עמליה שלמון
- טו תשרי תשפ"ה
28/9/1954 - 17/10/2024
קורות חיים עמליה שלמון
עמליה שלמון חברתנו הנטמנת כאן היום באדמת גבעת חיים איחוד, נולדה ב-א- תשרי שנת התש"ה 28.9.54. בגיל 6 חדשים אומצה ע"י עדה ועזריאל שולמן. היא נקראה עמליה על שם אמא של עדה אמיליה.
כמו כל ילדי הקיבוץ התחנכה בבתי הילדים ובבית הספר הקיבוצי שם למדה ביסודי ובתיכון. הייתה שייכת לקבוצת שרון. הקשרים עם בני המחזור נשמרו עד היום.
מחזור יט, עמליה יושבת מימין
.jpg "מחזור יט")
כבר בגיל צעיר נמשכה לדרמה ותיאטרון ובגיל 17 למדה שנה בבית ספר למשחק ובימוי בסמינר הקיבוצים בתל אביב. במשך השנים כולנו נהנינו מכישרונה זה.
בין השנים 1972-1974 שרתה בצבא כמורה חיילת לעולים חדשים. בסוף השרות נישאה ללב חלבין וזמן קצר אחרי זה נולדה נילי.
בשנים הבאות גרה בטבעון, תל אביב ורעננה.
בין השנים - 1983-1980 היא עובדת בסמינר הקיבוצים בתל אביב כמזכירה במסלול החינוך היצירתי לגננות ומעבירה קורס בדרמה יוצרת לגננות. שנה נוספת שמשה כמזכירה בחוג לדרמה בסמינר ולמדה באוניברסיטת תל אביב סוציולוגיה ודרמה.
בין השנים- 1985-1986 מדריכה בכפר תקווה (כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים). נושא שילווה אותה בהמשך חייה.
במהלך תקופה זו נישאה לבני מזרחי, חוזרת לקיבוץ ויולדת את לירי.
בשנים 1992-1985 עובדת בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ ומלווה את חברת הילדים הקיבוצית.
בשנים 1992-1995 לומדת חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים במגמת חטיבת ביניים ותיכון. התמחות בספרות.
בין השנים 2000-2002 לימודי גישור בקורס של (מרכז חבר הנאמנים בישראל לגישור) היא מגשרת מוסמכת במרכז הגישור של עמק חפר ועוסקת שנים רבות בגישור.
בין 1995-2005 מנהלת ומרכזת מועדון חברתי ייחודי לילדים בעלי צרכים מיוחדים" מועדון דנה" בבית יצחק.
מ1987 ועד יציאתה לפנסיה ב- 2022 עבדה בבית הספר שפרירים ( מסגרת חינוכית מקדמת) בגבעת חיים איחוד. במשך שנים רבות הייתה שייכת לצוות הטיפולי בבית הספר.
בשנת 2022 יחד עם בלהה בן אהרון קיימה סדנאות ל "זיכרון דרך חוויה" לקבוצת הפנסיונרים.
הפרק הנהדר בחייה היה הפיכתה לסבתא. הייתה סבתא משגעת ומשוגעת לנכדיה: מיכאל, אליה, נעמה ואלונה של נילי ורומאו, עדה ומקסי של לירי.
היא הפכה את ביתה לאתר משחקים, פעולה ויצירה לגיל הרך. הנכדים הביאו את חבריהם והבית שקק תמיד מצהלות של ילדים, נביחות כלבים ויללות חתולים.
במשך כל השנים הייתה עמליה אבן מאבני המקום. אישיותה המיוחדת והאופטימיות הכובשת חיבבה אותה על כולנו. היא המשיכה ללמד ילדים בהתנדבות ורבים מצאו בה אוזן קשבת. הייתה מקדמת כל אדם בחיוך ומתעניינת באמת במעשיו ובשלומו. הקרינה חום ואנושיות ומצאה קווי זכות בכל אחד.
הלואי וידעה כמה אהובה הייתה על מגוון גדול של גילים.
