מיכאל כפרי

גד סמואל ומיכאל כפרי נפלו ב-7.4.1956

מספר יובל שולמן: בבוקר השכם נפגשנו ארבעתנו, מיכאל וגד, אליעזר ואני ליד מחסן הבניין שמחים ומתבדחים. העמסנו את המכונית. חיכינו לאנשי המעפיל.

כשנשאלנו על ידי עוברים ושבים לאן אנו נוסעים עם סולמות וקרשים ענה גד "אנו נוסעים להקים צריף להמרשלד (מזכיר האו"ם באותה תקופה)".

כשהגענו לאורים ירד אליעזר מהמכונית והתחיל לסמן את מקום הצריפים, ואנו התחלנו בעבודה.

כשגמרנו להקים את צריפנו עזרנו לחברי המעפיל ויצאנו לסקור את שדות התבואה. מיכאל התעניין בסיכויי היבול, אם כדאי הדבר מבחינה משקית לנדוד למרחקים, משם זזנו צפונה. השעה הייתה שבע בקירוב.

מסביב היה חושך, רק פה ושם נראו אורות של הישובים הפזורים, והנה פתאום לפנינו ניצוצות ורעש . מיד תפשתי את העניין, אך לפתע התחילה מהתעלה מימין, אש נוראה, לחצתי על הגז ככל שיכולתי, מיכאל נפל עלי וצעק נפצעתי. לפתע שמעתי קריאות מלמעלה, גד נפצע. הרדיאטור נפגע, אך החלטתי להריץ את המכונית ויהי מה. בעלייה ליד פלוג'ה עמדה המכונית מלכת.

...על קברם אמר ברוך אזניה: "בהיפרדו מכם משקיף כל קהלנו הקיבוצי בגאון על שלמות חייכם, כפועלים עבריים במולדת, אשר זכיתם במשך עשרות שנות חיים ועד לרגע האחרון להגשים בגופכם את משאת הנפש הציונית..."

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008

מיכל מיכאל כפרי ז"ל

בן אלחנן ורחל

נולד ב תרס"ז 1907 התגורר בגבעת חיים איחוד נהרג בפעולת איבה בכ"ו בניסן תשט"ז 7/4/1956 מקום אירוע: אחוזם הובא למנוחת עולמים בגבעת חיים אחוד חלקה: א, 

הותיר: אישה, שלושה ילדים ואח מיכל מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 34 בן 49 במותו קורות חיים מיכל, בן אלחנן ורחל כפרי (דורפלר), נולד בגליציה בשנת תרס"ז (1907). בילדותו עבר לווינה, שם למד בבית ספר יסודי ובתיכון.

בגיל 14 הצטרף לתנועת החלוץ - השומר הצעיר בווינה. במסגרת זו נהג לטייל ולסייר ככל שניתן - ברכב וברגל. כן היה ספורטאי פעיל בענפי הכדורסל והכדורעף.

מיכל עלה ארצה, התיישב בקיבוץ גבעת-חיים - עם ראשוני המתיישבים בעמק חפר - ועבד בחקלאות. עם השנים עבר לתחום הבנייה, עבד כבנאי ולימים ריכז את מחלקת הבנייה של הקיבוץ המאוחד.

בעת הצורך התמסר לפעילות תנועתית, ולאחר מלחמת העולם היה פעיל בהעלאת יהודים מאירופה.

בתחום חיי הרוח, שלא זנח לרגע, ניגן במנדולינה בתזמורת שפעלה במשק בשנות הארבעים, נטה לעיסוק בפסיכולוגיה והתעמק בתורת אדלר, והמשיך גם את פעילותו הספורטיבית - לקח חלק בפעילות ובתחרויות של קבוצת המבוגרים בליגות לכדורסל וכדורעף.

