ינקי (יעקב) מירון

יום ג' השישי ביוני שעת ערב, פלוגת חרמ"ש בפיקודו של יוסי פלד, חונה בפאתי אל עריש בתום יום של קרבות. בבוקרו של יום רביעי השביעי ביוני מתקבלת קריאת מצוקה מטנק בודד שנתקע בעיר ללא דלק ותחמושת, והוא מותקף על ידי המצרים. בעקבות קריאה זו נופלת החלטה מידית להיכנס עם כוח קטן המכיל שנים עשר זחל"מים ושני טנקים בלבד. מיד עם כניסתו לפרברי אל עריש נתקל הכוח באש חזקה מגגות חלונות ומרפסות. הכוח משיב אש ומצליח להגיע למסגד הדרומי של העיר.

מספר יונתן וייל: בקרב פחדו כולם, ינקי היה בדיוק כמו שמפקד צריך להיות, כרע על הספסל, ירה ואף כיוון את האש של האחרים. כשהתחילו היריות הרציניות אני רואה פתאום את ינקי עובר ממקומו בזחל"ם, אמרתי לו: "מירון, מה אתה עושה? והוא ענה: "משם אני לא רואה טוב". ראיתי שהוא מתרומם, אמרתי לו שיוריד את הראש, זה היה רגע לפני שהוא נפגע...

יוסי פלד המ"פ: "... החבר'ה מהזחל"ם שלו היו המומים, ישבו בשקט, לא הוציאו הגה, זכריה, איתו בכלל אי אפשר היה לדבר...

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008

בהיותו בן חמש עבר ינקי עם הוריו מכפר סאלד לגבעת חיים. סיים י"ב שנות לימוד בהצלחה. בעל כשרון דרמטי, חוש הומור ואוהב חברה, אך נתון לעצמו ולחוג משפחתו. ינקי התקבל לקורס טיס והתמיד בו במשך כמה חודשים עד שהודח. את שירותו המשיך ביחידת חרמ"ש של חטיבה 7. הוא סיים קורס מ"כים ואחריו קורס קצינים. בהיותו בשירות חובה, כקצין, לחם בסיני, בה נפל.

חבריו מספרים:

...תכונה אחת בינקי היתה מאוד בולטת. היה זה היחס שלו לילדים. כשינקי היה בכיתת י"ב, הלכנו לנטוע בט"ו בשבט. ילדים גדולים לקחו להם בני זוג מהכיתות הנמוכות והגנים. ינקי לקח לו את אסף. עד הנטיעה בשעה שהתנהל הטקס, הם טיילו קצת בסביבה והשתובבו. כשהגיעו... התברר שאחרו, והכל כבר נטוע. אסף התחיל לבכות, ובו ברגע תלש ינקי מן האדמה, מאחורי גבו, שתיל... הושיטו לאסף ובפנים זוהרות הכריז: "הנה יש!" והנטיעה עברה בשלום.

...אהב מאוד גם בעלי חיים, עוד מילדות. היה לו איזה חתול, שכל הכתה השתגעה אחריו וינקי היה האבא הרשמי שלו...

פעם ביקש מזרן. מדוע? "את שלי נתתי לכלב, כי היה חולה". "אבל זה כלב, ואתה על מה ישנת?" לא ענה לי. נתתי לו ואמרתי שלהבא לא ינהג כך, והוא אמר: "אבל אני אוהב אותו נורא".

... היה בו גם מעין יושר קיצוני בלתי מצוי- מעולם לא היה אומר שקר או חצי אמת, או אפילו רק מעלים את האמת, תמיד היה מודה בדיוק על איזה עבירה קטנה אם נשאל. 

אורי הילדה וינקי מירון בסדר פסח בבית וינה 1965

צילם עמרם נבו ינקי מירון בגן בלנקה 1952-3

צילם עמרם נבו, הגננת בלנקה משמאל לה ינקי מירון ואיתמר ברונר

יום הזיכרון 2004

קוראים חנוש ויורם                                                                                                      

קטע מתוך מכתבו של אטה אל ינקי לרגל יום הולדתו ה-20.

2.4.1967

ינקי יקירי,

"...המחשבה עליך מחממת את הלב, וכיון שאני מרבה לחשוב בך, אינני יכול להתאונן על חוסר חימום. זה יצא כך, שקל ונעים לאהוב אותך, אני לא רוצה להגיד, שיש בגלל זה יותר אהבה, לפעמים האהבה מתחזקת דווקא דרך ייסורים, אבל כשהיא באה כך כאילו מעצמה, מפני שהיא מתבקשת, מפני שאתה כפי שאתה, אינני יודע איך להגיד, אז אני חוזר ואומר, זה מחמם את הלב וזה טוב..."

