גלעד ידיד

גלעד נפל בתאונת אימונים.

יעקב חסדאי מג"ד 202 יחידתו של גלעד, אמר בבית הקברות שלנו:

"משנה צער למפקדיו של גלעד על שנפל באסון. רואים אנו בבנים המגיעים אלינו פיקדון שנמסר בידינו ועלינו לעשות הכל כדי לשמרו. עושים אנו כל שביכולתנו כדי לשמור על חיי החיילים, אולם לעיתים אנו נכשלים. תעמוד לנו זכותנו בכך שאסונותינו נובעים במידה רבה מתנאי החיים שנכפו על עמנו בעל כורחו. אך עם זאת, מותו של כל חייל בתאונה הוא מקור לצער עמוק ותחושת כישלון למפקדים.

צר לנו על גלעד, על שאנו מחזירים אותו לביתכם לא כפי שהיינו רוצים שיחזור. סלחו לנו חברים".

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008

גלעד

מה יכול לומר איש בגיל ההזדקנות, בן דור הולך, על צעיר בן דור בא-צומח אשר רק לראשית הדרך הגיע ונעקר? מה יאמר ומחיצות של חינוך, של ניסיון חיים ושל דברים "פעוטים" רבים, שבצעירותם מהווים את החיים, מפריד ביניהם? 

מה יאמר הקשיש שלא היה לא מורו-מחנכו, ולא איש שיחו,ורק שכן בית הוריו הוא. והנער צנוע, נחבא אל הכלים, ממעט בדיבור, שקוע בתוך עצמו ובעבודתו, שהיא חלק בלתי נפרד מעצמו, ומעולם אין הוא מתחיל בשיחה מלבד אמירת שלום, שהוא מבטאה בענוות- חן מיוחדת, נלבבת.

רק שיחות מקוטעות היו בין הקשיש ובין הנער ורק על עניינים של מה בכך. לא ידע הקשיש כלום מעולמו הפנימי של הנער - התלבטויותיו, חיפושיו, שאיפותיו, קליטתו את הסובב אותו. הוא ראה אותו רק מלבר- מלחוץ; אבל יש שהמלבר מגלה את המלגו – הפנים.

וקודם כל בלט לעין השכן יחסו אל הוריו, יחס שהרבה מאוד הורים יכולים לאחל לעצמם מצד בניהם. כה בלט – הוא בא אליהם לא כדי לצאת ידי חובה, לשלם מס אסימונים, או לטעום ממטעמי אמא. בכל ביקור היה משהו משמחת מצווה שבכיבוד אבות במושגו האידיאלי. לא בהרגשת חובה אלא בהרגשת אהבה.

והדבר בא לידי ביטוי בצורות שונות. אהבת אבות אינה מחייבת אהבת בריות. אבל ודאי הוא שבלי אהבת אבות אין אהבת בריות אמיתית, אין אהבת הזולת. אהבת הורים זה תרגיל ראשון לכל אהבה, אפילו אהבת הטבע, היופי, הפרח.

נחום וגלעד ידיד

הוא היה עושה שעות רבות אצל ההורים, ולא רק בצל קורת ביתם החמים, אלא גם בסביבת ביתם. כנמלה עמלה חרוצה טיפל בגינה שליד הבית; חפר, עדר, ניקש, זרע, שתל, זיבל, דילל, שיפר בלי הרף. נדמה היה שלעולם לא בא על סיפוקו רגש היופי שלו, ולעולם תיקן את מעשי ידי עצמו כאשר יעשה אמן ביצירתו. כיבוד אב ואם קיים במיוחד כשעמדו לחזור מטיול או מהבראה. 

הוא (ואחיו הגדולים, ייבדלו לחיים ארוכים) היה מנקה, משפשף, מנער אבק, רוחץ את הרצפה, מכניס פרחים - תכונה לקראת בוא ההורים, כלקראת בוא חג.

ולא רק עבודה יפה עשה; הוא עצמו יפה היה בעבודה. מי שלא ראה את גלעד בעבודתו לא ראה מראה יפה, אסתטי. ונדמה היה שאינו מתכופף כלל אל האדמה, והוא עובד בכל זקיפות קומתו התמירה, הנאה. מתון-מתון, שקט, ללא התאמצות, ללא "שוויץ". ועם זה "בערה" העבודה באצבעותיו, וההספק היה עצום. 

חצי שעה-שעה לא היית בחוץ, ובצאתך ראית והנה שונה הנוף. ואמנם, אחת הגינות היפות בקיבוץ הייתה הגינה שליד בית אבא ואמא.

שלל גוונים המתמזגים בהרמוניה השובה את העין. ואין ספק, הצמח הנאה ביותר בגינה היה זה שהצמיח את כל אלה - גלעד עצמו. מה צר ומה טראגי שהוא נקטף בעודו באבו.

