חנה דובסקי
- ט אדר, תשפו
19.3.1949 - 26.2.2026
חנה לה
דובסקי 25.2.26
כתבה
זיוה רום
היא היתה
נערה
ככל
הנערות
חלמה
חלומות
ברגליים
קלילות
בת שמונה
עשרה שנים
הלכה
לצבא
אי שם
בדרכה
אבד
משעולה
מה כבדו
פעמיה
קמלו
נעוריה
התוחלת
נטשה את עיניה
כבה אור חלונה שנסגר
שתיקת
המחר..
כמה צר
אבוי,
כמה מר
ניגרו חייה
פברואר 2026
שלום לכולם, רוצה להודות למי שהגיע, אני ענבל וחנה היא דודה שלי.
בימים האחרונים במהלך ההוספיס בית של חנה, צפו ועלו בי זיכרונות מהילדות שלי בקיבוץ
אני נזכרת איך התפלאתי למה היא לובשת מעיל שעשוי מעור של כבשה?
ואיך שהיא נתנה לי למדוד ונעלמתי לתוכו.
ועל איך ניסיתי להירדם עם רדיו דולק שניגן שירים שקטים כי ככה חנה אהבה להירדם ואני חשבתי שזו דרך ממש מיוחדת (כמובן שלא הצלחתי להירדם ככה).
הצחיקה אותי המחשבה שאני עדין זוכרת את שמות הכלבים שלה, הראשון היה פיקו ואח"כ הגיע צופי. לא סבלתי את כלבי שנאוצר האילו, הסתכלתי בקנאה על הכלבים הגדולים של הקיבוץ והתחננתי בפניה שתחליף לגזע גדול ומרשים. היא חייכה וחשבתי שהסכימה... אבל כשפיקו מת היא הביאה שוב שנאוצר, נירגן קר ולא נחמד.
אבל אולי שם היה הרגע בו הבנתי על המשמעות של יצירת קשר ונאמנות: הם היו צמודים לחנה והיא היתה צמודה אליהם, וכמה שקט ובטחון היה שם ביניהם.
"אבל חנה" שאלתי, "מי קורא לכלב שלו צופי זה שם של בת! "היא צחקה בקול אבל לא הסבירה... אולי בהשפעתה קוראים לכלב שלי יונה? (שהוא גדול ושחור ויפה. לי יש קוים אדומים).
דרך חנה למדתי עוד כמה ערכים:
כמי שעוסקת במעבר בין חיים ומוות של אובדן ושכול הסתכלתי על הרצון שלה לחיות על המאבק העיקש, ולא כי יש תקווה או שהעתיד יהיה טוב יותר, ממש לא, מאבק כאילו היה זה הדבר האחרון שהיא יכולה לשלוט בו, להחליט עליו, לעומת כל שאר אירועי החיים שעברה בחייה.
לחיות בכל מחיר, לא משנה האיכות, לא משנה מה אחרים חושבי ם- לחיות מנשימה לנשימה.
עד שהחליטה להפסיק.
והדבר אולי הכי חשוב שלמדתי היה מאמא שלי, אחותך הגדולה, והבחירה שלה לשמור עליך, להיות איתך במאבק, לכבד את הרצון שלך, לראות בך רק את הטוב ולדאוג לך.
אמא נאחזה בך כמו שאת נאחזת בחיים.
היא נאבקה עליך ועל הרצון שלך, בלי ביקורת בלי שיפוטיות, עם נוכחות ולב דואג ופתוח ואני גאה בה על זה.
ברק פלדמן כתב : "אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע, וכל הזמן בתהליך של החמצה צריך לשמור על איזון קבוע בין מה שאין לנו, למה שנמצא. לבחור לצמח גם מתוך החושך, לזכור שהכאב הוא לעולם, ולדעת שיש דרך, גם ממקום של חוסר ולחיות את החיים במלואם".
אני רוצה להודות לנווה נעם לצוות המטפל והמסור כולו, גם על השעות האחרונות המכבדות שהענקתן לה ולנו.
תודה.
ענבל
חנה יקרה ואהובה שלי
הכרתי אותך מהיום בו באתי לעולם.🩷
ויש לי ממך זיכרונות ילדות טובים ומגוונים.
את כל ילדותי עברתי איתך בקיבוץ ובמיוחד בחופשים ובחגים.
במיוחד זכור לי את חג הפסח. למרות שהינו עושים אותו לסירוגין.
במלחמה לבנון השנייה קבלת אותי באהבה ושמחה כי פשוט לא יכולתי להיות בחיפה שהופגזה. ביליתי בקיבוץ (גבעת חיים), הייתי ילדה בת 10 מלאת חיים ומלאת שטויות.
