יובל רפאלי

גיל: בן 21 בנפלו

מקום נפילה: בקרב ליד גשר-דמייה, בהתקלות עם מחבלים

30.6.1968

בתוכנו 20.8.1968

מכתבים

3 מכתבים להורים, אחד אליו 

22.4.68

הורים יקרים

אנחנו נמצאים עכשיו בקרב הירדן. חלקו אותנו לקבוצות וכל קבוצה תופסת נקודה אחרת של הירדן. הנוף לאורך הירדן יפה מאד אבל עכשיו הוא קצת מפחיד ומאיים. לא נראים שום נפש חיה או סימן חיים אחר משני גדות הירדן. עד עכשיו היה כאן חם מאד אבל נראה שתחול השתפרות. 

בינתיים החום לא הפריע לי כי אני נמצא רוב היום בבניין.

אני נמצא בבסיס המרכזי שלנו במקום ותנאי החיים פה טובים ביחס לתנאים של יתר הקבוצות. אבל גם פה אפשר עוד לשפר הרבה. אמא! עכשיו כבר אפשר לספר - את יודעת למה לא הבאתי כמעט כביסה ביום ששי? פשוט מאד - שכחתי את ה"קיטבג" עם כל הציוד בבסיס, שם הייתה לנו השתלמות לפני שבוע. גיליתי את זה רק כשהגענו לבסיס שלי ולא הצלחתי לברר מה לה בגורלו. לא רציתי לספר לכם לפני שאברר בדיוק מה עם קיטבג. ביום ראשון כשנסענו הנה עברתי בבסיס הנ"ל, ואחרי חיפושים פה ושם נמצא הקיטבג אצל אפסנאי הבסיס שמצאו כשבא לבדוק את הביתן שעזבנו, ולקחו לאפסנות למשמר עד שיבוא דורש. סוף טוב הכול טוב! 

לסיום, אני מרגיש מאה אחוז.

בינתיים אין שום בעיות, לא עם אויבים לא עם ידידים.

שלום ולהתראות

בעוד שבוע וחצי 

אני מקווה 

יובל. 

טיול שנתי - יובל רפאלי, גדי ברשלום 

8.6.68

שלום הורים

כאן אין חדש. ביום חם + רוחות עם אבק + זבובים. הלילות יפים ונעימים רק היתושים מפריעים. הזמן כאן זוחל, לא זז כמעט, זה בגלל שהפעילות פה מאד חדגונית, וסטטית. תצפיות, שמירות, מארבים ורביצה במיטות וחוץ מזה יום ולילה הולכים ביחד. ישנים מתי שיכולים מבלי שללילה תהיה זכות בכורה בנושא.

נוסף לזה שהוא זוחל (הזמן) הוא גם מתארך בלי סוף. רק ארבעה ימים עברו מאז הייתי בבית, אבל כאן זה נראה כאילו היה מזמן. בסה"כ לא נורא, מתרגלים. אני מרגיש טוב וכמו תמיד. שומר על עצמי.

בסוף השבוע אנחנו מחליפים מקום ועוברים קצת צפונה, אולי בהזדמנות זו נוכל לבוא הביתה, אבל סוף השבוע עוד רחוק מאד ולא כדאי להשקיע מחשבה בנושא.

אימא, החבילה הגיעה אתמול בערב, רק היום פתחתיה ואני דואג לחיסולה. 

דרך אגב אני כותב את המכתב הזה בתוך הבונקר האישי שלי, בתוך מאורה שנקראת פה "שפניה". עומק של 2 מ' גובה 90-100 ס"מ רוחב 2,5 מ'. למעלה מכוסה בהרבה שקים וחול ולפני הפתח קיר רחב של שקי-חול. כל העסק בטוח למדי. אבל מאד לא נוח. 

זה הכול, שלום ולהתראות בהקדם האפשרי,.

יובל.

יום ראשון,23.6.1968

(מכתב אחרון)

 שלום הורים!