בכל שנה נהגו חקלאים מגבעת-חיים לרדת לנגב, על מנת לעבד חלקת אדמה שהחזיקו בסביבות חצרים. באביב 1956 ירדה קבוצת בנאים, ומיכל ביניהם, לצורך הקמת צריף שישמש את החקלאים בשטח. בערבו של יום הבנייה האחרון, בכ"ו בניסן תשט"ז (07.04.1956 ) חזרה הקבוצה בטנדר, וכשטיפס הטנדר במעלה הדרך, ליד אחוזם, נפתחה עליהם אש מסתננים מן המארב. מיכל נפצע אנושות מכדור שפגע בכלי דם מרכזיים. הטנדר המשיך בדרכו כשהפצוע שותת דם, וכשהגיע לבית החולים כבר לא היה מיכל בין החיים - הוא מת מאיבוד דם.

בן 49 היה במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ גבעת-חיים איחוד.

מתוך האתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה.

כ"ז בניסן תשט"ז

שני קברים ראשונים של חברים בנקודה החדשה שלנו...

ובעלון שיצא במלאת שבעה לנופלם אנו קוראים:

"- - - בבית הקברות של יישובנו הצעיר נטמנו עצמותיהם. בין העצים הצעירים כרינו את קברם של מיכאל וגד. במדרון גבעתנו הצופה את הגבול שמעברו השני אורב האויב. נשמור על קברם כאשר נשמור על עצינו, על מפעלנו, על ילדינו. ואת זכרם נשמור, ולבנינו נספר על דרך חייהם ומותם - - - "

" - - - הדואר הביא יום יום מכתבים ומברקים, ממוסדות ומאישים, מידידי המשפחות השכולות ומידידי המשק, ובהם הבעת השתתפות באבלנו - - - "

 " - - - העיתונות כולה הקדישה מקום רב לאירועי הימים ולנסיבות הרצח של חברינו, ונתנה תיאור מלא של הלוויה ובה השתתפו המונים רבים - - - "

ובעיתונים שהופיעו למחרת הלוויה אנו קוראים:

" - - - מאות מתושבי הסביבה הקרובה והרחוקה, וביניהם שר החקלאות קדיש לוז, חברי כנסת ואנשי ציבור, באו מבעוד יום ללוות את הקורבנות בדרכם האחרונה. אולם רק בשעות הערב, עם רדת החשיכה, הובאו הארונות למשק והונחו בחדר התרבות, כשהם עטופים בדגלי הלאום המעמד. זרים רבים הונחו על הארונות ומשמר כבוד של חברי המשק ניצב לידם, בעוד האלפים הרבים עוברים בדומיה לידם...

בחשיכה, לאורם של זרקורים הובאו לקבורה שני חברי קיבוץ גבעת-חיים איחוד, מיכאל כפרי וגד סמואל - - -"

" - - - ליד הקברים הספידו אביו הזקן של מיכאל כפרי, חבר הכנסת והקיבוץ ברוך אזניה ומאיר מנדל בשם מזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים - - -"

וכך ספד להם ברוך אזניה:

מיכאל וגד יקירנו, -

נפלתם חללים על משמרת העבודה במיטב שנותיכם ונעקרתם בידי זדים מרצחים מתוכנו, מתוך עמכם, מתוך קיבוצכם, מתוך משפחותיכם השכולות. נגזלתם מילדיכם, מרעיותיכם, מאבות זקנים, מאחים ומכל הצבור הקיבוצי הגדול של חברים וחברות העומד על קברכם בלב קרוע ומורתח, שחוח ודומם באבל כבד ויגון אין קץ.

חייתם חיי תפארת, חיי החלצות והעפלה ומסירות נפש, חיי עמל והגנה וקיבוץ וחיי תנועת שחרור לאומית ופועלית, ומתם בקדושה ובטהרה על קידוש שמם ועל נצח קיומם של עם ישראל וארץ ישראל.

ובהפרדו מכם משקיף כל קהלנו הקיבוצי בגאון על שלמות חייכם, כפועלים עבריים במולדת, כחברי קיבוץ נאמנים, אשר זכיתם ובמשך עשר שנות חיים ועד לרגע האחרון הגשמתם בגופכם את משאת הנפש הציונית, הפועלית- חלוצית, הקיבוצית מימי נעוריכם בגולה.

אמת הייתה כזוהר הרקיע מזהירה, טבועה בכל חייכם, כבנאים עברים, בוני עם ומולדת ומשק וחברה קיבוציים.

ואמת עמוקה הייתה בשליחותכם האחרונה כשיצאתם בשמנו לשדותינו אשר בנגב.