אבל לא רק בעולם הצומח היה גלעד כך. איני יודע איך היה גלעד בחברתו ובחברת אנשים. אבל ידעתי אותו ביחסיו אתי. הוא היה כה אדיב וכה עדין - כלל וכלל לא כמנהג "צברים". ולא באמרי שפה, ולא בנימוסיות מלומדת. ללא אומר ודברים; בלי העמדת פנים; בפשטות, בטבעיות. מבפנים. אמירת השלום שלו הקדימה אותי כל עת שנפגשנו, ובצורה כה נאה. לא אעלים - היא ערבה לי תמיד וגרמה לי נחת-רוח מרובה. ולמדתי גזירה שווה; אם כלפי הוא נוהג כך ודאי נוהג כך עם כל הבריות.

ועוד עשה. מפעם לפעם היה "פולש" לגינתי או לחלקת הדשא שלי ועושה במזמרה שלו או במספריים הגדולים, וכל זה כשלא הייתי בבית. אודה, לא תמיד הודיתי לו בפה, אף כי בלבי הגיתי לו תודה. ולאו דווקא משום שחסר לי קצת עבודה; היה דבר חשוב ויקר יותר; תשומת הלב. חששתי לחלל משהו באמרי פה. ואמרתי; מה הוא בסתר, בשתיקה - אף אני כך. גם בשבת האחרונה, יום לפני נפילתו, כסח פאה קטנה של הדשא ליד מרפסת דירתי, שהשאירה מכונת הכסיחה. עבודה של מה בכך, של דקה-דקתיים. אבל היא גלתה את גלעד הנער-האדם.

יחד עם כל האבלים עליו תאבל גם הגינה שליד בית ההורים. יחסר בה הדבר היקר והנחמד ביותר שהוסיף לה הוד והדר - גלעד ז"ל.

יהודה ארז

שנת 1969 עלון 319 1.8.1969

מתוך חוברת לזכרו

עמרם הישראלי כותב:

...צנוע היית בחייך. אתה בוודאי נבוך למשמע המילים הטובות כל כך שיש לנו להגיד לך. היית שלם כל כך עם דרכך, עם הנוף השלו שלנו, עד כי לא ניתן כלל לדבר עליך כעל שהיה ואיננו.

גלעד יקירנו, רבות ראינו וציפינו ממך. קיווינו כי הידיים הטובות בהן ניחנת והמסירות הרבה אותה גילית, יסייעו לך יותר מהרבה מילים רמות אותן לא ידעת להגיד.

בתוך מחזור הלבלוב, הפריחות והקמילות נזכור אותך תמיד. צמחי הנוי היפים יזכירו לנו כמה אהבת אותם, בית הוריך המטופח יזכור אותם- הבן המסור, האוהב, העמל בכל עת לשמח ולעודד את הוריו.

ליווינו אותך שנה אחר שנה בעזרת תערוכות הסיום היפות של בית ספרך. נהנינו והתרגשנו מריקועי הנחושת ועבודות העץ מעשה ידי אומן.

נזכור אותך כחבר טוב ומסור הדואג לכל פרט ופרט ביציאה לטיול. תמיד נרתם לעבודה, ללא מלים, ללא דרבון ותביעה מגבוה. תמיד, תמיד ענה לכל קריאה מבפנים וכך גם בצבא. הלכת בדרך הקשה, המפרכת, דרך הצנחנים. גם כאן נאמן לחבריך, אחראי, מסודר ושקט כל כך.

באמצע הדרך נעקרת מתוך חבריך, כשאתה עמל באמונה על תפקידך....

גלעד עם גיורא

בנימין שפריר כתב:

את גלעד הכרתי לפני 12 שנים- למען הדיוק, באוגוסט 1957, בבואי לגבעת חיים. גלעד היה תלמידי הראשון בגבעת חיים ואף כי אנסה להעלות צרור זעיר של זיכרונות אודותיו...

שומר אני חסד להיענות הצנועה ולהדרכה, בה לקראתי גלעד בימים הראשונים להיכרותנו. יותר מכפי שאני הייתי לו מורה- מחנך היה הוא לי מדריך במובן העמוק של המילה- מורה דרך.

דרך ארוכה צעדנו,- בשנים הראשונות יד ביד, ומאוחר יותר, כאשר בגר, הרצין ובשל, כתף אל כתף.

...זוכר אני- פגישתי הראשונה עם גלעד. חיכיתי לו בחדרי העגול במגדל המים, אך הוא בושש לבוא. כמחצית השעה אחר הזמן שנקבע הופיע חיים ובפיו הודעה כי גלעד חולה, שוכב בחדרו. ירדתי ובאתי לחדר, להכיר את חניכי הראשון. ילד חיוור, צנום, מבט מבויש ופה שבזוויותיו תמיד חבוי ומוכן אותו חיוך שובב ומדביק אחרים. הוא היה נבוך מעט לדבר, אך כבר אז מוכן היה להיענות באותה אופטימיות מפורסמת שלו, לכל מילה עידוד- להתעודד ולעודד.

