ברונו בוכהולץ

ברונו בוכהולץ נפל ב-9.1.1948

אבנר לס כתב כעבור שנה להתקפה על כפר סאלד:

בשעה שהחלטנו להתיישב כיישוב ספר ליד הגבול הסורי ידענו שנטלנו אחריות גדולה ותפקיד חשוב.

נכנסנו למלחמה הזאת עם נשק בלתי מתאים להגנת המקום. צורת העמדות, אף היא, לא התאימה לצרכים, לא הייתה תוכנית משותפת עם היישובים השכנים, ולא היו אמצעי קשר יעילים. ביום קבלת ההחלטה ההיסטורית על עצמאות המדינה ידענו שתתחיל מלחמה קשה ושאנחנו נעמוד בקו הראשון ובאמת בימים הראשונים של חודש דצמבר התחילו חבלות ברכושנו, התקפות על רכבים שנסעו אלינו ואל שמיר, עד לאותה התקפה מפורסמת ב-9 בינואר בה נהרג ברונו בדרכו אל עמדת הקשר בפגיעת כדור שנורה בגבו. 

בתוכנו - גליון 879 07.05.2008

בעיתון דבר

ברונו בן הדוויג ויחזקאל, מיוצאי מזרח אירופה, נולד ביום ט' באדר א' תרפ"ו (13.2.1916) בקלן, גרמניה. 

הוא הצטרף לתנועת הנוער החלוצי "הבונים". כהכשרה חלוצית לקראת עלייתו ארצה רכש לו את מקצוע השרברבות, והגיע לארץ-ישראל בעצם שנת המאורעות - 1936. בהגיעו, הצטרף לפלוגת גדרה, שנה אחת עשה בפלוגה המקובצת בסדום, ומאז הקדיש את עצמו ל"הגנה". ברונו היה מראשוני הנוטרים במרחב גדרה ואחראי לקשר במקום. אחר-כך מילא תפקיד זה גם בשער הנגב ובכפר סאלד. ברונו עלה עם הפלוגה להתיישבות בכפר סאלד, נקודת-הספר הקיצונית בגבול הסורי. כאן היכה שורש בחיי המשק והחברה. היה מקובל על הכל, ואף הקים לו בית נאמן, נשא אישה והיה אב לשני ילדים.

ביום כ"ז בטבת תש"ח (9.1.1948) באה התקפה עזה של כוחות סוריים על הנקודה. ברונו אץ למשמרתו - להתקשר במכשיר איתות הליוגרף עם היישובים הקרובים - ואז הכריעו כדור האויב. השאיר אישה ושני ילדים. ברונו הובא למנוחות-עולמים באדמת הכפר שעל משמרתו נפל.

(מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

סבא ברונו

קצת יותר מעשרים ואחת שנים עברו מאז שהכריע אותך כדור של צלף סורי ועד שנולדתי אני נכדך הבכור, כך שאותך לא ממש הכרתי, כלומר לא באופן אישי כי למרות שלא היית פיזית ליווית אותנו תמיד ואותי במיוחד, אני גם נושא את שמך העברי כשם שני, כך שאותי תלווה תמיד.

 אפשר לומר שהיית חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומהדרך בה גדלנו וחונכנו וגם חלק מהחינוך של ילדינו ולזה עוד נגיע.

העצב שוודאי נשאו סבתי אבי ודודה ששי לא הועבר אלינו (גם לא נשכח שבכל זאת עברו לא מעט שנים) אנחנו הנכדים קיבלנו את הגאווה, וכולנו יודעים לספר על סבא שהיה מראשוני הנוטרים בארץ ואת סיפור ההתקפה על כפר סאלד ואיך סבא רץ לאותת במכשיר ההליוגרף ושם נפגע.

לא תמיד אני יודע להסביר למה, אבל בכל פעם ששמו של סבא היה נשמע, באזכרה בערב יום הזיכרון או למחרת בבית הקברות, הייתי מתמלא בגאווה. למשל, כילד כשהיינו עוברים ליד האנדרטה הייתי תמיד מראה את שמו שכתוב על האבן ומתגאה, השיא היה בכיתה י' כשהשתתפנו בפעם הראשונה באופן פעיל בטקס יום הזיכרון ושמתי את הפרחים על הגלעד לחללים שלא קבורים בגבעת חיים עת הקריאו את שמו של סבי. 

כשהתגייסתי לצבא ליחידה קרבית ובמיוחד כשסיימתי את קורס הקצינים תמיד היית שם מסתכל מלמעלה, שוב בגלל הגאווה במיוחד אצל אבי שאני חושב שנסגר אצלו מעגל.

בכל שנה בשבת הקרובה לתאריך נפילתך המשפחה נוסעת לכפר סאלד, לעלות לקברך. 

מסורת זו נמשכת ללא הפסקה מאז המעבר של המשפחה לגבעת חיים בזמן הפילוג.  בתחילה היו נוסעים ברכב קטן  וכשהגענו, אנו הילדים, הרכב גדל לטרנזיט בו נסענו יחד עם בני הדודים מהמאוחד ומאז גם הפכה אותה שבת לטיול משפחתי משולב עם עליה לקבר וכיום כבר מדווחים על פקקים בגלגל"צ שהשיירה עולה לצפון עם 8 רכבים ומעל 30 אנשים בהם שני ילדים שישה נכדים וחמישה עשר נינים של סבא ברונו, בשנים האחרונות כדי שהנינים ילמדו ויספגו מהמורשת וגם כי הם הגיעו לשלב עבודות השורשים בבית הספר ביקשנו מאבי לספר בכל פעם משהו שלא ידענו על סבי כמו, איך סבא הכיר את סבתא, השירות בפלוגת גדרה והמעבר לכפר סאלד וכמובן סיפור הקרב, איפה סבתא הייתה בזמן ההתקפה ואיך קיבלו את ההודעה,  וכך הסיפור ממשיך ולמרות שעברו כבר 67 שנה המורשת של סבא ברונו נמשכת ואתה איתנו והיום גם עם ילדינו. 

רונן בוכהולץ

ערב יום הזיכרון 2015: מספרים על ברונו בוכהולץ, איתמר ברונר ולירון לנג