ובשובכם, בדרך משדותינו בנגב הביתה עליתם עולה תמימה על מזבח מלחמתנו לעצם קיומנו ולקיום מדינתנו היהודית העצמאית. כי בתוך תוכה של מלחמה אנו שרויים אשר אויבים אכזרים מסביב שתו עלינו. ובמלחמה זו אין עורף: כולנו בחזית. בחזית נמצאים חיילנו באשר הם שם, אולם בחזית נמצאים גם אזרחים יהודים שלווים, עובדי אדמה, בנאים ונגרים, חוצבים וחופרים, נוסעים בכבישים, מבצעי השליחות הכוללת האחת של העם היהודי המכה מחדש שורשים בארצו. של עמנו אשר מולדתו זו - ארץ ישראל - חוף מבטחים אחרון היא לו.

בחזית - יישובינו המרוחקים, אולם בחזית נמצאים גם אנחנו כאן ביישובנו: כי שדות לנו במרחבי הנגב ונמשיך לעבדם ולקצור את קציר עמלנו בהם, וחברים לנו בקיבוצים בצפון ובנגב ואחים יהודים לנו לאורך כל הספר ונמשיך לפקדם בשליחויותינו, ואף יישובנו עצמו, מה סוף סוף המרחק בינינו לבין האויב?

האויב רוצה להפחידנו ולמרוט את עצבינו. לא יפחידונו! כי בנים אנו לעם אשר היום הוא מעלה את זכר יקיריו, ששת המיליונים, אנשים, נשים וטף שהובלו לעקידה בגיא ההריגה אשר באירופה ואחים וחברים אנו למורדים ולוחמים אשר אף בבדידות האימים של השואה הרימו נס גבורה יהודית עילאית.

לאחר ניסיון אלפי שנות גולה ולאחר הניסיון האיום של דורנו היהודי בגולת אירופה נדבק בקשיות עורף באדמתנו אשר ספגה דם יהודים, עובדים, לוחמים ומגינים במשנה דבקות ונשיב במסירות נפש מלחמה שערה לאויב הבא להשמידנו.

נלחם מלחמת מגן ומלחמת תנופה על קרקע המולדת וגם בארץ האויב למען קיום של חופש, של זקיפות קומה, של עבודה יוצרת, של עצמאות לאומית והתחדשות חברתית לעם היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

מלחמה היא לחיים ולמוות. נעמוד בה בכל עוז רוחנו. במלחמה זו אשר כפו עלינו עריצים נפלתם מיכאל וגד. כברת דרך משותפת ארוכה אתכם יחד עברו החברים העומדים על קברכם. כל קיר של בית בקיבוצנו, כל חרושת עץ בדירותינו ספוגים זיעת אפיכם. עמוק עמוק בלבבות יהיה שמור זכרכם מיכאל וגד היקרים, כל שנות חיינו.

את זיו הווייתכם, את מאור פניכם, את ששון חייכם, את מסירות הנפש שלכם, את טוהר קורבנכם ואת טעם מותכם נמסור לבנים ולבני בנים.

ונשמור מכל משמר על צוואתכם: להמשיך במפעלינו הקיבוצי, להגן בעוז ותוך הקרבה עצמית על מדינתנו מול צר.

ולא תירתע היד העברית מלהחזיק בכף הבנאים ובמשור ובפטיש, בהגה המכונית ובמחרשה - ובשלח ובהגה המטוס - כאן ובכל מדינת ישראל.

ב נ י,  ב נ י  מ י כ א ל

ב"ה

קשה ומר לי להשחיז את עטי כדי לתאר את תקופת חיי בני מיכאל ז"ל מאז הצטרפו לתנועה בעודו צעיר (בן 9) ועד סוף התשע וארבעים לחייו (ב-י סיוון הבא). הוא היה בעל מידות תרומיות ואציל רוח. מוכן היה בכל עת להיות לעזר לכל החלוצים שעברו דרך וינה בלי תעודות מארצם. הוא סיכן את עצמו לעשות הכול, ואפילו תעודות מזויפות כדי שיעלו לארצנו הקדושה.