את מכתבו של אבא מצאנו בניירת שהותירה אימא אחרי מותה, הוא מדבר אל ליבנו עד מאוד כי היינו שלמים כל כך ומאושרים, באהבתנו את ינקי,  גם ידענו תמיד,  כי יש בו את ה"משהו" הזה הגורם לאנשים לבקש את קרבתו, גדולים וקטנים, הן ראינו את ענן האהבה הולך לפניו, ולבנו רחב.

גם משהתגייס והיה לחייל, לאורך כל המסלול שעבר ועד לנפילתו, עטפו אותו חבריו, מפקדיו ובסוף גם חניכיו, באותה רעות ובחיבה יתירה.  מעט מזה, ממש על קצה המזלג, ליקטנו והבאנו לכאן.

בלנקה הגננת מספרת:  אני זוכרת איך היה מלווה יום יום את חגית בארי בת השנתיים וחצי לביתה, מתאים את פסיעותיו לפסיעותיה, כאביר קטן. והיא גרה קרוב מאוד לגן. זה היה לו מובן מאליו, והקטנה העריצה אותו. היה ממציא ומציע משחקים והילדים נלווים אליו. אהבו אותו והלכו אחריו, להאכיל את החיות, להביא ירקות מן הגינה.

יצחק שרפשטיין מורה בתיכון: מה אספר על ינקי? הן כלום לא קרה, לא ארע. כשנער ונערה נפגשים, ומשהו קושר אותם, והם "הולכים יחד זמן רב ואולי כמעט אינם משוחחים, מה  יספרו אחר כך על מה שקרה ביניהם? ובכל-זאת, הרי כל כך הרבה התרחש... כך חשתי כלפי ינקי.  באתי לכיתתם כשהיו בי',  נערים נחמדים,  וראיתי את מבטו, את פניו, והלכתי שבי אחריו.

אריה חבר לכיתה: אני חושב שינקי היה מעורה בנו במיוחד. כמעט לגבי כל דבר בחיי הכתה שהיינו מתווכחים או חושבים עליו, ידענו שלינקי יש עמדה משלו והיא חשובה לכולם. דעתו תמיד השפיעה על האווירה ועל הלך הרוח של הכתה. ואם הוא שתק, אז גם עכשיו, כשאני מסתכל אחורה, נראה שמשהו הי חסר.

בעקבות אירוע שהתרחש ביחידתו של אמיתי בזמן הטירונות. שהיו לו הדים בצבור, כותב אליו ינקי:

שבת 28.1.1967

שלום אמיתי

אינני יודע מה אומר לגביך תאריך שבעולם היהודי הוא שבת. אני משער שאין לך מזה המון. למעשה אני כבר מעוניין לחזות בזיו פניך. ספרו לי שרק בעוד שבועיים תבוא, לפחות גם לנו מתוכננת חופשה באותו התאריך. שמעתי עליכם, כולל על המוות הטרגי. פה במשק הזדעזעו ממצבכם. למען האמת, גם אני לא הייתי אדיש לספורים. אבל יש גם קשוחים הטוענים שהכול בסדר גמור, ורק כך מתפתח כושר סבילותו של החייל, ואם נלקחים מתי מעט לבי"ח, הרי זהו הסימן הטוב ביותר לכך, שאמנם עומד החייל הישראלי במבחנים קשים, ומשום כך ינצח את אויבו הערבי, שבודאי אינו מתנסה בכמות אלה.  אני גרסתי שאין זה כך בדיוק,  נכון שיש להעמיד בפני החיל מכשולים ואתגרים, אך מצד שני אין להגזים. אמיתי, יתכן שפשוט לא קיבלנו את הרושם הדרוש, אולי הגזימה אמך במשהו, ואולי ההיפך הוא הנכון. לכן, דווח מעט, כתוב משהו.  אי שם במעמקי הנשמה התקפל חלק והוא לא מניח.  אמור משהו ונדע. כי כאשר אני מצטנף בין שמיכותיי וחם לי וטוב לי, כיצד אירדם כאשר יודע אני, שיש לא רחוק ממני מבחינה גיאוגרפית, ועל אחת כמה וכמה מבחינת קשרי ידידות, חייל טוב המחזיק מעמד בתנאים שאיני יודע עליהם הרבה. אמיתי, עד שנפגש ותוכל לספר  לנו הכול ונדע מה הנכון, הריני מאחל לך חום כלשהו. ואם לא תשאבנו מתוך השורות, לפחות ישמש הנייר כחומר בעירה.

