ישראל בר-לב

ישראל בר-לב נפל ב-22.1.1970

ישראל נהרג במבצע הנקרא מבצע "רודוס" באי שדואן במסגרת פעולות קומנדו שערך הצבא שלנו בתקופת מלחמת ההתשה. האי שדואן הוא אי הבנוי אלמוגים ונמצא דרומית לשרם א-שייח, במפרץ סואץ. על האי והמגדלור שמרה פלוגת קומנדו מצרית, ומטרת הפעולה הייתה להנחית מהלומה על יחידה זו ולקחת שבויים כקלף מיקוח במשא ומתן לשחרור השבויים שלנו. למצרים היו 30 הרוגים ו-62 פצועים, לנו שבעה פצועים ושלושה הרוגים. חברו הטוב שלמה אשכול כתב לנורית:

נורית יקרה,

... ישראל היה חברי הטוב ונהרג בזרועותיי... אני זוכר אותו כל כך טוב, אוהב אותו חזק וברור. הוא היה לי ממש אח. יצאנו יחד. אני חזרתי על אלונקה והוא, היקר לי - בארון. כותב לך כל זאת אחוז התרגשות בבית חולים גרמני–נוצרי, ודמעות חונקות את גרוני.

מ"בתוכנו" 1970

ישראל בר לב נולד בגבעת חיים ב- 8.8.1948, נפל בפשיטה לאי שדוון ביום ה' ט"ו בשבט תש"ל בן למינה ולשאול.

בבוקר פשטו כוחותינו לאי – ולקראת ערב הממתנו הידיעה: ישראל נפל.

דומה, - הורתו ולידתו, - חייו הקצרים ומותו – מקפלים בתוכם תמצית גורלו של עמנו בדור זה.

מינה ושאול – מניצולי השואה. מינה במחנות ושאול עם הצבא הרוסי בדרכי נדודיו עד שערי ברלין. עם תום המלחמה מגיעים למחנות ההכשרה בגרמניה ומתכוננים לעליה. באוניה "אקסודוס" הם עושים דרכם לארץ, ויחד עם אלפי העולים מוחזרים לגרמניה. ושוב בדרך לארץ- בדרכי ה"בריחה" והפעם עם תעודות ומגיעים במסגרת "קבוצת הכובש" לגבעת חיים. כאן נולד ישראל, בן ראשון לחברי קבוצה זו שנולד בארץ. נולד במדינה הצעירה בת שלושת החדשים, ובעיצומו של מאבק על קיומה.

ישראל גדל כבן משק, בן קיבוץ, ככל הבנים בגילו, שפקחו עיניהם לראשונה במדינת ישראל הצעירה, הגיעו אל סף נערותם בימי "מבצע קדש" והיו לנערים בוגרים, לאנשים-חיילים במלחמת ששת הימים וב"מלחמות הקטנות" הנמשכות מאז ועד היום.

***** 

היה יום גשם, סגריר, ואנו ליווינו את ישראל למנוחתו האחרונה. ליווינו כל משפחת הקיבוץ שלנו, ואתנו חבריו החיילים והרבה הרבה חברים וידידים שהגיעו מכל קצות הארץ.

- - פה ושם יש כאלה שהכינוי "כל הארץ" דבק לשמם. ישראל היה אחד מאלה, ולא בכדי, לא הייתה פינה בארץ בה לא היו לו חברים וידידים. קשרים נקשרים בטיולי החטיבה (נוער התק"ם) במחנות עם חברים ממקומות שונים, וישראל יודע יותר מאחרים לשמור עליהם ולטפחם במשך השנים. ובמקרה זה – מתאימה אולי התוספת "כל הארץ" גם בשל עוד משהו: האהבה לארץ, לנופיה, לשביליה. כי ישראל אהב לטייל, אם במסגרת החוג לידיעת הארץ של החטיבה, ואם בכל הזדמנות אחרת שנמצאה לו או ש"אירגן" – פעם עם חברים אלו ופעם עם אחרים.