קשה מאוד לי ולאשתי להתנחם על מות בן יקיר כמוהו. ועם כל אבלנו הכבד על האבדה הגדולה, אנחנו גאים על כל מה שעשה למען ארצנו ולמען עמנו ישראל. ובטוח אני שגם כל בית גבעת-חיים אבלים יחד אתנו, ועלינו לנחם גם אתכם והלוואי שנזכה לגאולה שלמה. וגם למשפחת גד סמואל האבלה אנחנו אומרים: ד' ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. אמן!

אחי - חברי

שלושים יום עברו מאז נעקר מתוכנו מיכאל, וטרם השלים הלב עם העובדה המרה, וטרם הסתגל המוח לדבר עליו בלשון עבר בלבד. הוא היה לי אח וחבר לדרך-חיים כמעט ללא הפסקה. הוא היה קשיש ממני בשנתיים וחצי, ולכן הייתה לו השפעה על כיוון דרך חיי בנעורי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באנו לווינה, בהיותנו עוד כפעוטים. 18 שנה גרנו יחד בחדר ששימש גם מקום מפגש לחברים שלנו. גדלנו יחד בבית לא עשיר, אבל זה היה בית יהודי חם שומר מסורת. החגים, השבתות, שפת האידיש שהייתה שגורה בפינו והלימוד המשותף ב"חדר" יצרו את הקשר האמיץ אל היהדות. תודות להכרתם הציונית של הורינו זכינו גם ללמוד עברית עוד בצעירותנו. עם גמר מלחמת העולם נוסד "השומר הצעיר", ומיכאל הצטרף אליו מיד, עוד בהיותו נער בן 12. כעבור זמן מה הוא בא אלינו - לחברים הצעירים יותר הנמצאים עוד היום אתנו, פה, ובעזרת ראש קבוצה שלו ארגן גם אותנו בתור קבוצה צעירה ביותר בתנועה. היינו אז בני תשע-עשר. מאז הייתה דרכנו משותפת בתנועה.

למיכאל הייתה התנועה עולם ומלואו. הוא חי את חייה בכל להט נעוריו, וכמובן עלה על דרך ההגשמה. אחרי מאבק לא קל עם הורינו הפסיק את לימודיו בגימנסיה והתחיל עובד אצל קבלן בבניין. זה היה מבחן קשה בשבילו לעבוד בסביבת גויים שלא הבינו לשיגעונו של יהודי צעיר זה העוזב את לימודיו ועובר לעבודה קשה.

ואמנם העבודה הייתה קשה, בייחוד בתנאי החורף באירופה. אבל מיכאל עמד במבחן זה והמשיך לעבוד יותר משנתיים. בתקופה ההיא דרשו ב"החלוץ" גם הכשרה חקלאית ולכן הצטרף מיכאל אל קבוצת הכשרה של החלוץ. גם שם עבד שנתיים, בביקורי אצלו בהכשרה הרגשתי עד כמה הוא מאושר לחיות באווירה של חלוצים נלהבים, החיים חיי שיתוף מלא. כמובן היה מיכאל מושפע גם מהתנועה הסוציאליסטית הווינאית והשתתף בחוגים שהתקיימו על-ידיה, ובשנים האחרונות גם הצטרף ל"שוצבונד" (יחידה צבאית של הסוציאליסטים האוסטרים). לא היה מצעד או כנס שלא השתתף בו.

הוא גם ידע ליהנות מהישגי תרבות הגוף. החל מגיל צעיר עסק בספורט לענפיו השונים, ועד לימיו האחרונים המשיך במסורת הספורטיבית, ולא במקרה קראו לו אצלנו "הספורטאי הקשיש". הוא מצא עניין מיוחד בטיולים ולא היה יום-חופשה שבילה בעיר, ובחופש הגדול עשה גם טיול גדול, ואמנם, הספיק לראות הרבה.

וגם בחיי תרבות-הרוח היה ער ופעיל. היה להוט לתיאטרון, ספרות, ובמיוחד למוסיקה רצינית. בזכותו נפתח לפני עוד בצעירותי אשנב לעולם הצלילים. הוא היה לוקח אותי לקונצרטים רציניים ועזר לי לחדור להבנתם.

