שלומית מירון
- כו שבט תשפו
22.1.1941 - 13.2.2026
לשלומית, ליום הולדת 85
שלומית יקרה ואהובה שלי. היום ביום הולדתך ה-85 באו כל בני המשפחה
ילדייך, בני זוגם ונכדייך, הזמירים מרמת יוחנן ורעיה אחותי. גם היום את מתגאה שיש
לך 11 נכדים.
54
שנים אנחנו נשואים באהבה והערכה שהלכה והתגברה עם הזמן.
מהתחלת חיינו המשותפים את היית היוזמת, המתכננת, אחראית לחינוך
הילדים, המארגנת, זו שדואגת לבית לריהוט לגינה. כשהיינו באנגליה גם למדת לבשל.
תמיד התייעצנו בכל עניין ותמיד ברוח טובה. אינני זוכר ריבים איתך. היית כל השנים שותפה והאישה המושלמת
בשבילי.
ידעת לרכוש חברים מכל עיסוקייך החל מהבית ברמת יוחנן, מהצבא,
בגח"א, בחינוך. המון חברי אמת שברובם שומרים איתך על קשר.
בשיחות הקצרות שלנו את אומרת לי שהחיים טובים. אז מה נבקש עוד כשהעיניים והחיוך שלך כובשים את ליבי בכל יום
מחדש.
לפני שנים כתבת על אבן את הפסוק המושלם מתוך שירה של רחל:
"בְּרִית
אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד, רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד".
היי ברוכה אהובה,
אורי
שלומית עם המשפחה רמת יוחנן באדיבות ארכיון רמת יוחנן
אמא
כמה התכונּנתי לרגע הזה ועדיין העצב אין לו סוף. יפתי החמוד אמר שזה טוב, שלא תסבלי יותר ועדיין הייתי רוצה עוד פעם שתושיטי לי ידיים מהכורסא ותקחי לי את הראש לנשיקה וחיוך עם העיניים.
אני זוכר כשהגעתי לבריכה כשאסף מת ואת צרחת, לבשת את הפנים העצובות של סבתא בלה, התחבקנו ואמרת לי שזה לא יכול להיות, שפשוט היה לנו טוב מדי. מאז היו לך שנים של עצב אדיר שהפך לריקנות שהלכה וגדלה, הלכה וגדלה. רק העיניים האוהבות נשארו, שכל פעם שבאתי מצאתי בהן אותך – אמא.
את האמא והאדם שהיית כל חייך. תמיד בעשייה אינסופית, בלי הרבה מילים. עושה מה שצריך ובכל מקום.
אמא עם קפה שחור חזק, כזה שמשאיר סימנים על הכוס והרבה יין, מתי שאפשר שיהיה יין. היית בי"ס לצניעות ואהבת הארץ, טיולים: כמה שאפשר! היית אומרת לי - כל פעם שאתה לוקח את הילדים לפרדסים או לים תקרא לי. כמה אהבת את הים. הייתה בך נתינה אינסופית ואהבה גדולה אלי ולילדים ואני מודה לך על זה ושמח בזה.
אבא - גם אתה יכול לנוח עכשיו. מה לא עשית? את כל כולך נתת, הראית לנו מה זו אהבה. אבל זה לא באמת מפתיע. מירהל'ה תמיד אמרה לי שזוג כמוכם אין.
נבכה ביחד ונצא לדרך חדשה בלי אמא.
יונתן
אמא
ביום שישי האחרון, קצת אחרי השעה שבע בערב, הלב שלך החליט שמספיק. הדם נעצר בעורקים והראש נשמט. הגוף שלך, שתמיד היה כל כך חזק, עוד נאבק, והנשימה חזרה לכמה רגעים, אבל העיניים שלך כבר היו במקום אחר. בדרך להלל יפה כבר קרסו כל המערכות. ברבע לתשע הרופא בחדר המיון בהלל יפה קבע את מותך.
הלכת מאיתנו בדרך שלך, בשקט ובלי דרמות ולשמחתנו גם בלי כאב.
נפרדנו ממך בשקט ובאיפוק, כמו מירונים אמיתיים. הילדים שלי קוראים לזה "אבא מביע רגשות"...