***** 

בהתחלת כיתה י' קיבל ישראל על עצמו את הדרכת כיתת "צבר" והתמיד בה במסירות במשך שלוש שנים. עד גמר י"ב – ומאז נשמרו הקשרים וידידות עם הכיתה.

עם סיום בית הספר מצטרף ישראל ל"גרעין הבנים" הראשון ויוצא לשנת שירות שלישית מוקדמת לשדה בוקר. במשק הקטן הוא אחראי לעבודה בחצר, למכונות, פעיל בשטח התרבות, ומקובל ואהוב על החברים.

 בתום שנת השרות – לצבא, לסיירת הצנחנים בה משרתים כבר חבריו לכיתה דויד ויובל ז"ל. ועם הסיירת בכל, כשתוך הזמן הוא עובר קורס מ"כים וקורס חבלה. לאחר תקופה קצרה קשה - הרגל מציקה והניתוח בברך והחשש שמא לא יוכל לחזור ולהיות עם הסיירת ככל חבריו בה – הוא שוב איתם ... שוב, עד שנפל.

***** 

ביום שלישי עוד היית איתנו, עוד עזרת בהכנות לחתונה, ובערב עוד הופעת על הבמה, ורקדת הרבה ושמחת, כאשר ידעת ואהבת- - - 

וביום ו' אחה"צ , ביום גשום וסגרירי ליווינוך בדרך האחרונה כשלבנו עם מינה ושאול ונורית ואיתנו רבים רבים מכל קצות הארץ –ליווינוך , ועינינו דומעות - - -

*****

ישראל בר לב

בן שאול ומינה, ילידי פולין, שהגיעו בתום מלחמת העולם השניה למחנות הכשרה בגרמניה ומשם עלו לישראל במסגרת קבוצת "הכובש", באנייה "יציאת אירופה", והתיישבו בקיבוץ גבעת חיים.

ישראל נולד ביום ג' באב תש"ח (8.8.1948) בגבעת חיים והיה הבן הראשון לחברי קבוצת "הכובש". ישראל גדל בגבעת חיים והשלים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבית הספר בגבעת חיים איחוד. 

הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" והדריך חניכים בקבוצות צעירות יותר. ישראל אהב מאוד לטייל בארץ ועשה זאת בכל הזדמנות ובכל חופשת קיץ. 

ככל בני גילו הגיע אל סף נעוריו בימי מערכת "קדש" והתקופה חישלה את אופיו וביגרה אותו. מילדותו ידע טעמן של מלחמות ישראל. בשנת 1966, לאחר שסיים את לימודיו, הצטרף לגרעין בני קיבוצים שיצא לשנת שירות שלישית בקבוצת שדה בוקר, כי ידע את האחריות המוטלת עליו. בשדה בוקר עבד במטעים ובמוסך מכונות חקלאיות והיה פעיל בתחום התרבות. הוא היה אהוב ומקובל על כל החברים.

ישראל התגייס לצה"ל בנובמבר 1967 והתנדב לשרת בסיירת הצנחנים, אשר כבר שירתו בה חבריו לכיתה. עם הסיירת עבר קורס מ"כים, קורס חבלה, ועוד. ביום ט"ו בשבט תש"ל (22.1.1970) נפל סמל ישראל בר-לב בקרב הפשיטה על האי שדואן והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בגבעת חיים (איחוד).

(ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

ישראל בר- לב    

בתוכנו מס. 329  21.2.1970

אתה איתנו תמיד

בני המחזור

ישבנו בערב באחד החדרים, בצריפים שלנו. שוב אנחנו, הכיתה שלנו שוב כל-כך אחרת. ואתה חסרת שם מאד, ישראל.  