כמה עצוב שלא נראה אותה יותר מהלכת יחפה בשבילים.
בלהה בן אהרון
.jpg "משפחת שלמון לדורותיה")
אמא
הסוף היה מהיר ומפתיע.
אבל את חיית חיים שלמים והיית כל כך הרבה דברים. צבעוניות, שוני, דעתנות, חמלה, אופטימיות, אנושיות, קבלת האחר ואהבת האדם יתארו אותך באופן הכי טוב.
דווקא החוויה שלתוכה נולדת, שהובילה אותך לעיתים לתחושה של חוסר בשייכות, הביאה אותך גם למקום בו נתת לכל אחד שפגשת עולם ומלואו ומקום להשמיע את קולו. תמיד רצית שכל אחד ירגיש אהוב ושייך.
את היית כל כך הרבה דברים וחיית חיים שלמים.
לא תמיד היה קל לגדול לצידך, איך נאמר? היית "אמא חוויה". לא תמיד ידעת איפה את מתחילה ואיפה אנחנו נגמרות. את חיית חיים שלמים מלאי הרפתקאות.
תמיד אמרת ששוני הוא כוח, ההפך הגמור מהחוויה הקיבוצית שגם אותה אהבת.
הבאת את כל העולם הביתה וכל הדבר המגוון והססגוני הזה, הפך אותך למי שאת.
ותמיד נתת לנו תחושה שאנחנו הכי טובות, הכי יפות והכי חכמות. הסבתאות שלך הייתה טוטאליות מוחלטת, חיית בשבילם ואולי שם הרגשת הכי שייכת.
אמא, היית כל כך הרבה, לכל כך הרבה ואנחנו רק מקוות שהלכת בתחושה שהיית נאהבת. השארת חותם בכל כך הרבה לבבות, את תחיי לנצח כמו שרצית להיזכר בלבבות שלנו ובלבבות של הילדים.
אוהבות אותך.
לירי ונילי
סבתא שלנו,
אנחנו באמת לא יודעים מה להגיד. זה לא היה אמור לקרות! לא עכשיו, לא לך!
לאישה הכי חזקה, הכי פעילה, הכי עצמאית, שתמיד יכולה לעשות הכול בעצמה ולא נחה לרגע. את הכי שמחה, רואה את הטוב בכל דבר!
את ההגדרה למשפט: "אדם השמח בחלקו״. כמה אור ואושר הבאת לנו לחיים!
לנצח נזכור אותך בתור הסבתא הצעירה, הבריאה, המיוחדת והמדהימה שלנו!
ונספר תמיד על הסבתא שהייתה עושה בשבילנו הכול, שתמיד דואגת ומחבקת ואוהבת הכי הרבה שאפשר. הסבתא הכי מגניבה, עם הלב הכי גדול בעולם,
קצת משוגעת אבל באמת הכי מושלמת!
ואיך איך זה יהיה עכשיו?
איך יכול להיות שנרצה לבוא לבקר אותך, וזה יהיה לבקר אותך במקום כזה עצוב ולא בבית השמח והאוהב שלך, שתמיד היה מקום בטוח וכייף. איך אפשר לעבור בשביל ליד הבית שלך, מבלי להיכנס ולדבר איתך על הכול במשך שעות ? ומה זה בכלל שבת בלעדייך ? כל כך הרבה חוויות שיש לנו איתך, שעכשיו יישארו רק זיכרונות.
אוף סבתא, אנחנו צריכים אותך פה, ולא יודעים איך ממשיכים עכשיו. איך לפני כמה שנים ישבנו כולנו ואמרת לנו איך את רוצה שתהיה ההלוויה שלך. לא תיארנו לעצמנו כמה קרובה היא תהיה. את ביקשת שההלוויה שלך תהיה הכי שמחה שאפשר. איך אפשר? יש לנו עוד כל כך הרבה להגיד אבל זה שלנו ושלך - רק נספר שאת היית הסבתא הכי טובה שאפשר לבקש. מעבר לסבתא, היית חברה לכל דבר. אחת שאפשר לעשות איתה הכול, לספר לה הכול ואפשר לצחוק איתה על הכול.