זכורים לי כמה רגעים, למשל: את היום שבו אורית הגיע לארץ עם בנה בן ה-3 ונועה הייתה בת שנתיים ויצאנו לטיול בקלנועית לכיוון הבריכה. דאגת להכניס אותנו וישבת לאכול גלידה והזמנת את הילדים לגלידה. הילדים ידעו בדיוק מה להזמין גלידות מיוחדות ולא זולות במיוחד.
חזרנו לדירתך לאכול צהרים. אני ואורית בישלנו ועשינו בלאגן ולכלוך במטבח הקטן אבל את לא אמרת כלום רק אמרת "איזה טעים".
אהבת מאד לארח. אהבת אדם וחיות וכלבים לא פחות.
היית לי דודה נהדרת, לא יכולתי לבקש אחרת.
הזיכרונות שלי ממך רבים, גם מנווה נועם. לפעמים כשאני ואמא שלי הגענו לביקור היינו רבות ואת היית המרגיעון ושוכנת השלום. משתיקה את הרוחות ממריבה וסערה.
תודה על מה שהיה עבורי.
אוהבת ומתגעגעת, ורוצה שתחזרי
שלך קרן אחייניתך💛🖤
במשק הילדים. חנה מימין
חנה דובסקי – הספד 27.02.2026
"חנהל'ה אופה קטנה... כך הייתי שרה לה מידי פעם, כשבאתי לבקר אותה, גם כשנפרדתי ממנה לפני יומיים.
חנה הגיעה אלינו בגיל שבע מפולין והתחילה איתנו את כיתה א'. היא הייתה הכי גדולה בכיתה.
לשני הוריה, היו אלה נישואים שניים: אבא שלה, חיים דובסקי, איבד את אשתו וילדיו ואת כל משפחתו, בשואה.
אמא שלה, קלרה, הגיעה לנישואים אלה עם צביק'ה, האח הבכור. יחד נולדו להם: ברוך, אורה וחנה.
בבית, כמעט לא דיברו על העבר וגם זכרונות מהבית בפולין, לא כל כך היו לחנה.
הקליטה בקיבוץ לא הייתה קלה. לא רצתה ללכת לבית הילדים ובלילה ברחה, לגמרי לבד, לישון בבית, כפי שהייתה רגילה בפולין.
ובכל זאת: חנה השתלבה. הורידה מיד את העגילים שהיו על אוזניה, כדי להיות כמו כולנו, ניסתה ללמד אותנו פולנית, אבל לא הצליחה (למדנו רק מילה אחת: זובי שזה שן בפולנית).
מאוד אהבה את סימה מורתנו ואפילו אהבה ללמוד. והייתה חברה טובה של הבנות: בבית הילדים וגם אחר הצהריים בבתים שלנו ובמשחקי "הקפות" וכדור נוצה.
בגיל הנעורים, חנה הייתה היפה מכולנו! רקדה ושרה, הייתה ספורטאית, אהבה חיות והייתה אהובה על הבנות וגם על הבנים!
בצבא, שירתה בג'וליס – חיל החימוש. הייתה קצת מרדנית וקיבלה ריתוקים לפעמים – אבל היה לה נחמד עם החיילות והחיילים בבסיס.
אחרי הצבא ושנת שירות בקיבוץ יפתח, השתבשו העניינים והתחילה תקופה קשה של אשפוזים תכופים וחיים לצד מחלה.
בתקופות הטובות, בין הזמנים, עבדה בגן דולב (עם דורון נבון), באיזולטור, במחסן הבגדים ובמרכולית. גרה בשכונת הקוטג'ים, אבל כששברה את הרגל ולא יכלה לגור שם יותר, עברה לשכונה שלנו! על יד פנינה, חברתה הטובה, ע"י מירב, על ידי – אבל כשהמצב הרפואי החמיר והייתה גם די בודדה, עשתה החלטה אמיצה וטובה עבורה, לעבור לפני עשר שנים, לגור בדירה משלה, בנווה נועם.
בשכונה שלנו נשארה החתולה שלה, שהשכנות המשיכו להאכיל והיא חיה 23 שנים.
בנווה נועם היא לא הייתה בודדה! הצוות והדיירים הפכו למשפחתה. חנה זכתה לטיפול מסור ואוהב של יונה והצוות.
חנה עם אהובה
ולאחרונה, מזה כשלוש שנים זכתה בחברה ממש, אהובה, שבאה אליה כל יום.
אהובה אומרת שגם היא זכתה בה, בחנה, כחברה אמיתית.
בחודש הבא, יחסר לנו יום ההולדת, שהיינו חוגגים לה כל שנה,
אנחנו – בנות הכיתה.
חנה יקרה שלנו – ילדה מהכיתה!