בכל הסיפורים הצבעוניים, הרי אתה יודע, - אתה כל כך  שייך לנו בכול, לכל מה שקרה והיה  בכיתה שלנו. בצחוקים המפורסמים שלך, האוחזים ומרעידים  את כל גופך  הגדול (זכרנו: כתפייך הרחבות העולות ויורדות, אז כשישבת בשולחן הראשון, בי"ב), בחיות העצומה, הגואה. אתה חסר כל-כך, כי אתה מעולם לא ישבת בצד בשקט. תמיד היית בולט כזה, מסביר, מתווכח, מספר  בתנועות ידיים רחבות ונמרצות. וכל החוויות, המסיבות, הטיולים, המחנות – בכל אתה כל-כך  קשור, ואין להפריד.

נחום הזכיר את החוגים לידיעת הארץ, הטיולים שאהבת, והחברים שרכשת, וכאלה היו לך רבים בכל מקום. 

אילה זוכרת אותך כשותף הדרכה שפעם הצעת לעזור לה, כי לא היה לה עם מי להכין משחק אחד של שבת, "האינדיאנים". 

מאז נכנסת לתפקיד הילדים נקשרו אליך באהבה ובהערצה מהרגע הראשון. בעבודה עצמה עזרת הרבה, ידעת לעודד בשעות קשות, להיות פעיל ויוזם.

אחרים ציינו את היחס החם, המיוחד למשפחה. לא ידעת ביחסך להורים שום ציניות או זלזול חיצוניים, כמקובל אצל רבים מאיתנו.

החוש האסתטי והיחס סדר וצורה – דברים קטנים שזכרנו. דודו סיפר שהוא מעולם לא סידר את החדר, אבל תמיד היה לכם חדר מסודר ונקי ופרחים סדורים בצנצנת.

איה ואילה היו איתך בשדה בוקר, עם גרעין הבנים, יודעות לספר הרבה.  

היית פעיל, מוכר, מרכזי בתרבות, בהכנת המסיבות, בטיולים. אתה היית זה שיזמת וארגנת את הלונה-פארק בערב יום העצמאות, דבר שהפך למסורת בשדה- בוקר.

אהבת את המשק הקטן הזה, ואף החזירו לך שם אהבה בשפע.  

ידעת להיות פתוח ליופי, לאהוב ולהתלהב  מהשקיעות של הנגב, מהנוף הפראי הזה, ומתופעות טבע אחרות.

בסיירת היה קצת קשה. היה עליך להתגבר על קשיים גופניים, אבל "החלטת" מראש לעבור ולהצליח. התבלטת ככוח חברתי, וחברי – דאגת למסיבה ולעלון בסיום קורס המכי"ם. 

פגישות מחזור אחרונות איתך – מסיבת ה"שחרור" העליזה אצל עמרם בחדר, אתה עוד לא משוחרר, אבל אתה כמובן בכיתה , ואי-אפשר שלא תהיה. הסיפורים החוויות שכולנו זוכרים. אתה כרגיל כל-כך איתנו.

אחר-כך ההכנות לחתונה של אשר. עדיין אינך כאן, אבל מגיע לחזרות. איכפת לך כל-כך שיהיה, שיצליח, לוקח לבסיס את מילות השיר כדי ללמוד בע"פ...

ועוד המון אמרנו, ישראל. אתה איתנו בכל. כל דבר  בכיתה הזו שלנו, הקטנה, קשור קשר הדוק  בשמך ודמותך. כך היה תמיד, כך גם יישאר לתמיד. כאילו לא עזבת לגמרי, רק פרק זמן ארוך שבין חופשה לחופשה..- -  

דברים שכתב דוד שניר לאחר נפילתו של ישראל

קשה המחשבה כי ישראל איננו. כל כך לא מתאים, לא מובן. ישראל אוהב החיים, העליז, ישראל הנמצא תמיד עם החבר'ה הקושר שיחה בן רגע.