תמיד ידעת למצוא את הטוב בכל אדם, אף פעם לא הבנו איך את עושה את זה. את הכי ידעת להזדהות איתנו ולהבין אותנו יותר מכל אחד. אין לנו מושג מה נעשה בלי העצות שלך ובלי ההומור שלך. מה נעשה בלי לבוא אלייך סתם ככה ולדבר איתך על הכול מהכול.
תמיד התגאנו בך וכולם תמיד קינאו בנו שיש לנו סבתא כמוך ויש לנו קשר כזה שאין לכל אחד. היינו רוצים עוד מיליון חוויות איתך ולשמוע את הכינויים המצחיקים שקראת לנו ועוד מהאהבה והחיבוק.
סבתוש, אנחנו אוהבים אותך כל כך! ומתגעגעים אלייך כבר הכי בעולם.
מיכאל, אליה, נעמה ואלונה
הספד לעמליה
עמליה הגיעה לעולם עם קלפים לא משהו. אך, עוד כשהייתה תינוקת בבית היתומים, חולה ומלאת פצעים משכה את תשומת ליבה של עדה אליהומרגע שעדה חבקה אותה בזרועותיה, היא הבטיחה לה שהיא תהיה הילדה הכי יפה חכמה, מקורית, מיוחדת ומוצלחת בעולם. וכך היה. עמליה קיימה את הבטחתה של עדה ושל שולמן במלואה.
היא הסתובבה בעולם עם כוח משיכה מיוחד לקטנים ולגדולים. הייתה כשמש המפזרת קרני אור וחום ונוגעת בכל אחד. חיוך רחב נסוך על פניה וידיה פרוסות לחבק ולנשק. גופה עטוף בבדי סארי מרהיבים ומיוחדים שאין לאף אחד כמותם. יחפה, פראית, מלאת כוח, בטחון ותעצומות נפש. סמל לבריאות גוף ונפש.
ביתה היה מקום נחמה לילדים ומבוגרים. רבים מהם זוכרים את הבית הפתוח תמיד. בפנים חומרי יצירה כלבים וחתולים. בתוכו עמליה המאפשרת שיחה ועשייה ועוזרת לצמוח ולהתחזק. רובם מציינים כמה משמעותית הייתה עמליה בחייהם.
לרוב, אל השולחן שבמרפסת, הסבו אנשים לכוס קפה, סיגריה ושיחות נפש. עמליה הייתה מאזינה, קשובה ותשובותיה היו הפוכות מן המקובל והצפוי אך, מעוררות מחשבה ומחזקות.
היה בה חלק נוסף, דרמטי. הייתה נכנסת לדמות בכישרון רב. רובנו זוכרים את יום העצמאות בו הופיעה כשושנה דמארי והייתה יותר דמארי משושנה. הפסנתרן שליווה אותה הפסיק לנגן בשל הצחוק שאחז בו והקהל ביקש הדרן.
מי יקרא עכשיו את "אימהות שרות" בטכס יום הזיכרון באנדרטה?
הומור מיוחד היה לעמליה גם שחור וגם הומור עצמי. כשהייתה בבית החולים כתבה לשכונה שלה שהיא במחלקת האתמולגיה במקום המטולוגית, שיש לה אוקלהומה במקום לוקמיה או לופט הנזה במקום לימפומה.
עמליה לא הייתה יכולה להיות חולה וזקנה זה לא היה בלוז שלה. היא חגגה יום הולדת 70 לפני שלושה שבועות בכאבים גדולים ועברה במהירות גדולה מדי למחוזות אחרים.
איך ננחם את נילי ולירי והנכדים: מיכאל ,אליה, נעמה ואלונה. רומאו, עדה ומקסי. ואת אלי שילר שאיבד אחות גדולה. איך ננחם את עצמנו. לכל אחד הייתה עמליה שלו. לי אבדה לי חברה אהובה ושותפה נאמנה. עדיין לא מתחילה לדמיין שלא נתראה יותר, לא נצחק יחד, לא נדבר בלי סוף ולא נתחבק. נוחי בשלום על משכבך חברה יקרה יקרה.