להת' בהקדם.

ומכתב ברוח שונה,  נשלח אל רעיה הנמצאת באותה עת בש. ש.  קטע

... בפעם האחרונה שהייתי בבית, כל בני שרי התנפלו עלי, כולל חנן. מסתבר שהוא לא שכח אותי ואפילו שמח לפגוש אותי, אבל אני תמיד שואל אותו אותן השאלות, ומרגיש לא נעים בפני ילד, כמעט פעוט, שאני לא יכול לפתח אתו שיחה קצרה. בשבת הלכתי לצריף והוא ליווה אותי, בקשתי ממנו שיוביל אותי, הלכנו לכל מיני כיוונים ובעזרתי התקרבנו. ליד הצריף שלך הוא עצר ושאל אם הגענו, כמובן שניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו מי באמת גר כאן, והוא הפליט "רעיה" תוך כדי שליחת מבט ערמומי, שאת בוודאי מכירה אותו לא רע...

מירון גבעון מספר: לקראת מסיבת הסיום של קורס-מכים, חפשנו מנחה. לא מצאנו וכבר התחיל להיות מאוחר, פתאום אמר ינקי:  "נעשה משהו למען האנושות" והתנדב למשימה.  גלינו ינקי שלא הכרנו, יודע לבדר, בעל חוש-הומור מצוין, שחקן.  הוא הציג אדם המתעורר בבוקר, וכל החברה התגלגלו מצחוק, הוא חיקה את כל אנשי הסגל, שהיה בהם משהו ספציפי, אחד אחד, כאילו שהם מסתובבים על הבמה. ללא אימת צבור, הנחה את הערב בחופשיות ובהצלחה.

על תקופת  הכוננות וימי המלחמה, שמענו מפי חבריו בתום הקרבות.

מכסי המגד:אני זוכר, היה חסר מ"מ לפלוגה, ומצאתי שהגיעו שניים שזה עתה סיימו קורס קצינים. כשפניתי אל יוסי המ"פ הוא אישר זאת אך התלבט את מי לתת לי,בסוף אמר:" אני נותן לך את גבעון"  כששאלתיו מדוע? התקשה לענות לי אך אמר:  "אם תקבל את ינקי, לא תחזיר לי אותו, אז מה שבטוח בטוח, שינקי יישאר אצלי".

עמוס אור:  היינו אז בכוננות, ינקי נתן שעור ב"עוזי" ל-40 מילואימניקים, הוא עבד איתם כשעתיים ומסר את החומר בצורה קלה ונעימה כל כך, שהם היו נלהבים מאוד ובאו לשאול: "מי זה הקצין הזה? מאין הוא"?

יוסי מס: ארגנו משחקים להרמת המורל ולהרפיית המתח. הייתה תחרות בהרמת אלונקות, משיכות חבל, ריצה ועוד, ינקי השתתף בכל התחרויות והחניכים ביקשו תמיד שהוא יהיה בקבוצה שלהם.

יונתן וייל , חניך: ינקי שמר על הדיסטנס פחות מכל המפקדים. בהתחלה התפלאנו, כי היינו רגילים למשמעת די חמורה, אחר כך גילינו שהדיסטנס כן נשמר אצלו אבל בצורה אחרת.

זכריה, איש מילואים שהוצב כנהג הזחל"ם של ינקי: תמיד אכלנו יחד מאותה הצלחת, היה יושב ליד הזחל ואני אומר לו: "שמע, אני אביא אוכל" ומי שהיה מחלק ידע שזכריה ומירון תמיד אוכלים יחד, והיו שמים לי את המנות שלי ושלו ואני הייתי אומר למחלק, "דחילק, זה המפקד שלי, שים עוד משהו, " אז הוא היה  תמיד שם עוד קצת, וככה תמיד אכלנו יחד.

יונתן וייל: כשהתקרבנו לאל-עריש, ראינו דמות יוצאת מהעיירה ורצה בכל כוחה אל גבעות החול. בידיה אחזה חבילה קטנה עטופה סמרטוטים, כל החבר'ה הביטו בה בחשד, הנשק היה דרוך, וינקי, שחשש שמשהו רע עוד עלול לקרות, צעק: "זו אישה וילד, אל תעזו לירות בה!"  ואנו המשכנו לעבר אל-עריש. כשהתחילו היריות הרציניות, אני רואה פתאום את ינקי עובר ממקומו בזהל"ם, שאלתי אותו: "מירון, מה אתה עושה"? והוא ענה: " משם אני לא רואה טוב", אחרי זה ראיתי שהוא גם מתרומם, אמרתי לו להוריד את הראש והוא ענה שכך לא רואים. זה היה דקה לפני שהוא נפגע...