אני חושב שכולנו, המשפחה, איש איש בדרכו, כבר התחלנו את הפרידה הזו לפני כמה שנים, כשהבנו את המסלול הבלתי נמנע של הדמנציה, וביתר שאת בשנה האחרונה, כשכבר היית עמוק במדרון החלקלק.
אמא שלי הייתה הבנאדם הכי חזק שהכרתי. אשה חזקה פיזית, שהייתה מתאמנת, עושה הליכות ויוגה גם בגיל שמונים. יוזמת ופעילה. אשה חזקה נפשית, שתמיד העדיפה עשייה על דיבורים ולא הבינה איך אנשים מתלבטים כל כך הרבה במקום פשוט לעשות. אהבה את הארץ, אהבה לטייל, אהבה ים. וקישקוש עם בצל וטוסט עם חמאה וריבה. בכלל, היא אהבה מתוק וגם הורישה זאת לילדיה (לפחות לי).
אמא הייתה אשה עם מעט טאקט והרבה אהבת אדם. הייתה מסורה עד אין קץ לחבריה הרבים וידעה תמיד לשמור על קשר עם כולם. הכי חשובה הייתה המשפחה. כשהיינו קטנים והיינו מתכסחים אחד עם השני בלי הפסקה, הייתה אומרת "העיקר שתגדלו להיות חברים אחד של השני". אני חושב שבזה היא הצליחה וזכתה לראות בחייה את ילדיה הופכים לחברים, מקימים משפחות משלהם וגם את הנכדים הופכים לחבורה מלוכדת וכוח בלתי ניתן לעצירה.
אמא, בחרנו שלא להקריא היום קורות חיים שלך, כפי שמקובל כאן לעיתים קרובות. ביוגרפיה היא בסך הכל המסגרת לחייו של אדם. התמונה עצמה מורכבת מקשרים שקשר, פגישות, פרידות, אהבות, אכזבות, שמחה וכאב. ואת, אמא, ציירת תמונה מופלאה.
באחת השיחות שלנו אמרת לי משהו בסגנון של "אני לא עושה דיכאון". ובאמת, הייתה לך יכולת להביט למציאות בפנים וללכת קדימה, גם נוכח קשיים, מבלי לשקוע. אבל אחרי המוות של אסף, משהו נשבר. בגלל שהיית גם מכחישת טיפול, לא היית מוכנה לקבל עזרה ונשארת להתמודד לבד עם האובדן הנורא. לי ברור שזה היה גם הטריגר למחלה שתקפה אותך כמה שנים אחרי.
למשפחה יש כוח ריפוי מדהים ובעיקר לתינוקות חדשים שבאים לעולם. קודה, אורי, יפתי, גפן ודני הביאו לך הרבה אור ושמחה בשנים האחרונות, גם אם לא נחמה. ובאמת, עוד היו לנו שנים טובות איתך גם אחרי. והמשכת גם ללכת ליוגה ולחוג ציור של ורד, עד שהראש והגוף כבר לא איפשרו.
בשנתיים האחרונות, עם הירידה הפיזית והקוגניטיבית, נפרדנו ממך בתהליך ארוך וכואב, מנסים לזכור אותך כמו שהיית ולא כמו שאת עכשיו.
אבא היה לצידך לאורך כל הדרך, תומך ומטפל במסירות ואהבה יוצאות דופן.
אייר אמנון לוי
אמא, החיים לימדו אותנו לא לחפש היגיון או צדק ובטח שלא תשובה לשאלה "למה".