כשעלה לארץ הצטרף לקיבוץ ג' ששימש אז כמקום ריכוז לעלייה הווינאית. חייו בקיבוץ היו של איש השורה העובד בהתמסרות וער לכל שאלות החברה. הוא פעל בהרבה שטחים, יצא לשליחויות שונות של התנועה. שנים רבות עבד בבניין, בעבודות-חוץ ובקבלנות והרדיפה להרבות במטרים של בנייה וטיח הייתה ביטוי נאמן לדאגתו של איש הקיבוץ להגיע להכנסה טובה מיום עבודה.

מיכאל התברך בתכונות שקינאתי בו בגללם: עליזותו, יחסו החברותי וחדוות החיים שבו. בטיולים, בנשפים ובפגישות-חברים אהב שירה וריקוד, ובוודאי עוד זכור לרבים איך היה מרקיד בשנותיו הראשונות את קהל הרוקדים עם המנדולינה שלו.

היה לו חוש להומור וקרה לא אחת שבבדיחה היה פוגע בל כוונה רעה בחבר, אבל גם על עצמו הוא לא פסח בבדיחותיו. הוא ידע לקשור קשרי חברים וקשרי משפחה עם קרוביו ולטפח יחסי חברים טובים. הודות לתכונות האלה התגבר על קשיים בחייו וכמעט ולא ידע "מצבי רוח".

מ נע ו ר י ו  ועד  י ו מ ו  ה א ח ר ו ן

מיכאל כפרי איננו. כחוט שני עוברת דרך כל חייו "התנועה". קודם - בחוץ לארץ, בתנועות נוער, ואחר כך בארץ, בתנועה הקיבוצית. מיכאל כמעט לא ידע חיים אחרים מחוץ לחיי התנועה. לכן היה תמיד ער לשאלות התנועה. כל חייו, גם עבודתו היומיומית, גם חיי הרוח שלו וכל החיים האינטלקטואלית, התעניינותו הפרטית, העבודה - נקודת המוצא שלהם הייתה תמיד השאלה הגורלית: איך מתקשרים לחיי קיבוץ ואיך בונים קיבוץ מתפתח, קולט עליה, ממלא תפקידים במעמד, בעם ובארץ.

מיכאל לא השלים מעולם עם הקיים, חתר תמיד לשיפור, להטבה. היה רודף צדק. עמד לימין האנשים שלפי דעתו היו מקופחים, איש ריב ומדון היה, אך לא רק כלפי אחרים אלא גם כלפי עצמו, התאמץ להתגבר על חולשותיו ולתאם את חייו לתביעותיו הוא מאחרים. לא תמיד הבינונו אותו ולא תמיד קיבלנו את דעותיו, אבל תמיד הערכנו את כנותו ואת שאיפתו לתיקון שגיאות החברה.

מיכאל מילא שליחויות בתנועה. חודשים אחדים היה בשליחות בחוץ לארץ, בקפריסין, את רוב שליחויותיו החשובות עשה בארץ, בנוער, במפלגה וב"איחוד". בזמן המאבק הגדול על גורל התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות, היה הוא אחד הלוחמים האמיצים, אחד העומדים בשער לשינוי פני הדברים בתנועה הקיבוצית.

מיכאל אהב את משפחתו, את הוריו, אהבם וכיבדם. מיכאל היה אהוב על פעוטותינו, ולא אחת ראינוהו משחק עם ילדי הגן והפעוטונים.

נערים היינו וטיילנו יחד בגלילות אוסטריה, וגם לארצות אחרות באירופה הגענו. מיכאל היה תמיד שופע עליזות, בעל הומור מפותח וידיד נאמן. מיכאל היה מאוד מוסיקלי. עוד בנעוריו היה מבקר תמיד בימי א' בחורף, כשלא היו יוצאים לטיולים המסורתיים בסביבת ווינה. בכל הקונצרטים שהתקיימו באולמות המפורסמים בווינה. הוא דאג לחברים, תמיד הייתה לו אוזן קשבת לצרותיהם ולהתלבטויותיהם של חבריו. הוא רצה לראות אותנו יחד במסגרת קיבוצנו. באחרונה דאג גם למסיבה הנאה במלא עשרים וחמש שנה לעליית קבוצת החברים מאוסטריה בקיבוצנו.