גלעד עם כל דרכו המיוחדת לו בלמידה- אהב ללמוד והוא היה סקרן לדעת עוד ועוד. היה נרגש מכל גילוי, ובאמונה רבה שיכנע- חזר ושיכנע אותנו כי הוא רוצה ללמוד עוד ועוד.

"לב זהב" היה לגלעד. זוכר אני תקופות קליטה של תלמידים חדשים ממשקים רחוקים שעזבו בית הורים ומשק כדי להגיע אלינו, מה קשתה עליהם ההסתגלות. בימים כאלה היה לנו גלעד שותף לקליטה בדרכו הטבעית הבלתי נלמדת. הוא התכופף לעברו של ילד מכונס בעצמו ומדי פעם אמר: דחילק, תרים ראש- מה זה, תראה זה יעבור, תתרגל, בוא, תביא הרקטות ונשחק.

"ידי זהב" היו לגלעד. התבטא בתערוכות המפוארות של בית הספר בסיום השנה. לא רק בין המוצגים מצאנו עיקבות גלעד, אלא בעזרה ללא ליאות למורים ומדריכים בהרכבת התערוכות, בתושיה, כשרון ותבונת כפיים.

בתקופה שקדמה לצאתו לנוה ים עבד עם חיים אביו בחצרנות. באותה תקופה קצרה תיקן בבית ספרנו רהיטים והתקין רשתות. בהסתובבו בין הילדים היה לא פעם מעיר לי בהומור: "נו, איך הענינים? קשה, נכון?" אח"כ היה מפטיר: "אתה מספר לי?!"

לגלעד היה טקט רב – תבונה שאיפינה אותו, ובגללה חיבבו אותו כל כך אחרים.

רבות אפשר ואולי גם צריך לספר על גלעד, ואני שחינכתיו אעשה זאת בחיי היום יום, בעבודתי. מכי נער כגלעד – שנקטף – רק הגבעול והפרח נשבר. שרשיו ישנם, הם חזקים ואיתנים. ואם נדע לינוק משורשים אלה זיכרונות, אולי נדע גם לינוק תקוות. תקוות לעתיד טוב יותר, שלוו ובטוח יותר בזכותו ובזכות כמותו.

יהא זכרו צרור בצרור החיים.

רות וחיים ידיד עם גלעד

דברים שכתב איתמר ידיד לערב יום הזיכרון 2010

לא הכרתי את גלעד. נולדתי יותר מ-4 שנים אחרי שנהרג. הוא היה הבן הצעיר של סבא וסבתא ואח של גיורא ואבא נחום. את כל הסיפורים אני זוכר מעבודות שורשים, חוברות וימי זיכרון. למעשה לא הכרתי את המשפחה לפני האסון, את סבא איני זוכר, וסבתא רות למרות שהרעיפה עלי אהבה אין קץ, והבילוי בביתה היה חביב עלי בשנות ילדותי, היא לא היתה שמחה, מיעטה וכמעט שלא יצאה מהבית. זה נראה לי נורמלי- סבתא עצובה, אבא דאגן ודוד שנהרג.

רק במבט לאחור, לאט לאט אני מבין שגדלנו וחיינו במשפחה שהמילה "שכול" אינה רק מילה אלא דרך חיים ולא משנה כיצד מנסים להתמודד עמה וכמה זמן עבר. אני מבין שמותו של גלעד שינה את משפחתנו לעד ולכן משפיע בצורה ישירה גם עלינו שנולדנו שנים לאחר שנפל.

כעת אני יודע שהביקורים אצל סבתא היו רק איים קטנים של שמחה בתוך ים גדול של צער וכאב, וכשהיינו הולכים היא היתה נשארת רק עם התמונה הקטנה שמביטה מארון הספרים ועם פסלוני העץ המגולפים.

27 שנים אחרי שגלעד נהרג שוב הגיעה מונית לבנה לקיבוץ והחיילים של קצין העיר שוב עשו דרכם לכיוון הבית שלנו. גם לאחר שהתברר שהפעם החדשות הן לא רעות כל כך, הלב של אבא לא החזיק מעמד והיה זקוק לשיפוץ ותמיכה כדי להמשיך ולהתמודד.

לפעמים אני מוצא את עצמי חושב איך היתה נראית משפחתנו הקטנה אם היו בה עוד כמה ידידים.   

ערב יום הזכרון תשע"ח (2018) הוקדש לגלעד, יוסף רוזנברג ואברמל'ה קורין