הייתה שיא של עדינות, צניעות – טוב לב, לא מספיק חזקה לעולם הזה, שבירה ונחבאת בעולמה. מבטאה את עצמה במעט מילים – אבל כל כך מדויקות, חכמות, מלאות רגש וחפות מכל זיוף. מרגשת... אני לא חושבת שיימצא מישהו בעולם שיוכל להגיד מילה רעה על חנה – פשוט לא סיפקה את הסחורה, כל מי שהיה במגע כלשהו איתה, פשוט אהב אותה. היה לה חיוך מקסים וכובש, חוש הומור נפלא עדין ומעודן – להצחיק אותה היה תענוג.
במשך השנים נותרה בינינו ללא משפחתה הגרעינית, אך לא מבודדת, ולדעתי בשקט שלה סללה את הדרך ללבבות ללא הרבה מאמץ.
כל שנה, אנחנו הבנות מהכיתה, חגגנו לה ימי הולדת חמודים, כשהיא שקטה, קשובה וצוחקת מהפטפוטים שלנו.
עוד יסופר על ימיה האחרונים בנווה נועם – כל עוד יכלה הייתה מעין "כוח עזר" לצוות, ערה לסבל סביבה, ניגשת לשיחה עם עידוד אופטימי. מחפשת תמיד משהו טוב להגיד, או פשוט נמצאת.
בשנים האחרונות נמצאה לה מלווה – אהובה הנפלאה, אישה נעימה, יפה ואשת שיחה, כמו שהיה מגיע לחנה. מדי שבוע-שבועים היו השתיים מגיעות לבקר את פנינה ואותי – יושבות קצת יחד וחנה מתגלגלת מצחוק מהשטויות של פנינה שהייתה עשרות שנים עם חנה בקשר דואג ואוהב, מאז שעבדו יחד בכלבו של פעם.
חשוב לי לציין את איילה לבני שביקרה את חנה כל שבוע בנאמנות ובאהבה, איילה זה משהו...
חנה בחרה להפסיק את טיפולי הדיאליזה הנוראים וההידרדרות הייתה מהירה. עכשיו נגמר הסבל. חנה חמודה – עברת לגור בליבנו.
- - -
ולא הזכרתי את אהבת החיות – הכלבים, החתול שלה שחי 23 שנים... דבורהל'ה מספרת שהיא נתנה לה את החתול שחי 23 שנים, כן, כן...
כתבה יהודית פרנק
חנוש שלנו,
אני כותבת את המילים האלו בלב כבד ובתחושת החמצה על כך שאני לא נמצאת כאן היום פיזית כדי ללוות אותך בדרכך האחרונה. אבל אני מודה על כך שהספקתי להיפרד ממך רגע לפני הנסיעה שלי, ולהגיד לך שאני אוהבת אותך.
במשך 8 שנים נפגשנו באופן קבוע, ונוצרה בינינו חברות עמוקה ואמיתית. היה לי כל כך נעים לדבר איתך. תמיד היית קשובה, מתעניינת באמת, ושואלת לשלומי. ותודה לך על זה.
את היית הפנים הטובות והמחייכות שרואים ברגע שנכנסים לנווה נועם. ישבת בדיוק מול הכניסה, ולא היה אפשר להיכנס בלי לקבל חיוך ממך.
למרות שהחיים שלך היו מאתגרים, בחרת להישאר חיובית. כמעט לא דיברת על העבר ועל הקושי, והעדפת להתרכז בהווה ולמצוא שמחה בדברים הקטנים, כמו בשקית אפרופו, בטיול בחוץ כשעוד היה אפשר ובשיחה נעימה.
לאורך השנים נלחמת בכל הכוח במחלות שלך. כל פעם שחשבנו, שהנה הגיע הזמן להיפרד, הפתעת את כולנו בכוחות שלך וחזרת אלינו. לא ויתרת לעצמך, נלחמת עד הסוף.
לפני שנה וחצי, כשעברת תקופה קשה, שוחחנו על "הסוף". שאלתי אותך מה היית רוצה שאגיד כאן, מעל הקבר שלך. הוצאתי את הטלפון ורשמתי את המילים שלך. והנה מילותייך:
"שיזכרו שאהבתי לשיר ולרקוד,
וכשעבדתי בנווה נועם – נתתי את כולי.
התאמצתי כדי שיהיו לי חיים טובים.
אני לא כועסת על אף אחד,
גם למי שעשה לי רע – כבר סלחתי.
אבל חשוב לי שידעו שאהבתי את כולם."
חנה עם הצוות בנווה נעם
אז חנה שלנו, אני מקווה שנפרדת מאיתנו כשאת יודעת שגם אנחנו אהבנו אותך מאוד. היית אהובה על כולם, על הדיירים ועל הצוות כאחד.
קשה מאוד לדמיין את נווה נועם בלעדייך.
את היית לב המקום.
אני כבר מתגעגעת ואוהבת אותך,
שרי.