יוסי פלד המ"פ: כשיצאנו לצד השני של העיר, אספתי את המפקדים. האנשים היו מאוד המומים...קבק ניגש אלי ואמר לי שהוא חושב שינקי פצוע קשה מאוד. רציתי ללכת לבדוק ואז הוא אמר שהוא חושב שינקי נהרג. הוא פשוט לא ידע איך להגיד לי את זה... ניגש אלי הסמ"פ  של ינקי אמר שצריך לגשת לדבר עם האנשים מהזחל"ם של ינקי. הם היו המומים. לא הוציאו הגה מהפה. זכריה – אתו בכלל לא יכלו לדבר. זה היה על החוף בין הדקלים...

ינקי מירון ואמיתי נחמני 1952

ינקי,

הכל אני זוכרת מאז. לא רק את המבשרים ואת הנסיעה המוטרפת הביתה. לא רק את אבא המחכה לי בפתח, אוסף אותי בזרועותיו הטובות. אני זוכרת גם את פעימות הלב המכפילות מהירותן, את המחנק הבלתי נגמר בגרון, טעם תפל והשלת הקילוגרמים, זוכרת קושי לחזור למסלול ולעשות משהו מועיל,  ואת הורינו אני זוכרת,  רצוצים מכאב.

ארבעים שנה והארץ לא תשקוט.

לאורך כל השנים,  בטוב וברע,  אתה אתי,  חוזר אלי בכל מיני הקשרים ואסוציאציות,  צרוב בנשמתי.

מעולם לא השלמתי עם מותך, גם לא ניסיתי. מדי שנה בשלישי לאפריל אני מציינת ביני לבין עצמי את יום הולדתך, בן עשרים ואחת, בן עשרים ושתים, בן עשרים ושלוש. לפני שלושה שבועות מלאו לך שישים, בלי פסטיבלים.

אתה חוזר אלי גם דרך הילדים של אורי והילדה שלי. בכל אחד מהם יש משהו ממך, ויש בזה מידה של נחמה:  מבנה הראש, צדודית,  גזרת העיניים, חיוך, קומה, אני מוצאת את טוב הלב שלך ואת הרגישות, גם הגינות, אכפתיות ועקשנות ונכונות להטות שכם,  מוצאת את חוש ההומור, העוקצנות, והיכולת לתקשר באופן בלתי אמצעי עם אנשים בכלל וילדים בפרט,  ועוד אני מוצאת את החיבה היתרה לכלבים, את התיאבון הבריא  ואת המשפחתיות.

כמה אהבת את המשפחה שלנו.

כמה אהבנו אותך.

רציתי להיות כמו מרים שניצבה בין קני הסוף לשמור על אחיה הקטן, כי מי שאמורים היו לשמור על חייך היקרים, שגו בקבלת החלטות שחרצו את גורלך. 

לא אחת ייסרתי את עצמי בתהיות:

מה חלף במוחך בשעות הסיוט של אש התופת, בסמטאותיה הצרות של אל עריש, ילד בן עשרים...

האם הבנת לאן כל זה מוביל? הידעת כי הקרב הזה אבוד מראש? זכרת אותנו להרף של שנייה בטרם...

שאלות קשות, אני יודעת. שום ועדות חקירה, שום הכאה על חטא, רק המון אלבומי ניצחון שצצו כמו פטריות אחרי הגשם,  ופזמונים.  פזמוני כיבוש ופזמוני גבורה מטופשים שצרמו באוזניי.

עם ישראל היה שרוי באופוריה, ואני לא הבנתי, איך קורה עדיין, שהחיטה צומחת שוב...

ינקי, שהיית בבת עינינו, ביחד אתך לאורכן של השנים, אנחנו משלמים את מחיר מותך, כמו איזו משכנתה אין סופית.

אהבתנו לך אינה דוהה עם הזמן, היא נשמרת, חרוטה על לוח ליבנו. 

רעיה, ערב יום הזיכרון 2007

בְמוצָאי שבת, שהיה היום השישי והאחרון למלחמה, נדם שְאון התותחים בְמעלה הרמה הסורית. מהמקלט בְקיבוץ האון השוכן למרגלותיה, יצאתי מודאגת, מסרבת לקחת חלק בָּשמחה המתפרצת, עד אשר אדע לָבֶטַח כי כּל אהובָי שבוּ בְּשלום.

