליל למנגינה שאבדה לנצח.

 שלכם תמר גידרון