יצחק פניגר

א י ש  ה ח ו ב ה

נשאנו את מיכאל על כתפינו בדרך אל מקום מנוחתו, בלילה האפל. הנקודה על שביליה ודשאיה, צל מגדלה ואורות בתיה - בתיו ליוו בכעין אנחה את גוש האדם האבל שנע בכאב בדרך החולות. היה גם זה "שיר מלווה" כפי שכינה זאת מיכאל ברשימתו ביומן, למלאת 25 שנה לעליית הווינאים - שיר מלווה לדרכו האחרונה.

מיכאל היה מבורך בכישרון נדיר ויקר: לגלות בכל את היפה, את הקורן, את הטוב. הוא גילה את שיר המלווה, כל תופעה, כל תקופה, כל אדם. הוא חשף את החיוך, את העליצות, או השמחה. הוא ידע לאהוב.

על הבית הצנוע ברובע היהודי ביותר בווינה, הוא השפיע ממאור חיוכו, אהבתו לאם הענוגה הייתה אהבת אביר קטן. מאביו ספג את האהבה למולדת הרחוקה. דגליה האדומים של ווינה, האופטימיות של השנים לאחר המלחמה, הציתו בליבו אמונה בעתיד טוב של האנושות. בתום של ילד ובמרץ של עלם הוא התמסר לתנועה, ולידו האבהית של המדריך הנערץ. הנער הגלותי מהבית היהודי, החי על פרנסות אוויר, הנער החיוור והצנום כובש לעצמו את עולמו. פורץ למגרש הספורט, מגלה את הטבע ביערות ווינה, משוטט בהרי האלפים - הכול בקלות מפליאה.

אך לא רק זאת - הוא כובש לעצמו את העבודה. בין גויים, בין פועלי בניין ידועים לשמצה בגסותם ובבערותם, הוא שומר על תומו ואף כובש את ליבם. הוא יחידי, שעה שכל חבריו עדיין מהססים ודבקים על ספסל הלימודים, הוא חי כבר חיי עבודה של פועל בניין, גאה, עליז ושקדן.

סרכנו את רגלינו לכפר-ויתקין ובנינו את בתיו הראשונים, והוא ראה את העמק מיושב ופורח חצוי כבישים וחוטי חשמל. דמיונו פעל בקלות, ממש כידיו הזריזות. כזה כן אלה - ברשלנות מה, בשטחיות מלאת חן. חיבבתי את הרשלנות הזאת, היא הייתה שייכת למיכאל. כמו הלבוש הבלתי קפדני, כמו הוריאציות החופשיות על מנגינות, בפיו ובמיתרי המנדולינה שלו. הוא חי במהירות ובקצב. היה לו לב גדול ורחב וזרועות ארוכות חובקות עולם ומלואו. אי-אפשר להספיק הכול כשמקפידים כל כך. והרי מעולם לא שיער כי כה קצוב זמנו...

הייתה לו גישה קלה וחמה לאנשים. הלצה, התחכמות, חיוך טוב פילסו לו את הדרך אל ליבם. שאלו-נא זקן וטף על מיכאל, ואף אם לא תשאלו - יקדימו ויספרו לכם מה היה להם מיכאל, איש שחה עם הזקנים וידידם של כל הילדים. הכיר את כולם בשמותיהם, עד לקטנים ביותר. תוך כדי הליכה במחנה היה מצחיק אותם, מרגיע, מרים איזה פעוט "למעלה למעלה", מטפס מעל גדר הפעוטון ומנדנד איזה צרחן מסכן. ועם הגדולים יותר מתווכח על תוצאות התחרויות האחרונות... ועוד מגיע בזמן לחדר-האוכל.

 והחברים? חוששני שרבים יתחרו בי בזכות להיקרא חברו הטוב. ואכן, הוא היה חבר ורע, משען ועזר לחברים רבים. ולא אומר דבר על כך, כיצד אהב את משפחתו. לא אזרה מלח על פצעים.