אני נמצא במוצב מעל גשר דמיה, על הגשר עמדת שמירה שנמצאת על הגדה המערבית של הירדן. ישנם פה שלושה גשרים אבל שניים הרוסים ורק אחד ניתן לשימוש. ממולנו, בצד השני של הגשר על הגדה המזרחית, יש עמדה ירדנית.

במוצב עצמו התנאים טובים מאד. אנחנו גרים במבנים עם מיטות, אוכל טוב וישנן אפילו מקלחות מים חמים. הבעיה, שאנו נמצאים חלק גדול מהזמן פה, על הגשר. זה הולך בערך 24 שעות בשמירה ו36 שעות למעלה במוצב. 

הזמן פה עבר הפעם במהירות מפתיעה, כנראה שאנו כבר מתרגלים לחיים במוצבים, וחוץ מזה שיפור התנאים לעומת המוצב הקודם עזרו לזמן לעבור בשטף. יש לנו רק עוד עשרה ימים.

אני מרגיש בסדר גמור, לפי כמות האוכל שאנחנו אוכלים פה הייתי צריך להשמין, אבל זה לשיפוטכם. אני עלול לבוא הביתה כל רגע, כמעט כל יום יוצא מישהו אחר. 

מעניין מאד איך גלעד התאקלם בדירה החדשה, אני בטוח שנאלץ בסופו של דבר להזעיק את אמא לעזרה. גלעד, אם תהיה לך הזדמנות לקפוץ הנה לא תהיינה שום בעיות להגיע הנה, פשוט, סע עד גשר דמיה (אין מחסומים) קצת לפני הגדר צמוד לכביש נמצאים כמה בניינים עם דגל ישראל במרכזם.

אבא, היה נדמה לי שהגב שלך עושה לך בעיות. אני מקווה שתגיעו לאיזה שביתת נשק! (צריך כבר לכתוב משהו דומה לגלעד!)

אימא, אני מקווה ש... לא עושה לך בעיות. דברתי אתו קצת על הנושא ונדמה לי שהעניין ירד מהפרק. 

שלום ולהתראות!

לא בטוח מי יגיע ראשון, המכתב או אני, כנראה שאני

יובל

מכתב אחרון אל יובל

גבעת חיים 22.6.68

יובל החביב, שלום!

שבת ערב – עצוב לנו בלעדיך, למרות שידענו שלא תבוא. אני סופרת את הימים ונדמה לי שהשבועיים האחרונים לא יעברו! אצלנו שקט, גלעד גר יותר רחוק ובא אלינו רק מפעם לפעם, הוא גם עסוק עם סידור החדר. הוא עבד בבית וסידר את המכונות בתפוחיה. הוא מרגיש טוב, גם הוא רוצה לראות אותך! הערב סרט בלילה. שם הסרט "הרעב". אבא מנסה להישאר ער, אבל אני אלך לישון. 

חגית אהוד והילדים בקרו אצלנו השבוע. הייתה ב"וינגייט" מסיבת סיום והם השתתפו ובאו אלינו אחרי זה. למחרת חגית ואהוד נסעו לתל-אביב והילדים נשארו אצלי. לקחתי חופש וטפלתי בהם. הם התנהגו בסדר והיו נחמדים. היה להם מזל. והם נסעו לבית זרע בחזרה עם גדעון ליבר.

התחלתי לפתור את התשבץ ב"דבר", אבל חסרה לי עזרתך ולא גמרתי. אני מבינה שכרגע אין לכם אפשרות אפילו לכתוב, אנו שומעים ברדיו על המתרחש אצלכם, אמנם אף פעם אנחנו לא יודעים אם ההפצצות בדיוק על-ידכם, אבל אנחנו תמיד מודאגים ואני מפחדת שזמן קשה עובר עלייך. אני רוצה להאמין שאתה זהיר ונבון ולא קל דעת – ושומר על עצמך. 

