דוד שחר

ביקשת שההספדים יהיו קצרים, "לא צריך לעייף את הציבור" אמרת. אז נשתדל אבל תדע לך שזה לא פשוט לתמצת את מה שאתה היית, ועדיין, בשבילנו.

לפני שבוע סיפרת לנו על הימים הראשונים לאחר הגעתכם לגבעת חיים. גבר ג'ינג'י לא מוכר מסתובב בקיבוץ, מישהו עצר אותך ושאל: "למי אתה שייך" ואתה ענית לו בגאווה: "אני לא שייך לאף אחד". חשבת לעצמך את השבט שלי אני אקים בעצמי.  

הצלחת בענק! כבר אז ידעת מה חשוב לך, להקים משפחה ענפה, חמה ואוהבת. היום כהורים אנחנו מבינים כמה עמוק ישבה בך התחושה הזאת, כמי שגדל בלי שורשים יציבים, שאיבד את אביו בגיל צעיר וגדל כילד חוץ בקיבוץ. את מה שחיפשת בילדותך, הענקת לנו ולילדנו במלוא הלב.

במעשים יומיומיים, פשוטים ובלי מילים גדולות, אתה ואמא הקמתם בית חם, חי ותוסס. כן, לפעמים נשמעו בו ויכוחים, כמו בכל בית שיש בו הרבה אהבה ודעות חזקות, אבל אף פעם לא רבנו על משהו באמת חשוב. תמיד הרגשנו בטוחים להיות מי שאנחנו. לא היה דבר שלא מתקבל, או חלום שלא מקבל גיבוי. אפשרתם לכל אחד מאתנו ללכת בדרך שלו, אחרי נטיות ליבו, ואתם – תמיד הייתם שם, בגאווה, בעידוד, ובאהבה אין-סופית.

אבא, היית אדם של עשייה. לאורך השנים עשית כל כך הרבה דברים, ובתשוקה גדולה. בכל הדברים האלו היה לך חשוב שגם אנחנו ניקח חלק: להרכיב מחשב, לבנות מחסן מעץ או לפוצץ דברים ביום העצמאות – ברישיון. הצתת בנו סקרנות והשראה ולמדנו איתך וממך המון!

לקראת הפנסיה חששת קצת, שיהיה לך משעמם, אז למדת מקצוע חדש ופתחת עסק. 

אפילו כשחלית לא עצרת לרגע, אני זוכר שהתקשרתי לשאול לשלומך אחרי טיפול כימותרפי - אמא ענתה לי ואמרה שהכל בסדר, אבל אתם מתעכבים. עצרתם בדרך הביתה כי קראו לך להחליף צילינדר. לראות אותך ממשיך בדרכך, למרות הקושי, נתן לנו הרבה כוח להמשיך. אם אתה לא עוצר לרגע, מי אנחנו שנרכין ראש?!

טוב אבא, הבטחנו קצר, אז נסיים. תודה על הכל! אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.