אמרה קלרקה בליל הקבורה: הנה הכול הספיק - גידל את הבנים, בנה את הנקודה, מילא את כל מכסת הגיוסים שהיה חייב, גם מחוץ לבית בעין – גב, ערך את מסיבת 25 שנה לעליית הווינאים, הקים את הצריף בנגב. והלך. גמר את החשבון. מרים היו דבריה של קלרקה. אך אמת הייתה בהם. מפעל גדול השאיר מיכאל מאחוריו. חיים שלמים חי. חיים שהיה בהם טעם. חיים של חלוץ אמיתי ואיש קיבוץ גאה, והם מלווים עליזות ורעננות.

שרי

מיכאל כפי שהכרתיו

עם הקמת הנקודה החדשה שלנו, עבדתי עם מיכאל בהנהלת ענייני הבניה. מיכאל היה אחראי על הביצוע המעשי, על הקשר עם מחלקת הבניה ועל החומרים. ממדי הבניה בשנים הראשונות היו גדולים מאוד והצריכו פעולת ארגון רבה ומסירות. חלקו של מיכאל בכל אלה היה רב מאוד. מיכאל היה אדם מסור, ער ואחראי. הוא חי את חיי הבניה בכל רמ"ח אבריו. כל מחשבותיו היו נתונות לבניין, הן ביום הארוך, הן בערבים ובכל שעות הפנאי. הוא היה אדם חרוץ ופעלתן, ולא ידע מנוחה.

היו זמנים שעבדו אצלנו כמאה פועלים שכירים בעבודות הבניה השונות כגון: קידוח היסודות, יציקות, עשיית בלוקים, בנייה, נגרות ריצוף, צביעה וכיוצא בזה. ומיכאל היה קשור בכולם. הוא הזמין את הפועלים לעבודה, הוא דאג לתשלום, והוא סידר אותם בעבודה. מיכאל גם הזמין את החומרים בכמויות גדולות, ולעתים קרובות גם ניהל את הספרים ואת כרטיסיית הפועלים.

הוא לא ידע לאות ולא היה גבול למסירותו. הוא היה בכל מקום ובכל פינה וידע על הנעשה בחלקים השונים של הבנייה. היה צורך הרבה כוח פיסי ורגליים חזקות כדי לעבור עשרות פעמים ביום מרחקים גדולים בתוך החולות הנודדים, מבניין אחד למשנהו, כשהמחנה גדול והבניה מתבצעת בבת אחת בחלקים השונים שלו.

מיכאל לא הסתפק בעומס-העבודה הרב שלקח על עצמו, והתעניין גם בשטחים שלא נכנסו בתחום פעולתו הישירה. הוא רצה להקיף את הכול ולשאת בכל האחריות של הקמת הנקודה ובכול התפקידים. הוא לא נתן למוסדות המשק להיות אדישים, הוא הכריח אותם לדון מדי פעם בבעיות הבנייה שחשב אותן לחשובות ואף מתח ביקורת על חברים ועל דברים שלא היו בסדר לפי דעתו.

לאחר עבודה מאומצת בתנאים הקשים של מחנות קפריסין, נשלחתי להחליף אותו, ומצאתיו ער, תוסס ופעיל. מיכאל לא שהה הרבה זמן בבית, ויצא לצרפת להביא עולים חדשים ארצה. והציע גם לחברים אחרים לעשות כמוהו.

 ישראל כץ

על מעין שנסתם

חיי הקיבוץ משולים באופיים לפלג הרים עז הגורף ומגיע בדרכו ללא ליאות, המתגבר על כל מכשול ופורץ קדימה. ממה נובע כוח-האיתנים, מה מקור למרץ נצחי זה?

ודאי יש גם מקורות כוח אובייקטיבים: הקיבוץ הנו תולדה של תקופה מזהירה ומפעילה, גם עצם תכונת ה"יחדיו" מונעת קפאון ועמידה, אך מעל לכל יש גורם הנובע מהרוח הסוערת של יחידים, אשר כל מהותם תנועה, כל חוויתם מרץ ועוצמה. בלי מעין מתגבר זה של כוח ויוזמת יחידים, פלג האיתנים של הקולקטיב ייבש, ושטפו ייעצר.