מחר אשלח את החבילונת ואתחיל לאסוף לחבילה נוספת. 

יובלי חמודי הרבה נשיקות

מאימא ואבא האוהבים אותך.

****** 

כותב דוד שניר

בן כיתה וחבר בצבא

מהאוהבים ביחידה

יובל הופיע בגדוד כשהייתי בו כבר ימים מספר. מובן ששמחתי מאד להיות עם חבר לקיבוץ, לכיתה באותה יחידה. משחולקנו למחלקות מצאנו¬ עצמנו יחד באותה מחלקה ובאותה כיתה. בסדרות היינו אפילו שותפים לאוהל סיירים קטן, ולעונשים שקיבלנו לא מעט בגלל איחורים או ליקויי משמעת שלנו. לא פעם, בשעות הקטנות של הלילה עדיין טרוד היה יובל ברציית עונש חפירת בור, כשהוא מסרב בתוקף לקבל עזרת אחרים. בטעות חשבוהו ללא מסודר, אך אני הייתי עד לסדר שבכליו. היו לו קופסאות-פח בהם היו מסודרים חפציו האישיים וכלי עזר שונים.

זמן רב היה יובל סגור ובלתי מוכר לרוב החיילים, אך במשך הזמן החל להיפתח ובסיירת עצמה למדו הכול להכירו ולהוקירו. עם אחדים אף התקשר ביחסי חברות הדוקים. פעמים רבות נהנינו לראותו יושב במקום נישא וממצה מירב התענוג מסיגריה או כוס קפה והאזנה לטרנזיסטור חביבו. אולי משום כך דבק בו הכינוי "קיסר". כינוי אחר שכינינו אותו היה : "אליק החמוד" אליק- הריהו קיצור עם תוספת חיבה לשם רפאלי.

גם את קורס המכ"ים על האימונים הקשים והמאמצים הרבים, עברנו יחד. ולא פעם היינו שותפים לחוליית ניווט או חורקים שן תחת משא אותה אלונקה. 

אין לי ספק שיובל היה מן האהובים ביחידה ועל כולנו. אך ראוי לציון מיוחד היחס, לו זכה מהמפקדים: היו ביניהם כאלו שאהבו אותו בצורה חורגת ובולמת, יותר מאשר שאר החיילים, וניסו אף לקשור איתו קשרי חברות. 

בתור חברים משכבר היינו יובל ואני ביחסים מצוינים, גם ביחידה – היה תמיד עדין והוגן כלפי במיוחד, ונעם לי מאד שיובל הביא שם טוב וכבוד למשק בהיותו חייל מצוין. זוכר אני, כשנעדרו הורי מן הבית היה תמיד מארחני בביתו החמים לארוחת ארבע. לאחרונה ראיתיו יום לפני מותו. חזרתי מהבית למוצב והבאתי לו חבילה מהוריו. יובל שמח והתעניין בנעשה במשק.

בשבת בלילה הגיעתני הידיעה המרה על האסון. קשה עלי מאד העמידה בכבישים, הציפייה לטרמפים, בלי יובל. גם לחזור אחרי חופשה ולא לשמוע שאלות החבר'ה: איפה יובל?

מכאיב לי ומכאיב לכל חיילי היחידה. 

דוד שניר

ליובל

כתב: ישראל בר לב

(ישראל היה בן כיתתו של יובל. הוא שרת בשנת שרות ולכן התגייס שנה אחריו)

ישראל נפל בקרב על האי שדוואן ב22.1.1970 

***** 

תמונתך מולי. ואיני מאמין. אמנם זמן רב לא נפגשנו בביתן היחידה, אך כל פעם אני משלה את עצמי שאולי ביום חמישי הבא...

איני מסוגל לכתוב עליך... היית...

אף כי לא נהוג בינינו, בני המחזור, להתכתב, ואנחנו שנינו בטח ובטח לא היינו זקוקים לכך - בכל זאת נחרוג הפעם מן הנהוג.