למחרת הגיעה הבשורה.  ינקי.

בְמהלך הנסיעה הטרופה הביתה, יְרֵאה וּבכל זאת שואלת/לוחשת, עוד מישהו?  התשובה אינה מאחרת לבוא, גם עופר. עוד אגרוף בבטן. איזה מחיר. מלחמה ארורה, עוד יקשרו לה כתרים.   שואלת,  לוויה? נקבר זמנית בבארי. לא מבינה, לא מכירה את הלכסיקון הזה, לא יודעת דבר על קבורת חַלְלֵי מלחמה אי שם, קרוב לחזית, הרחק מהבית.  סערת רגשות,  אמא אבא, מה אִתם, אורי מגויס, איפה הוא, האם כמוני גם הוא עושה דרכו הביתה,  סבא וסבתא שלנו,  מה יהיה, מה נעשה,  איני יודעת את נפשי.

בְּפתח הבית מחכה לי אבא, אוסף אותי בִּזרועותיו הטובות. ימים קשים. מחנק  בגרון שאין לו סוף, טעם תפל והשלת הקילוגרמים, קושי לחזור למסלול ולעשות משהו מועיל,  והורינו,  רצוצים מכּאב.

כעבור שנה מביאים את ינקי הביתה בְטקס צבאי מלא. קומנדקר, עטוף בְדגל הלאום, משמר כבוד, רב צבאי, אל מלא רחמים, שלושה מַטָחים, קהל רב.

אמרתי כבר, כי תמיד חששתי פן יאונה לו רע, וכי מעולם לא השלמתי עם מותו, כי איך אפשר. בכל שלושה באפריל אני זוכרת ביני לביני את יום הולדתו. מונה את השנים המתארכות, המתרחקות, יודעת את גילו לפי גילי, ועם כל זאת, כמאמר הקלישאה, הוא נשאר לי בן 20.

שנים לא דיברנו על ינקי, לא הזכרנו את שמו, לא הצבנו תמונה, לא נגענו – פן יכאב, כמו עם פצע פתוח. דווקא בערוב ימיה בְּראיון שהוקלט, אמרה אמא כי הוא חי בתוכה, ואף העידה על עצמה כי לנכדים סיפרה עליו, כששאלו. ואמנם, בִּרבות כל השנים, ינקי הוא  חלק ממני, נטוע וקיים בְּעולמי הפנימי כְּשותף סמוי מן העין.  הן אח כְּרֵע היה לי.

וּבּחלוף השנים גם נאמר כבר הכל: הקלוּת בה תיקשר עם גדולים וּקטנים, יושרו והגינותו, טוּב הלב וחוכמת הלב, רגישוּת ורגשנות שדָרוּ בִכפיפה אחת עם עוקצנות כְּחיפּוי, החיבה לִכלבים, התיאבון הבריא, חוש ההומור, כשְרון החיקוי והמשחק, היכולות הספורטיביות. גם מכתביו היפים הוקראו שוב וַשוב, שופעי זיקה משפחתית, וּדאגה וְהתעניינות אמיתית בְּכל אחד מאיתנו. 

כמה אהב את המשפחה שלנו.  כמה אהבנו אותו.

אנחנו הפסדנו, זה ברור. אבל בָּאָרֶץ שהכפילה ושילשה את מידותיה, נשבו רוחות של ניצחון מְלוּוה באופוריה בלתי נשלטת שקשה היה לשאתה ואת כל מה שהביאה עִמה:  "שיטפון" של אלבומי ניצחון שצצו כמו פטריות אחרי הגשם, נאומים חוצבי להבות וסרי טעם   וּפִזמונים.  פִּזמוני כיבוש וּפזמוני גבורה מטופשים שצרמו בְאוזניי. יוצא דופן היה הופעת הספר "שיח לוחמים", נחמה קטנה בְּים השיכָּרון והיהירות.  ראינו את המדינה משתנה לנגד עינינו,  אך היה זה רק ראשיתו של הדבר האמיתי.

אני חשה היום, כי הדרך היחידה לגמוֹל לינקי על מה ועל מי שהיה בשבילנו בחייו הקצרים, היא לומר שוב, כי היינו שלמים כל כך, בטוחים וּמאושרים בְּאהבתנו אותו, שהייתה בו מתיקוּת והיה בו חן עד בלי דַי וקֵסם שוֹבֵה לב.

ועל כי בַּבָת עינינו היה.                          

רעיה, ערב יום הזיכרון תשע"ז  2017