בלהה בן אהרון
זיקנה - על שפע היש הנמלט / עמליה שלמון
נכתב במסגרת חוג אוהבי שירה בגבעת חיים איחוד --- ספטמבר 2024
זיקנה איזו מילה קשה,
סוף הדרך, קץ, מוות.
מילה קשה זיקנה.
אני הייתי סבתא בגיל 48.
פעם אישה זקנה הייתה בת 30.
ככה הרגשנו שהיינו ילדים.
המילה סבתא קבלה משמעות אחרת,
כל כך אחרת מלהיות זקנה, כשנהייתי סבתא.
אני מכירה זקנים בני 50
וחיילים מתים בני 20.
אני יודעת שחכמה אני יותר,
שהשחור והלבן מקבל את כל צבעי הקשת.
התבונה רבה יותר והגמישות רכה יותר,
היכולת לאהוב גדולה יותר.
כן, על סלעים מחודדים כבר אינני מקפצת,
קצת פחות על סולמות מטפסת,
אך, יפה לי יותר מבפנים
וכל קמט בחסד רוקמת.
זיקנה מילה קשה, של סוף, קץ, סוף הדרך.
אני ממש בתחילתה,
חולמת, אוהבת, מנוחמת,
ואין נחלה לזיקנה.
עמליה
איך אפשר בכלל להספיד אותך?
אני יושבת וחושבת ולא יודעת מאיפה להתחיל.
נפגשנו לראשונה במסדרונות "שפרירים" ב' וכשהייתי מגיעה לספריה, החיבור בינינו היה מידי ונכון. תמיד שמעת וידעת לתת עצה חכמה או סתם מילה טובה שתעלה לי חיוך על הפנים. כשיצא לנו לדבר על המשפחה האומנת שלי ושיתפתי אותך שזו לא משפחה מדויקת לי, לא ידעתי שאת כבר עוזרת ומטפלת בזה מאחורי הקלעים, ואת כתה ח' התחלנו יד ביד.
הכנסת אותי לביתך בידיים פתוחות והחיבור הזה היה כל כך מדויק לנו. אני, את ורינו הכלב – במשך חמש שנים, בכל בוקר היינו קמות יחד והולכות ל"שפרירים". עברנו המון יחד, תמיד ידעת איך לכוון בדרך הנכונה, לחבק, להיות לי אוזן קשבת. ידענו לנהל את זה טוב ביחד למרות שהחזרתי אותך לגיל ההתבגרות.
אני זוכרת שהיינו באירועים קיבוציים או סתם בחדר האוכל, אנשים מהקיבוץ היו מתעניינים ושואלים "מי זו הנערה שאיתך?" ותמיד מיד אמרת: "זו טופז והיא שלי" בחיים לא נתת לי להרגיש לא קשורה. להיפך, נתת לי להרגיש בת-בית מהיום הראשון.
אני חושבת שייקח לי זמן לעכל את העובדה שאת לא פה כי זה לא הגיוני, את בטח תכנסי תיכף מאיזו פינה עם שמחת החיים שלך והחיוך הגדול.
עמליה
תודה על כל מה שנתת לי, על הדרך שעברנו יחד, על כל העזרה במהלך השנים ובעיקר תודה עליך.
בלעדייך לא הייתי מי שאני היום.
אני אוהבת אותך עמליוש.
כתבה טופז ילדת אומנה של עמליה בשפרירים
עמליה
נילי, לירי וכל החברים
עמליה – האופטימית והצבעונית אצלה הכל טוב ובסדר
ומה שעדיין לא, בעתיד יהיה בסדר.
שבעים שנות חיים ילדות, נערות, בגרות
חוויות משותפות בחדר בבתי הנעורים.