רציתי לומר לך פעם תודה! תודה גדולה. גם אם הייתי מספר לך לא היית מבין עד כמה עזרת לי בחודשי הראשונים בצבא... השעות המעטות, כשישבנו וסיפרת לי והכנת אותי ואמרת שחשוב לדעת לפני כן... נתנו הרבה. חסכו הפתעות שלא פעם גורמות לחיילים בתחילת דרכם לייאוש ומשברים. הפגישות הראשונות בביתן, כשהבטחת שהכול אפשרי והצבעת על עצמך, "אתה רואה אני עברתי, לבטח גם אתה תוכל" - נתנו הרבה ביטחון והרבה עזרה, ברגעים קשים של מסע ואמון, הייתי אומר לעצמי: תזכור את אשר אמר לך יובל ותיווכח – הוא כבר אחרי הכול –זה אפשרי. והטירונות עברה.

מגיעה תקופת החיילות – נפגשים הרבה מאד, וכל מעשה ועבודה שלך הם הוכחה חיה שעם הרבה מאמץ ורצון – אפשר!

הידיעה על נפילתך הגיעתני כשחזרתי עם בוקר מהמארב, שמעתי הדים מן התקרית. יודע אתה – תמיד מאמינים שדבר לא יקרה- ופתאום...

יומיים שלושה לפני כן ליווית אותי למארב בג'יפ בו נהגת, היה חושך, נסעת בלי אורות, הייתה זו הרגשה נהדרת, רק דויד היה חסר וכמעט כל הכיתה הייתה שם.---

היה שלום יובל 

לא נשכח

ישראל בר לב

עם יובל בעבודה

כתב עודד בן אור (מרכז ההודיה) 

 על יובל כי איננו - איכה אוכל לכתוב והוא רק בן 20 בלכתו מאיתנו?

יובל עבד איתנו בהודיה שלוש שנים. הוא בא אלינו שקט, עצור ובלתי ידוע, והלך מאיתנו כאדם מבוגר.

כאשר החל עבודתו היה ילד אולם מהר מאד נתברר לנו כי על אף שתקנותו ואופי עבודתו המיוחד מסתתרים מאחורי זה יכולת רבה, כוח רב, מסירות שאין גבול לה ומעל לכל אחריות.

יובל עבד במסירות ובהצלחה בכל שלוחות ההודיה: במשלוחים – עבודה קשה שלא הייתה מיועדת לבחור בגיל צעיר. שעות לילה, משא ומתן עם סוחרים, יובל עמד בכל זה ללא דיבורים מיותרים, ללא היסוסים והעיקר ללא איחורים.

בטרקטור – יובל עבד עליו בכושר רב, בחיוניות גדולה ובתפוקה נהדרת.

יובל היה אחראי תקופה ארוכה על אחת מעמדות המפתח: הזמנת וחלוקת תערובת וזה בימים שדוד נסע לחו"ל, והכול דפק מצוין. הכמויות היו מתוכננות שבוע מראש ללא שגיאה והוזמנו כראוי והתערובת חולקה מתוך תכנון טוב.

יובל מעולם לא הרבה דיבורים. שמע את שאמרו לו, חייך ועשה. כאשר חשב שהודרך לא כראוי - שינה את הביצוע על דעת עצמו ותמיד לעניין, ותמיד מתוך רצון לעשות טוב יותר.

יובל היה ועתה לא יהיה יותר עמנו. זכרו ודמותו תלוונו בכל אשר נלך.

עודד בן-אור

כתב רוני שוורץ 

(בן דוד של יובל)

מרבית זכרונותי – קשורים ליובל

מותו של יובל, בן דודי, סיים את תקופת הילדות לגבי, שכן יובל היה כחוט השני לאורכה, ומילא בה תפקיד מרכזי וחשוב. מרבית זיכרונותיי המאושרים מתקופה זו כוללים את יובל. 