את תקופת הצבא אנחנו עושים רוב הזמן ביחד, אף גרים באותו בניין ביחידה. על פי רוב מתראים לאחר שבוע אימונים ומחליפים חוויות. בתקופה הראשונה ישראל "ירוק" ביחידה ואני ותיק, ואין זה כמובן משפיע על יחסינו. גם בצבא ישראל במרכז המחלקה תמיד עליז ושופע הומור, ועם זאת ממושמע ומסודר למופת כחייל. לקראת סיום קורס מכ"ים אני נכנס להדרכה במחלקה המקבילה של ישראל. בתקופה זו אנו תמיד ביחד – בתרגילים, במסעות, תעסוקות מבצעיות ויציאה לחופשה וחזרה מהן. במסע 150 הק"מ המפרך ישראל עוזר לחלשים וגומר את המסע מאושש לגמרי. לאחר המסע אנחנו עושים שעתיים באמבטיה משותפת לשחרור השרירים המתוחים. כל יום ראשון בחזרה מחופשה, נוהג ישראל להביא בתרמילו כריכים או שניצלים ומזמין אותי לסעוד בחדרו. במשך הזמן הופכת הסעודה ל"מוסד" קבוע. פינה חמה ומיוחדת היתה שמורה בלבו למשפחות השכולות. ישראל היה מבקר לעיתים קרובות אצל בומבה ונורית, חיים ורות ושמר על קשר הדוק עם משפחתו של עוזי ז"ל מדורות.

כשהתחילו הבעיות ברגלו מרגיש ישראל מאד לא נוח, וכבודו העצמי מעורר בו תחושה כאילו אינו מתאים ליחידה. מפקד היחידה משכנע אותו להישאר אצלנו. ביום החתונה של אשר רמז לי שהוא עומד לעשות משהו רציני. לאחר החתונה נפגשנו בחדר ופטפטנו.

למחרת נסע לבסיס אך לא שב ממנו. תמיד נזכרנו.

דברים שכתב שלמה אשכול חבר קרוב של ישראל

הוקרא ביום הזכרון בגבעת חיים בשנת 2010

ערב טוב ועצוב לכולנו. אני נמצא כאן הערב לא כי אני צריך ולא כי נדרשתי לכך. אני נמצא כאן כי רציתי לבוא ולספר בדקות ספורות על ישראל בר לב אהוב לבי. טעם החיבוק האחרון והפרידה ברגע, עדיין נמצאים עמוק עמוק בתוכי, הנעורים שחלפו, השנים שעברו לא מרפים מרגע זה. 

מכנסיים קצרים, ילקוט צד ומפה, חבוש כובע טמבל, הצבר יחף הרגליים מיישר המבט מחייך ושר, מחייך ושר. סייר בנעליים אדומות אהוב ואוהב. 

ארבעים שנים האוספים זכרונות, ועדיין עומדת מול עיני תמונתה של מינה שבאה לבקר אותי בתל השומר ימים ספורים לאחר הקרב בשדואן עם סנדוויצים ושתיה. יושבת ליד מיטתי ומצפה שאספר לה מה קרה. בסבלנות ובאהבה נתנה למילים לספר סיפורים ובשקט קבלה את אסונה. 

בזרועותיי מצא ישראל את מותו, ובכובד גופו הגדול, החזק והיפה הפילני ארצה באותו ואדי קטן ועלום, ממוקש ומועד לפורענות באי שדואן. הופרדנו והושלכנו זה מזה, מחיבוקנו, חיבור של חיים ומוות.

ישראל אהב לשיר שירי גשר הירקון, את שירי ירושלים ועוד.

אנחנו עולים מדי שנה ל"יער שדואן" (על יד בית שמש) ומזכירים את הנופלים. אנחנו עולים כבר עם הנכדים שלנו, וחלקנו מתנהלים בכבדות, נפגשים וזוכרים. הימים שלנו קשים, התמודדנו במלחמות רבות. תמיד נזכור את  הידידות והרעות והדוגמא האישית שנתנו החברים שלנו הצעירים ואת נועם הליכותם.

בליבי געגועים רבים וטעם אחרון לחיבוקו של ישראל. 