שלוש היינו נפגשות במרפסות ביתנו,
ימי הולדת מציינות יחדיו
חברות שנקטעה כמו הורד מפסק חשמל
אופטימית היית
גם את הסרטן תכננת בחיוך לנצח בארוחת סרטנים ושתיית יין טוב
סמל לכימותרפיה שהוזרמה לעורקייך.
עמליה – במלאת לך שבעים
קיבלת "א-גרוייסע" מתנה מריבונו של עולם.
הייתכן שחסרה לו למעלה אופטימיות וצבעוניות שהוא חטף אותך?
עמליה, את שלנו תמיד כואבים, אוהבים ומתגעגעים.
נוחי ופזרי מלמעלה אופטימיות על פני ארצנו.
אוהבת אותך לעד.
אסתר ברגר בת כיתה של עמליה קבוצת "שרון"
החיים, לא התפאורה שלהם / ליאור אסטליין
עלון בתוכנו 2020
כדי למצוא את הדלת של הבית של עמליה, עליך לרדת מהשביל הראשי. לרדת גם במובן הפיזי, כי הדלת נסתרת מעין החולף בדרך וצריך לגלוש עם האופניים בירידה בין השיחים ולרדת גם במובן המנטלי, כי כאן אפשר לרדת קצת מרצף התנועה ופשוט לנוח. כשנכנסים, המושג הראשון שקופץ לראש הוא "שאנטי", אבל עמליה מחדדת: "אני לא שאנטי של רגל על רגל, אלא של שקט - פנימי וחיצוני".
הכל בבית הזה משדר רוגע, בפנים וכמובן גם בחוץ ולא סתם. "תכתוב - זה הבית של הנכדים", מדגישה בעלת הבית. "יש לי שבעה ולכל אחת ואחד מהם יש כאן את הפינה שלו או שלה".
ואכן, אפשר באמת לראות בכל פינה שזה הבית שלהם. "זו פינת הצילום של רומאו", מצביעה הסבתא הגאה על צילומי הנכד. "וזו פינת היצירה שבה אפשר לעבוד בכל מיני חומרים" ויש גם ספריות, גדולות או קטנות, המפוזרות ברחבי הבית ובהן ספריו של כל נכד.
קצת אחר כך היא נזכרת. "אה, בוא לראות את חדר השקט". מתי הייתם בפעם האחרונה בבית שיש בו חדר שקט?
בתוך החדר ספות, מזרונים ובעיקר הרבה שקט. "כל מי שרוצה שקט, יודע שהוא יכול להיכנס לכאן", מסבירה עמליה את הקונספט הכל כך פשוט וכל כך מתבקש. "כל הנכדים שלי מוצאים את עצמם בבית הזה".
בסלון תלויים ציורים של ציירים שונים וגם אחד גדול, צבעוני מאוד, כזה שמושך את העין ואותו ציירה עמליה. יש כאן ספות נעימות, אור רך וכבר אמרתי שיש כאן שקט ורוגע?
"אין כאן שום דבר קנוי, הכל יד שנייה, שולחן האוכל היה פעם דלת, הספות מאמא שלי וכל השאר מליקוטים שעשיתי. זה לא בית מעוצב, כי אני אוהבת את החיים ולא את התפאורה שלהם", היא מחייכת.
אבל זה רק צד אחד של המטבע.
"בוא החוצה", היא מאיצה בי ואנחנו יוצאים אל המרפסת. דבר ראשון נופלים לתוך ענן, ענן של ריח שמפיצה יערת הדבש שגדלה כאן ומציצה פיזית מתוך חלון במרפסת. בשעתיים הקרובות נשב בתוך הענן המופלא הזה, שתורם את חלקו הגדול והשקט לשיחה.
ואם הבית הוא של הנכדים, החצר היא ממש הממלכה שלהם. יש בית על עץ מושקע ביותר, יש בריכה, פלוס מינוס חצי אולימפית, בה מתארחים גם השכנים, יש כאן דשא, משחקים וצעצועים ובפינה מתגוררות להן ארנבות אנגורה סיביריות צחורות שמותר להחזיק וללטף. יש כאן גרילנדה אדומה שעשויה משוקת ישנה של ההודייה כפי שהיה נהוג במקומותינו בסבנטיז ובכל פינה ניכר מגע של יד אוהבת.