אם אלו היו קיימים, ביום שישי האחרון היית מנקה בצהריים את הבית עם אבא. אחרי זה היית מכינה אורז צהוב עם הרבה אבקת מרק ועוף עם קטשופ ואבא היה קונה חלה מרובעת בכלבולית. מיכ ועמי והילדים היו מגיעים שעתיים לפני כדי שתספיקי להסניף קצת את דני ואבא יוכל לעשות עוד סיבוב לגינת הירק עם אורי וגיגי. אלה ויונתן באים עם יפתי קצת לפני שבע. אלה מתיישבת איתך ועם מיכ בחוץ לעשן סיגרה (כמו שהיית קוראת להן) ויונתן ואבא שוקעים בשיחה על נושא חקלאי כלשהו. טלטול ואני באים עם הילדים באיחור אופנתי. שניהם רצים לחבק את אבא ואותך. איתמר מצטרף ליפתי ואורי למשחק כדורגל בדשא. את מחבקת את קודי, מסתכלת עליי בחיוך ואומרת "ילדה מושלמת". טלטול נותנת לך נשיקה. "היי שלומציק", ומתיישבת עם רעיה ומספרת לה לפרטי פרטים (כמו שרעיה אוהבת) על המשפחה המהממת שטיילה איתה השבוע, או על החדר האחרון שסיימה לעצב בבית החדש. בשבש ותות מגיעים בקלאב-קר. הם כבר ילדים גדולים אבל תמיד יבואו אלייך ראשונה – "היי סבתוש", חיבוק ונשיקה. דלית מגיעה עם עומר וגל, באיחור קצת פחות אופנתי. הוויכוח הקבוע על מי מאחר יותר. היא מצטרפת לעזרה הנשית במרפסת ומדליקה גם סיגריה. עומר מתיישבת עם יונתן, גל עם קודה ודני. בינתיים מיכאל גם יצא החוצה לכדורגל. בכביש למטה הבנים רואים את תומיק שלנו. היה חייב לישון כמה שעות אחרי הצבא ועכשיו הוא הגיע. גפן נתלה לו על הרגל. הוא מפלס דרך בין הבני דודים וניגש קודם כל אלייך. את כל כך שמחה לראות אותו. "היי סבתא" הוא מתמסר לחיבוק שלך.
אבא קורא לכולם לאכול. כרגיל, הארוחה היא רק התירוץ ונגמרת תוך דקות, בהמולה גדולה. את מפנה את הכלים עוד לפני שסיימנו לאכול וכבר הולכת להכין תה ולהוציא עוגות.
מתיישבים בסלון עם תה וקערת ענבים. הנכדים מתרוצצים, שיחות מרפסת, אולי עוד סיגריה. סביב השעה עשר כולנו מתפזרים ואת נשארת עם אבא. יושבים קצת מול הטלוויזיה, עד שאת מתחילה להתאפץ. הוא מעיר אותך בעדינות ואתם הולכים לחדר השינה. נשיקת לילה טוב והולכים לישון.
ככה אני רואה את הלילה האחרון שלך. מוקפת באהובייך, בבית שבנית ועיצבת ושבו גדלנו, ובגינה שטיפחת במשך שנים.
אמא, אני רוצה לחשוב שברגעים האחרונים, לפני שהעיניים נעצמו, עוד הספקת לפגוש, להרף אחד, פעם אחת אחרונה, את בלה ומשה, את אסתי ודרורה וחנה'לה וכל החברות שהלכו ממך, את אבנר שהכרתי רק מהתמונה על הכוננית ואת אסף שלנו. הלוואי.
תודה אמא.
יוחאי
אמא אדמה שלנו
עם ידיים ירוקות ועיניים נוצצות. לוקחת על עצמה את כל העולם. כשאסף מת לא היית מסוגלת לומר שהוא מת. אמרת שנדרת נדר שתעשי הכל בשביל הילדים שלו וכך היה. אספת והרמת וטיפלת בכולם. לא נתת לעצמך רגע להישבר. המשכת להיות אותה אישה חזקה, עד שעברו השנים והילדים גדלו ופרחו לפרחים נפלאים ויכולת לשחרר.
הכאב חילחל לך עמוק לליבך ולאט לאט נעלמת לנו. בשנים האחרונות בין כאב להדחקה מנסה להחזיק בדמותך. היית אומרת - אדם חי בעולם אותו הוא עושה לעצמו. אני זוכרת ועכשיו קוראת זאת כחומר למבחן שיש לי וחושבת עלייך ומדברת איתך בלעדייך, מעין שיחה קולחת שהיינו יכולות לקיים אם רק...
מרגישה אותך בליבי, בגבי. תמיד היית שם בשבילי.
תודה לך אמא יקרה ואהובה.