קברו של ישראל בר-לב 1970

אמר ידידו בני בר-גיל מאפיקים:

מה שקשר אותו לצבא, זה לא צבאיות ולא שנאת ערבים או "חיילות" או קשיחות או משהו מהסוג הזה. מה שקשר אותו לצבא זו הייתה אהבה. אהבה ממש גדולה לארץ, לנוף, לאנשים. ביסודו לא היה חייל, ביסודו לא אהב את המסגרת, ביסודו היה אדם שלא הסתדר עם המסגרת הצבאית הקשוחה, הצרה. לא פעם היו לו היתקלויות וקשיים בהסתגלות למסגרת הזאת. אבל בעל הכרה היה ובעל הזדהות בלתי-רגילה עם המטרה הגדולה הנמצאת מעל לכל מסגרת: שמירה על המולדת, על הארץ - וזאת עשה מתוך הכרה עמוקה ביותר.

מה שאני זוכר על ישראל בכל הזדמנות הוא הכישרון הבלתי-רגיל שלו להתחבב, תוך זמן קצר ביותר, על כל מי שנפגש אתו, על כל מי שראה אותו. תמיד היה האדם הבולט ביותר, ולא לחינם היה הכינוי שלו "ישראל כל-הארץ". אפשר לומר בלי הגזמה שכל הארץ הכירה אותו, - על-על-פנים, כל המחזור.

ולא סתם "דמות בולטת". כל מי שהכיר אותו גם אהב אותו. בו, בבחור זה לא היה אף שמץ של אנוכיות. וכל פעולה שעשה, כל דבר שרצה בו - קשור היה תמיד במטרות של הכלל בפעילות משותפת. לעולם רצה לתרום, לעולם רצה לתת, והקטנות המעסיקות כל אדם, שכל איש מוטרד מהן, הנוחות האישית - כל אלה מעולם לא העסיקו אותו. הרגיז אותו כשמישהו התמסר רק לכך, שראה בקשיי יום-יום ובדאגות הפעוטות את חזות הכול.

גם בתור חייל לא הקדיש תשומת-לב יתרה לפרטים הטפלים, אבל בחברה תפס עמדה יוצאת מן הכלל. נכונותו להחיש עזרה, להשתתף, להביע עמדה בכל עניין - סגולות אלו הפכו אותו למרכזי, למוקד האהדה ולכוח משיכה לכול. נוח לבריות, רצוי לחבריו. - -

הניווטים, הסיורים, להכיר מקומות חדשים, נוספים, ללכת ולמדוד כל אתר ברגליו, - אלה קשרו את ישראל קשר חזק ובולט אל הסיירת.

בשר מבשרה - מבשרנו היה ולא יישכח.

ישראל בר לב והלל ארליך - "קיבלתי את הטרנזיסטור ביום 06.12.1961"

מכתב מישראל לאמא מינה

"אימא שלום!

הפעם זה מכתב רק לך, גמרתי כרגע עוד ספר על השואה "כוכב האפר" - אין לי מילים, אימא, לבטא את מה שאני מרגיש. אלפי מחשבות זורמות בראשי ברגע אחד: אתם הייתם גיבורים, גיבורים של ממש, יותר גיבורים מאתנו. אולי זה היה פחות הרואי, אולי להילחם עם עוזי ביד ולכבוש שטחים זה יותר הרואי? כן, זה יותר הרואי, אבל גם יותר קל. אני מנסה להבין את ההרגשה הנוראה לעמוד חסר אונים מול מות, זה צריך להיות קשה כפלים מול עמידה כשבידך נשק!