יובל היווה לגבי, בן העיר, את תמצית הגבריות. זוכר אני כמה התרשמתי מ"מלחמותיו" בבריכה על "מלחמותיו" על תואר "מלך האי" זה העומד במרכז הבריכה.

תמיד ניסיתי לחקות את סגנון שחייתו האלגנטי והמהיר, אך לשווא, כמובן. כאשר לקח אותי פעם להודייה שם עבד, הייתי אכול קנאה, כי למדתי ממנו שלעבוד קשה פירושו לכייף, ואילו אני רק עמדתי והתבוננתי.

מתמיד היה ביחסינו ההדדיים, משהו שאי אפשר להגדירו במלים, מעין ידידות עמוקה ומתחשבת, ובכל זאת הרבה יותר מזה.

יובל היה מארח טוב מטבעו, הוא היה זוכר, למשל, איזה מיץ אני אוהב, היה משתתף באופן פעיל במשחקי הכדור שלי ותמיד היה במין חביבות סלחנית למראה מחדלי.

וגם יותר מאוחר, כשהתבגרנו, היה בינינו מכנה משותף – המוסיקה. היה לנו טעם דומה ותקליטים אהובים זהים.

היחסים בינינו היו ללא מלים ולא היה צורך בהם, הכול בוטא ללא מילים – רק במבט, החיוך, או במעשה של התחשבות.

מותו ללא עת שליובל הוריש לנו הרבה ערכים, וצוואתו היחידה – לאמץ אותם ולטפחם.

רוני שוורץ

כתבה אילה ליבני (בת הכיתה)

יובל שלנו...

 היה הנער אור חתום, שעיניו יפות ושואלות.

 ומאירות את סוד-חייו בליל ירח בחולות.

 עם החגור והעופרת אל הדיונות בא קולו. 

 שתקו רעיו בכוכבים בכבות חייו הרוננים.

 אבל קברי-הנעורים יהיו תמיד רעננים.

נתן יונתן

... הלכת... אנו יודעים שהלכת, שלא חשוב. יודעים, שהרי איש לא מניח לנו שלא להאמין. שהרי עמדנו ליד קברך הפתוח, כיסינו ארונך בעפר וישבנו אצל הוריך, ראינו תמונותיך ( הידעת כמה יפה היית?), ראינו ציורים ורישומים מעשי ידיך, העלינו זכרונות... כן, אנחנו יודעים, אך אין הידיעה חודרת להכרה, אין האמת הזאת נתפסת. הכול כל-כך חי, החיוך הזה שלך, המעמיק את גומות החן.

התכונות המיוחדות שהכרנו בך, אולי רק אנחנו, שהיינו קרובים לך. אנחנו יודעים שלא כולם, מהחברים "הגדולים", הכירוך כפי שהיית, כפי שהכרנוך אנו חבריך לכיתה ורעיך האחרים. התכונות שבשלהן היית כזה מיוחד, אולי.

זוכרים אותך מהכיתות הנמוכות, הילד הטוב, התלמיד המצטיין (נדמה לי שנחשבת הטוב בכיתה). ה"ג'נטלמן" יובל, שלא "מציץ" ולא מציק לבנות. יובל שמגן בכל הלהט על ילד מותקף, מנודה. וכך גדלת, היית לנער, לגבר. כבר לא היית " הילד הטוב", של המורים והמטפלות. היית פרחח, כמו סייח פרוע היית, וכזה גם היית בראשית שרותך בצבא, עד שלמדת להיות חייל. פרקת עול לימודים – על אף שכלך החריף וכישרונך, הנדיר אולי – בכל המקצועות, בכל שטחי הלימוד והתמסרת כולך לעבודה בהודייה.