זהו, מתיישבים עם קפה ("כמו אצל עזרי") ועמליה מספרת על היומיום. "אני כבר 36 שנים בביה"ס 'שפרירים', הייתי מחנכת, הייתי בצוות טיפולי והיום אני מלמדת בעיקר ספרות ומנהלת את הספרייה למורים ולתלמידים. אני עוד מהדור שגידל בנימין שפריר לפי תפיסתו 'מנגנים לפי שמיעה, לא לפי תווים' שגורסת כי חינוך מיוחד עושים מתוך צניעות, מתוך תפיסה שהחיים הם רציניים ולכן לא צריך לקחת אותם ברצינות. יש בי אופטימיות בלתי נדלית וקצת אינפנטיליות ובעיקר – אני אוהבת מאוד את עבודתי".
ואז אנחנו עוברים לדבר על המצב בקיבוץ, והשאנטי חולף לו.
"הקיבוץ במצב לא טוב", היא אומרת. "תהליך ההפרטה היה חשוב, אבל לא היה כאן חיבור בין הרצון, הכשרון והיכולת לבין התהליך. יש כאן מלחמות רבות הנוגעות לדפוסי חשיבה, כי עדיין חושבים שכמו פעם, ההנהלה קובעת ומודיעה לעדר מה לעשות, אבל העדר הוא לא אותו העדר ועובדה – הדברים שההנהלה מביאה נופלים בהצבעות".
בכל הנוגע לתהליך השיוך, היא חושבת שלא נעשתה עבודה יסודית. "דברים אופציונליים לא נבדקו עד הסוף, לא נבדקו אפשרויות בנייה אחרות, כמו בנייה לגובה ובכלל, צריך לבדוק היטב האם תהליך השיוך עדיין ריאלי במחירים של היום".
היא כועסת בעיקר על מה שקרה למושג "ערבות הדדית" לפי תפיסתה. "זה הפך להיות משהו ציני, כי בשם הערבות וכדי לספק את האינטרסים של קבוצה מסויימת, אני נדרשת להקריב את כל מה שיש לי, להפוך בעצם לנזקקת ואם לתמצת – לתרום את גופתי למדע בעודני בחיים", היא מדגישה. "עיני אינה צרה באיש, אני שמחה עבור כל מי שיש לו אבל יש כאן הונאה ואי-שקיפות ותהליך, שבעיקר בחלופת האגודה, הוא לא ישים בעיניי. מותר גם לחזור אחורה ולבדוק שוב תהליכים והחלטות שהתקבלו פה".
ומצד שני? "למרות המאבקים וחילוקי הדעות, אני חושבת שיש כאן מאמץ גדול לשמור על המקום ועל הקהילה, על החינוך, התרבות וכל עוד נמשיך לשמור על זה, אני אופטימית לגבי עתיד הקהילה. גם מתוך המאבקים צריך להביא את הנקודות החזקות שלנו, בכל הגילאים כי זו המהות. יהיו זעזועים רבים בדרך ולא תהיה ברירה, אלא למצוא איזון, לשנות את אופי ניהול הקהילה כי לא נתנו פה את הדעת מספיק – איזה סוג הנהלה רוצים כאן? ואני מאמינה שכך אפשר יהיה לסלול דרך לעתיד הקיבוץ".
ממשיכים עוד לדבר והיא מספרת את הסיפור המופלא על תהליך האימוץ שלה, במסגרתו הפכה בגיל תשעה חודשים "לילדה התימנייה היחידה בקיבוץ אוסטרו-הונגרי" ומדברים גם על עוד נושאים רבים אחרים ואז כבר מאוחר. קשה אמנם לצאת מהענן הזה של יערת הדבש, אבל צריך ללכת לישון. בדרך החוצה, אני לוקח איתי לדרך קצת שקט בכיסים.
נורית כרמי נובמבר 2024
עמליה אהובה.