מיכל
סבתא,
רק לפני שבועיים התאספנו כולנו אצלכם בבית לחגוג לך יום הולדת 85. קראנו ברכות מפעם, ראינו סרטונים שלך ועכשיו את כבר לא כאן איתנו וכל מה שנשאר לנו ממך זה תמונות. כל מה שמזכיר לנו איזה אישה מדהימה היית זה תמונות וסרטונים שלך מפעם ועכשיו כל פעם שאני אגיע אליכם הביתה ואראה את הכיסא עליו ישבת כל כך הרבה אני אזכר בכל הדברים הטובים שהיית, או כמו שאמא אוהבת להגיד - סופר סבתא.
היית הדבר שהחזיק את המשפחה הזאת לכולנו ודאגת לנו כל כך הרבה.
אז סבתא, אני מבטיח לך שתמיד נהיה שם בשביל סבא אורי לעזור לו עם הכל ושנישאר מאוחדים כמו שאת אוהבת אותנו.
ואני בטוח שאת ואסף מסתכלים עלינו מלמעלה ומחייכים.
אוהב אותך, איתמר
שלומית מירון בצעירותה באדיבות ארכיון רמת יוחנן
סבתא,
אני מעדיפה לזכור אותך ככה,
מארחת את כל המירונים בכל ארוחת שישי
וכל שבת שמור לחברה מרמת יוחנן, או לחברות המכיות מהצבא.
אני מעדיפה לזכור אותך ככה, לא מפספסת
אף הזדמנות לנסוע לראות את השקיעה בים או בפרדס.
מעדיפה לזכור אותך מתקתקת את כל הבית
ומכינה את העוף והאורז הכי טעימים (שעד היום דלית לא לגמרי מצליחה לשחזר), שתמיד
יש מיץ תפוזים לא ממש טעים על השולחן ואקטימלים במקרר.
מעדיפה לזכור אותי ואת תומי מכינים
איתך עוגה בצורה של רכבת וכשלקחת אותי ואת גולי לסדנת קרמיקה של סבתות ונכדות.
מעדיפה לזכור אותי הולכת בגאווה במעיין
ומספרת שאני הנכדה שלך, בשביל שזה ייתן לי עוד כמה נקודות אצל המורים, כי הרי כולם
שם מכירים ואוהבים אותך.
אני מעדיפה לזכור אותך מציירת, אוהבת,
מחבקת, מחייכת, שמחה מהחיים, מספרת שוב ושוב את הסיפור שגיגי בטעות נסע בקלנועית
כמה מטרים.
אני אפילו מעדיפה לזכור שהתקשרת לכל
אחד מאיתנו בטעות עשר פעמים ביום.
ולמרות שאת הרבה זמן כבר לא ככה, אני
עדיין מעדיפה לזכור אותך ככה.
סבתא
אני לא יודעת מה להגיד חוץ מתודה. תודה על כל מה שעשית בשבילנו.
אני מתגעגעת לכל רגע שלך איתי - שהלכנו לפינת חי, שנסענו לרמת יוחנן ליום הזיכרון, ושהלכנו לכולבו סתם כדי לקנות קרטיבים ועוד מלא זיכרונות טובים איתך.
אני מתגעגעת לאורז שלך, כי שלך היה הכי טוב. אני מתגעגעת לנקניק שוקולד שלך ואני מתגעגעת בעיקר אלייך.
אהבתי שבכל סוף של ארוחת ערב חילקת לכל הנכדים הדודים והילדים גלידוניות גם אם הם לא רצו. הצחיק אותי שאת תמיד קראת לי נעמה וכששמעת שכולם קוראים לי קודה אמרת ״ מי זאת?״.
אהבתי לשמוע אותך מדברת על סיפורים שלך מפעם. אהבתי ששאלתי אותך שאלות אז היית מהנהנת גם אם לא ידעת בכלל על מה אני מדברת.
בעיקרון אהבתי הכל בך. היית יפה, מצחיקה, כיפית ואני אתגעגע לכל זה.
אוהבת אותך תמיד
קודה
בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מכביד. (לאה גולדברג)
ואנחנו מוסיפות
זקנה זה דבר מעליב.
והיינו מצפות שדווקא שם אחרי כל המסע
תחכה איזו שלווה.