אבל היו ובגרו עמך התכונות מילדות. היושר וההגינות וטוב הלב הפשוט וההיגיון הבריאה עם החוש הטכני המפותח שיצאו להם מוניטין (זוכרים שהרכיב את האקדח, לאחר שגדולים ומנוסים ממנו לא הצליחו... )

את אהבתך לחיות איני זוכרת כתכונה אופיינית לך, אבל אני זוכרת את החתול שלך "שנופסי". היינו אולי בכיתה ח', פעם אבד החתול וכל החיפושים היו לשווא, ופתאום - שב. יובל לא היה נער רגשני, כלפי חוץ על כל פנים, אבל את התמונה הזאת אני זוכרת משום מה בבהירות מפתיעה. יובל, נרגש, מאושר ממש עם נצנוץ לח בעיניים ובזרועותיך חתולך-אהובך, האובד שחזר.

וכמובן אהבתך הידועה לרכיבה ולסוסים בכלל. תמונות הרבה נותרו מזכר ועדות לאהבתך זו, ואף בציורים הרבית לבטאה.

זכרונות הרבה שמורים איתנו, אלא שרבים מהם אינם מהניתנים להעלות על הכתב. אנחנו זוכרים גם, יובל, שהייתה תקופה בה לא היית כל כך שלנו. הרחקת מאיתנו, לא בכוונה אולי, התבודדת עם חברים אחרים.

הרהור פתאום: אנחנו כולנו נתבגר, נקים משפחות, נזדקן, אתה לא. אתה תמיד תישאר כפי שהיית בלכתך - הנער בן ה20, הצעיר, היפה, שכל תו בפניך ובגופך אומר כוח, חן ונעורים כמאמר השיר: "ודאי כולנו נהיה כבר אחרים מרוב שנים... אבל קברי הנערים יהיו תמיד רעננים".

אנחנו עוד נחייך, יובל, עוד נחייך ונצחק הרבה ונשיר. גם כשבך נדבר - נחייך ונצחק. אתה עזבת אותנו ואנו ממשיכים ללכת בדרך, אבל תמיד, תמיד כשנהיה איש איש עם עצמו, או חבורה מבני המחזור, אתה תשוב ותופיע ותהיה שוב איתנו.

אילה ליבני

1961-62 - מימין יובל רפאלי במשק בית ספר

מתוך כתבה ב"בתוכנו" אפריל 2021 ליאור אסטליין

את יובל רפאלי אני מכיר מהקיר.

בהפרש של 19 שנים, שירתנו שנינו בסיירת צנחנים. בכל תדריך לפני כל גיחה לפינה זו או אחרת של המזרח התיכון, השקיפו עלינו חללי הסיירת שתמונותיהם היו תלויות בפינת הזכרון שבמועדון היחידה. לעיתים, לא היה מנוס מהמחשבה שבשבוע הבא מישהו מאיתנו יצטרף לשורה. ביניהם היו גם פניו היפות של יובל רפאלי, מהקיבוץ שלי.

כמעט ארבעה עשורים לאחר שירותי, חשבתי לכתוב עליו. פניתי אל מי שהייתה קרובה אליו. "אני צריכה לחשוב על זה", ענתה. "אני נוסעת ליומיים למדבר". כאשר שבה, נפגשנו על הספסל מחוץ לכלבולית. "לא", אמרה. "אי אפשר. אי אפשר בכתבה בעלון, זה כל כך הרבה יותר גדול מזה".

באותו רגע היה לי ברור שאני כותב עליו.

הגשם ממלא עכשיו את האוויר. בוקר שישי ורוח חרישי בצמרות עובר, זמן טוב להיזכר.

"אתה מאמין שאצלנו בכיתה נהרגו ארבעה – וכך גם בכיתה שמתחתינו?" שואל ארי פולק, שהיה חברו הטוב של יובל. "זה משהו שאי אפשר לתאר ולהסביר, בייחוד במרקם שנוצר בין אנשים שבעצם חיו יחד 24 שעות ביממה, מהרגע הראשון שאנחנו זוכרים את עצמנו. לגבי יובל, אני יודע בצורה רציונלית שהוא נהרג, אבל לא פעם דמיינתי שהוא פשוט נסע לאמריקה ואיני יכול לתקשר איתו, בעיקר במאה ה-20 בה טלפון לא תמיד היה בנמצא".