אני גם יודע שזה היה אחרת לו היה לכם נשק. היום אני כבר לא מתרגש מיריות. נכון שזה טיפה מפחיד, אבל גם לזה מתרגלים. יש לנו עם מה להפסיק אותם, את הצד השני... בעצם לא חשבתי לכתוב לך אף פעם על כל, כי הרי סיפורים (על השואה) שמעתי כבר מגיל צעיר. עד כדי כך שכבר לא רצינו לשמוע. אבל ביום ששי האחרון כשהייתי בבית וישבנו בחדר-האוכל ואת הבעת דעתך על הבית שפוצצו לאישה בת 60, שבנה איש "אל פתח" - זה הפליא אותי. זה בקושי נתפס! אמרת שזה לא אנושי, שאנחנו לא צריכים לעשות את זה. חשבתי הרבה איך מרגישה אם שבנה נהרג - ולא משנה אם ערבי או יהודי. אך אחרי שנסים (מפקדי) נהרג, ואחרי שנהרגו חיים וזאבי (חברי למחלקה) חשבתי שאסור לנו לרחם, שאסור לנו לכאוב את כאבם של אויבים. מי כמוך יודעת שאיש בעולם הנאור של סוף שנות השלושים ומחצית שנות הארבעים לא כאב את כאבך. - - -

אולי זה יהיה הומני לדאוג להורים שכולים, גם כשהם אויבים? "כי אימא אחרי הכול היא אימא?" אז קודם-כל, יש לנו מספיק אימהות כאלו. אתמול נהרגו על-ידינו עוד שני בנים... כשנוכל לדאוג לאויבים, אני מבטיח לדוג, גם לדוג. ואם יש צב נ הומני - אנחנו כזה. חבל שאת לא יכולה לראות איך כל בוקר אנחנו נותנים לערבים לגשת לשדותיהם ולקצור את תבואות הקיץ. צבא אחר שרף שדות, שרף הכול!

אימא, היי שלום, ולהתראות בקרוב בבית.

בנך (החייל) ישראל

לא פעם אני מרגיש את אפס קצה ההרגשה שעופר חש - ממש יש רצון להיות חזק, לנצח.

מתוך כתבה של ירון דרוקמן שפורסמה בתאריך  23.01.16  YNET

ב-22 בינואר 1970 פשטו לוחמי חטיבת הצנחנים, שהגיעו במסוקים, על האי שאודן שבים האדום. אחד החיילים, שנשא שני רמקולים ענקיים, קרא: "הקשיבו, הקשיבו! כוחות הקומנדו המצריים. כוחות צה"ל לא באו היום כדי לקטול אתכם. כוחות צה"ל באו כדי לשבות אתכם. מי שחייו יקרים לו – ייצא החוצה, יזרוק את נשקו וירים ידיים. זרקו אתכם לכאן כמו כלבים. ללא כל הגנה. היכנעו!".

אחד החיילים המצרים מיהר להיכנע והוא זה שדיווח כי המצרים מתקבצים באזור המגדלור שעל האי. כשלוחמי צה"ל התקרבו אל המקום שבו התחבאו החיילים המצרים, הבחינו בדגל לבן. אבל זו הייתה טעות אופטית, ומדובר היה בווילון שנקרע במגדלור. במקום התפתחו מהר מאוד חילופי אש. גם לוחמי צה"ל נפגעו. בשלב מסוים נעשה שימוש שוב במיקרופון והשבוי המצרי אמר לחבריו: "הישראלים מתייחסים אליי בסדר גמור. היכנעו גם אתם". המצרים שוב הגיבו באש. לאחר התערבות חיל האוויר, שהפציץ את המקומות שבהם הסתתרו המצרים, הם יצאו בזה אחר זה מתוך הצוקים ונכנעו. על-פי הפרסום אז ב"ידיעות אחרונות" 62 חיילים מצרים נשבו באותו אירוע.

בפעולה נהרגו שלושה לוחמי צה"ל – סרן יצחק קוטלר, בן 23 מקיבוץ גבעת ברנר, סמל ישראל בר-לב, בן 22 מגבעת חיים איחוד, ורב טוראי חיים איסרוביץ, בן 20 מהרצליה. קצין נוסף נפל בשבי המצרי.

חנוכת יער שדואן