אחד ממקורות לא-אכזב שלנו, שהיה תדיר שופע וממריץ, נסתם עתה: הלא הוא מיכאל, שנלקח מאתנו ללא עת, היה כמעין העלומים המתגבר, אחד מיחידי הסגולה שידע לשמור על מרץ הנעורים שלו לאורך ימים. מכאן נבעה גישתו הבלתי אמצעית לכל חבר, יחסו נער והלבבי, אך גם כושרו לרכז סביבו כוחות ויכולתו להפעילם למאמץ משותף,

הוא היה כוח בונה ומדרבן. במלואן נגלו סגולותיו ומסירותו באותו המבחן החמור שהעמידנו בפני תפקיד קשה - לשקם את חיינו, אחרי שתי עשרות שנים של עמל ומאמצי בנין. באותם הימים, שדרשו דריכות ונאמנות ללא גבול, לא היה כמיכאל בהתגברות על רפיון-ידיים, על לאות וייאוש. תמיד אפשר היה למצוא אצלו עידוד וחיזוק. - - -

 ראובן הישראלי

במעלה ההר

מאז עברנו לנקודה החדשה היינו שכנים. גינה נגעה בגינה. שיחותינו היו תמיד באחת הגינות - שלי או שלו. הוא הפליאני תמיד באינפורמציה שלו, הוא ידע כל דיון, על כל פגישה בענייני התנועה. לרוב השתתף בעצמו בהן. ויש לשמוע מפי אלה שהשתתפו בהן. לא אחת הוכיחני על אי - השתתפותי בישיבות. בזמן האחרון היה מזמינני לישיבות ומזרזני, ובלהט היה מבטל את טענותיי, שעומס העבודה הרובץ עלי והרצון לבלות בערבים בבית מונעים ממני את האפשרות להיות פעיל, או לפחות נוכח בדיונים. יש והייתי מקנא בו - בערותו, בלהטו, בצימאונו לדעת ולהעמיק בענייני התנועה.

שני דברים עברו כחוט השני בכל שיחותיו הרבות אתי: נאמנות ללא - גבול, נאמנות ואמונה של יהודי אדוק ששום דבר בעולם אינו מזיזו מהן. וגישתו הביקורתית החריפה לכל גילוי שלילי במחננו. והוא ראה את השלילה לא רק בגילויה אלא גם בעובדה, חשש ל"התפתחות דברים", נחרד לסטיות, ואפילו קלות. בביקורתו לא היה שמץ מרכילות. נאמנותו היתרה וגישתו הביקורתית השלימו זו את זו. ביקורתו הייתה מסקנה לנאמנותו.

אך מיכאל נתגלה לי בכל זיוו בעבודתו. עבודתו בגינתו הייתה מעין עבודת קודש. הוא עבד בהתלהבות, בקלות - בלי מאמץ כלשהו - בשמחה. כאילו היה זה ספורט. והוא ידע לעבוד, ידי זהב היו לו, כל אשר עשה הצליח. היה תענוג לראותו עובד. הוא התמזג עם כל הצומח שהצמיחו ידיו. היה משהו אסתטי, נעים לעין בתנועותיו, בעבודתו.

התרשמתי במיוחד מעבודה אחת של מיכאל, שהעידה הרבה על אופיו. היה זה אחרי גשם שוטף שפתח ערוץ באדמת החול. החול שנגרף כיסה את כל הדשא ליד דירתו. לא חיכה מיכאל ולמחרת הגשם הביא מריצה והתחיל אוסף את החול, ועל-ידו בנו יוסי. ולא הטריח את השכנים. הייתה זו עבודה קשה ורבת-יגיעה, והיא נמשכה שעות רבות. ואת המריצות הוא הוביל לא במורד, שהיה מקל עליו בהרבה, אלא במעלה הגבעה, - יהא החול שנגרף מחלקת הדשא שלו לסתימת הערוץ ליד דירות שכניו. - והיה בזה משום סמל לדרכו של מיכאל בחיים.

מעולם הוא לא הקל על עצמו על ידי ירידה, הוא תמיד עלה במעלה ההר - לקראת מטרתו הנכספת.

 יהודה ארז

מיכל כפרי יום הזיכרון 2021 תשפא