אין פה משוואה
ואין בחירה
ואין טוב או רע
יש אדם
ומה הוא בוחר לעשות בחייו
איזה פרחים הוא מריח
ואיזה משפחה הוא מקים
כמה שקיעות וים
ואיזה ריחות יש לו בבית
ותמונות
והוא משקיע בהכל והוא טוב, ואוהב ונכון וקיים
וסך כל החוויות שלו הופכות למנורות שמאירות לו את הדרך בזקנתו.
אבל אז החיים דופקים לו בדלת
ומכבים לאט וכואב את האור
ומחשיכים
שלומקה אהובה
את היית אור גדול בחיינו
וככה נזכור אותך
הכלות
הספד לשלומית
ראשון, 22.2.2026
אני עומדת כאן היום לצידה של אמא שלי שולה, חברה קרובה של שלומית והיא כותבת:
"שלומית, היינו חברות טובות, נפשי נקשרה בנפשך. את בת רמת יוחנן האוהבת את קיבוצה, ועתידה להגיע לקיבוצנו.
אמיתי עובד עם אורי בפרדס והוא פונה אלי בבקשה שנתגייס לקליטה של שלומית. אנחנו שכנות, נפגשות, מתחילה חברות.
ילדינו, ורד שלי ואסף שלך נולדים ואנחנו מתייעצות בינינו. טיולים משותפים לפינת החי, את מבוגרת ממני ואני לומדת ננסיונך.
במלחמת יום כיפור אמיתי נופל. הקרקע נשמטת מתחת לרגליי ואת לא עוזבת אותי, מקשיבה, תומכת.
אנחנו מתחילות לפנטז ביחד, אולי נעשה גן ירק, או נרכב על סוסים.
אני מכירה את חנן ועוברת לכפר חוגלה. נולדים נורית ועופר, אנחנו נשארות חברות קרובות וממשיכות להיפגש, טיולים, ארוחות בוקר, הליכות.
עצוב – תישארי בליבי תמיד.
עכשיו אני, ורד:
בשבילי את חלק מנוף ילדותי, בדשא שבין הבתים אסף ואני שיכשכנו בגיגיות.
כשעברנו לחוגלה נשארתם את ואורי חברים קרובים.
כשלמדתי בירושלים וסבתא נשארה בקיבוץ די לבד, היא תמיד הייתה מוזמנת אליכם. הייתם כמו משפחה בשבילה, תמיד הרגישה רצויה, אהבה לבוא אליכם מאד. העברתם את הקשר הזה לילדים שלכם ולנכדים, היא אהבה אותם מאד. רחל זוכרת במיוחד שבימיה האחרונים כשחברים באו להיפרד ממנה, הגיע גם אסף עם תום על הידיים, עדות לקשר הקרוב. על זה רחל ואני רוצות להגיד לך תודה. כשגל הנכדה הבכורה נולדה לאסף ודלית חיפשה מטפלת אמא התנדבה ואנחנו התאהבנו.
כשיצאת לפנסיה יזמת יחד עם קבוצה של חברות את חברותא, פניתם אלי שאלמד ציור. את נרשמת מהרגע הראשון ולמדת אצלי מאז עד לפני כשנה. בקבוצת הציור היית דמות מרכזית, עד הרגע האחרון, כולן אהבו אותך.
בילינו שעות רבות יחד, נוצרה שיחה עמוקה בין-דורית על החיים, על המשפחות שלנו, למדתי להכיר אותך לעומק גם בין המילים.
החיים של המשפחות שלנו נרקמו סביב צער ואובדן, עם נחמה וצחוק של ילדים וטבע מנחם.
אהבנו אותך מאד, תהיי בליבנו תמיד, נוחי על משכבך בשלום.
משולה, ורד ורחל
שלומית מירון רוקדת, רמת יוחנן
באדיבות ארכיון רמת יוחנן
ממה יקרה
אני רוצה להיפרד ממך והלב לא נותן. חברתי משכבר הימים, למעלה מ-60 שנה של חברות וקשר מיוחד מאז ימי הנח"ל במחנה 80, בחצר כינרת, בנוטרה, ואחר כך תל אביב, והמעבר חזרה לקיבוץ. כל אלה שלבים שהיית בקשר בתנאים של אז. זה לא היה קל לשמר את הקשר, אבל אהבתי אותך והערכתי דברים רבים שעשית, ולכן לא ויתרתי. בצד אומר שגם את השתדלת מאד, וכשאורי הצטרף כחבר ובעל גם הוא היה שותף בקשר.