בגיל התיכון הם היו שלישייה – יובל, ארי ורענן הרמן. את הכינוי "שלושת המוסקטרים", הצמידה להם איילה לבני, גם היא הייתה חברה טובה של יובל. "הכרתי אותו בגיל 12-13, הוא היה תלמיד טוב מאוד, כולם אהבו אותו אבל לא קינאו בו. הוא היה..", היא מחפשת רגע את המילים ואז מוצאת. "אלו מילים של ארנון לפיד: 'הוא היה יצירת מופת של הטבע', רגיש, מוסרי, יפה, חכם וטוב לב".

ארי מהנהן בשקט. "היה לו חיוך עם גומות חן, הוא היה נסיך. בכל פעם שאני שומע את השיר 'הנסיך הקטן' חולפת בי צמרמורת ומייד אני חושב עליו". איילה מספרת שבסיירת כינו אותו "הקיסר".

ואני מקשיב וכותב וחושב על הנסיך שהיה לקיסר ועל זה שבכל פעם שאני שומע את "הנסיך הקטן" אני חושב על איתן רותם ועל ירון יוגב ששירת איתי ושבטח לכל אחת ואחד שנולדו במדינה הזו במאה שחלפה, יש את הנסיך הקטן שלהם שאבד בחולות ולבו הקטן קפא כקרח.

שלושת המוסקטרים בילו את זמנם יחד בימים וגם בלילות. "היינו עושים קצת פעילות בלתי-לגאלית", ממשיך ארי. "קצת לקחנו טרקטורים, קצת פעולות נועזות יותר כמו חדירה למקררי המטבח אבל לא הרבה יותר מזה. אחת מהפעילויות הכייפיות שלנו, הייתה לחמוק משיעור או לנצל שיעור חופשי וללכת לבית הוריו או הוריי. באותה תקופה היה 'החדר של ההורים' מחוז חפץ בו כמעט לא ביקרנו. יובל ואני היינו עושים קפה, יושבים על הספה עם רגליים על השולחן ושומעים מוזיקה, בעיקר באך. למוזיקה היה מקום חשוב בעולמו של יובל".

שניהם מספרים על נער מוסרי. אני תוהה איך מתפתח חוש מוסר באדם צעיר והם מספרים על יובל המגן על חלשים, בני אדם או חיות. "היה בו חוש צדק טבעי. כשהיה צורך לשמור על זכותו של מישהו, לא היה בו פחד, לא משנה אל מול מי", אומר ארי ואיילה מהנהנת. "הייתה בו רגישות לאחר ולא סתם, הוא היה עושה עם זה משהו, את מה שהיה נכון לתחושתו, הוא תמיד אמר את האמת וזה היה חלק מהאופי שלו".

בחוברת הזכרון אני קורא על דוגמה קיצונית למוסר ולצדק הזה, במסגרת מקרה שכונה בסיירת "מלחמתו הפרטית של יובל". ברמת הגולן נתקל יובל בחייל סורי בתוך מבנה נטוש. השניים החליפו צרורות ורימונים בתוך בית בן שני חדרים, עד שלבסוף הערים יובל על יריבו, קפץ מהחלון החוצה ואז הגיע אל מאחורי המחסה של החייל הסורי, ירה בו ופצע אותו בכף ידו. רק אז הצטרפו אליו חבריו לצוות שביקשו לחסל את הסורי במקום, אך יובל מנע זאת מהם והעביר את הפצוע לטיפול רופא צבאי.