איך אוכל לזכור ימים טובים כאלה שהיו לשתינו ואחר כך גם בחבורת המ"כיות? תמיד היה לך הכוח להגיד לנו "שהגיע הזמן לפגישה" והיית מארגנת לנו את הכיבודים והאוכל הטעים, כשכל אחד נותן כתף.
החיוך שלך רק הוסיף ליופי שלך, ומעשייך השלימו את דמותך שתיזכר על ידי החברים הרבים שלך.
יהי זכרך ברוך!
ורדה
שלומית עם הקבוצה רמת יוחנן באדיבות ארכיון רמת יוחנן
שלומית מירון
שלומית היא המטפלת המיתולוגית של קבוצת הדר. היא הצטרפה אלינו כשהיינו בכתה ג', מצורפים לכתה ד' בבית ילדים דו שנתי, וליוותה אותה במשך 5 שנים ארוכות ומשמעותיות.
היא הגיעה אלינו אחרי מספר שנים, איך נאמר בעדינות, מאתגרות מבחינת הצוות החינוכי. היא היתה יפה, צעירה ונחושה. היא כיבדה אותנו, היתה סובלנית ומכילה, ומצד שני ידעה להציב גבולות, מחנכת מעצם טבעה.
היא לימדה אותנו, הכשירה אותנו, ציידה אותנו במיומנויות חיים, כשכל המושגים האלה לא היו עדיין באופנה.
כך למשל, במסגרת הקניית הרגלי סדר ונקיון, הונהגה תורנות שטיפת כלים אחרי ארוחת בוקר וצהרים. כשהגיע תורי, אני זוכרת שעמדתי ושטפתי כלים בזרם מים דק כדי לא להרטיב את הידיים. היא קלטה אותי ואמרה, בואי ואראה לך איך שוטפים כלים: היא פתחה את הברז לזרם הכי חזק, הפשילה שרוולים והראתה לי איך לשטוף כלים בהרבה מים וסבון. בסוף ה"שיעור" היא אמרה, אם החולצה שלך לא רטובה אחרי שסיימת לשטוף, כנראה שלא שטפת מספיק טוב.
בהמשך, באחד מהימים, כשהבנים יצאו לשחק כדורגל במגרש, היא אספה את כל הבנות למפגש, שבדיעבד נועד להיות המפגש הראשון בשרשרת שיעורי החינוך המיני שהעבירה לנו. לא זכור לי שהיא היתה נבוכה או שהרגישה אי נעימות, אולי כי אנחנו כולנו היינו נרגשות ונבוכות למול העולם החדש שנגלה בפנינו. והיא, בנעימות ובסבלנות הסבירה, גילתה, ענתה על שאלות, כשאנחנו מצחקקות ומשפילות עיניים במבוכה.
בימים ההם לא היתה אינטימיות משפחתית. עניינים שאמורים להיות בין אם לבתה התנהלו למעשה בין הבת לבין המטפלת, ולכן חשיבותו הרבה של תפקיד זה. אני זוכרת לא פעם, כשהייתי באה הביתה, אמא שלי היתה אומרת לי "ציפור קטנה לחשה לי". שתינו ידענו מי הציפור וביני לבין עצמי הייתי אסירת תודה לשלומית על התיווך, על כך שהיא חסכה ממני את המבוכה שבשיתוף העניינים האישיים שלי עם אמי.
שלומית ליוותה אותנו בגיל ההתבגרות על מורכבויותיו ומשבריו, היא ניווטה אותנו ביד בטוחה באותה תקופה סוערת. ידענו שאפשר לסמוך עליה, ידענו שהיא רוצה בטובתנו.
וכמו שאמרה אתמול אחת מבנות הקבוצה, ה DNA שלה נטמע בכל אחד מאיתנו.
תודה רבה שלומית על ה - DNA המשובח שלך ועל תפקידך החשוב כל-כך בחיינו.
נוחי בשלום על משכבך.
תמר שמיר
שלומית עם נעה ורעיה
שלומית עם חברות מרמת יוחנן באדיבות ארכיון רמת יוחנן