בכיתה י"ב יובל החליט שמספיק לו. "הוא החליט להפסיק ללמוד ובמקביל התרחק קצת מאיתנו, גם כי לא היה איתנו בלימודים וגם כי עבר לגור בצריף מרוחק מעט", נזכרת איילה. את כל מרצו השקיע בהודייה, "ענף הגברים". באותה תקופה נסע דוד קראוס לחו"ל והנער הצעיר מילא את מקומו. "הכל דפק מצויין. יובל מעולם לא הירבה דברים, שמע את מה שאמרו לו, חייך ועשה. כאשר חשב כי לא הודרך כראוי, שינה את הביצוע על דעת עצמו ותמיד לעניין", כתב עליו עודד בן-אור.

והיו כמובן הבנות. איילה מספרת שהיה תמיד חביב הבנות. בחוברת הזכרון מתאר חבר מהצוות בסיירת כי לאחר שנודע שליובל יש חברה בקיבוץ, נשלח נציג מהצוות לגח"א כדי לוודא שהקיסרית אכן ראויה לקיסר. "הסתובבנו במשק ויובל התלהב מאוד. משך אותי לכל מיני מקומות, הצליח להעלות אותי על מגדל המים, לקח אותי להודייה, הראה לי את כל הדברים היפים שם ורק בסוף, כשהלכנו לאכול – הזדמן לי לראות את הקיסרית. וזה היה בסדר !!".

לארי יש עוד דוגמה בנושא. "רחל לבקוביץ' הייתה המחנכת שלנו. אביה הוריש כסף אשר שימש את הקיבוץ לבניית חדר מורים, בו היו המורים יושבים בהפסקות ושותים קפה. בסביבות כיתה י'-י"א וביוזמתו של יובל, הוא ואני היינו פורצים לשם בלילות, יושבים שם, שותים קפה, אוכלים עוגיות ובעיקר מרגישים טוב עם עצמנו".

לילה אחד חלה תפנית בעלילה. "באחד הלילות ישבנו לנו שם ולפתע הגיעה למקום רותי גמפל, אחותו של דויד שהיה ילד חוץ כאן בקיבוץ. היא הייתה נערה יפה ושנינו התאהבנו בה במקום, כך שלאורך כל אותו הלילה התנהלה תחרות סמויה ומנומסת בין שנינו, בנסיון להקסים ולהרשים אותה. בבוקר, כשיצאתי משם, ידעתי שזה בסדר אם אפסיד, כי הפסדתי ליובל". כמעט שישה עשורים לאחר מכן, ארי לא בטוח, אבל חושב שאכן יובל זכה בליבה. "אם אני לא טועה, שבוע לאחר מכן הוא שכב באיזולטור והיא באה לבקר אותו ולהיות איתו".

לקראת סיום אנו מדברים על נושא שימור הזכרון, על היעלמותו ההדרגתית של הדור שהכיר את הנופלים ועל השאלה המרכזית – איך לשמר את זכרם ולחבר את הדור הצעיר?

אני מספר להם על מאמר שקראתי בנושא התפתחות ההולוגרמות של אנשים שהלכו לעולמם. כיום כבר אין מדובר רק בדמות – לתוך הדמות טוענים את כל המאפיינים של אותו האדם, כפי שסיפרו עליה אלו שהכירו. כך ניתן לשוחח עם ההולוגרמה, המצויידת בעצם באופי, בגינונים ובאישיות של האדם שהלך לעולמו.

ארי מתלהב. "הייתי עובר עם מזרק ושואב את כל מה שאנשים יודעים על יובל ומזריק את זה להולוגרמה. אפשר יהיה לדבר איתו", הוא מדמיין. "אני כל כך רוצה לשאול אותו, להגיד לו. לדבר איתו עוד פעם אחת".

כשאני יוצא החוצה, שואף קצת אוויר בדשא ממנו נשקף אחד מהנופים היפים ביותר בקיבוץ, המשפט האחרון של ארי ממשיך להדהד באוויר שמלא גם עכשיו בטיפות גשם.