כבר 3 ימים שאני הולכת בעולם וכותבת לך הספדים בראש שלי כי אני פשוט לא מסוגלת לקלוט או לעכל שאת כבר לא פה.
צ'ופילה, יפתי, יפה שלי, מי יתן לי חיבוק כמוך ויאמר לי שזה יעבור?
עמליה.
את הקול שאומר לי לעצור,
את הקול שמזמין אותי לשבת, לשתות קפה ולדבר.
את כמו מגדלור שנמצא שם תמיד, האור במרפסת, ואם את לא שם, אז בטח הלכת רגע לשירותים, או להכין קפה, או לכולבו.
וכל בוקר שאני יוצאת מהבית, לקחת את הילדים בעגלה, באופנים או ברגל, את שם.
ועד לפני רגע, זו היתה השכונה שלי שבה חיימקה היה מתעורר ראשון ולפני כולם מוציא עשבים בגינה או משקה,
ואז גלעד היה יוצא ונותן מים לציפורים ואת במרפסת שותה קפה או בדרך לשפרירים.
השעון הביולוגי שלי השתבש.
משנה לשנה שאני צומחת, הילדים גדלים, את מסיימת לעבוד, אבל תמיד שם, במרפסת, נוכחת. בעיני הנץ שלך, בלב הרחב, החומל, בחיבוק, בהזמנה שלך,
ב"הלו הלו.."
מי ינגן לנו מנגינה שכזו, מי יהיה שם תמיד?
ערב שיש חושך במרפסת מעלה אצלי שאלות, לאן הלכת?
כשהיה חושך מתמשך ידעתי שאת בפורטוגל עם לירי והנכדים, אז הסכמתי, ידעתי שעוד רגע תחזרי וארגיש שוב בטוחה.
וחזרת, עם אור בעיניים, איזה צבע חדש ומלא סיפורים על חופים ונופים ועל הילדים שאת כל כך אוהבת.
ואת היית הסימן שלי, המצפן שמורה שהגיע הזמן לעצור,
כל בוקר היית שואלת לאן אני נוסעת היום ורק מולך קלטתי,
ירושלים, רהט, שדרות.
לא, היום אני רק בתל אביב, בחיפה, תכף חוזרת.
לא משנה באיזה שעה חזרתי, ולרוב מאוחר, תמיד הרמתי עיניים לבדוק אם את רואה אותי.
רואה אותי בדרך הבייתה, רואה שאני עייפה או מלאה בהתרגשות, רואה שאני מותשת או גאה,
אבל תמיד שם, עם או בלי הסיגריה, רואה.
וזו לא אותה המרפסת בלי אלי והויכוחים שלכם, זו לא אותה השכונה בלי הצחוק, הקול החי, ענן הסיגריות והחיות.
כמה חיות, כמה אופטימיות, אור וצבעוניות.
עמליה אהובה, היום אני ואלי נזכרנו שדיברנו על הכאב שבמוות. אני ואלי אמרנו שהקרובים סובלים ומה אכפת למת?
את התעקשת ואמרת לא! המת סובל, כואב לו על מה שהפסיד וכל מה שהיה יכול להיות!
חשבתי לעצמי, את מתעקשת לתת קונטרה, לומר משהו אחר בויכוח האינסופי שלך עם אלי, תמיד צריכה להביא עוד צד, או שאולי את פותחת חלון סגור, זורעת קרן שמש, שיום יבוא ותבצבץ לנו מתוך הכאב?
עמליה יקרה, מה אעשה בלעדייך? איך השכונה תהיה אותו הדבר? כל אחת מאיתנו מרגישה שהיית שלה רק שלה, הבנות, הנכדים, השכנים, החברות.
הספקנו להחליט שזה לא הזמן למנכ"לות, שזה בסדר שזה יהיה עוד קצת, הספקנו לטחון עד הקצה את הסטטוס קוו ואת המורכבות בחיים עם החברה החרדית, בשבועות האחרונים שמרת עלינו בלילות, שנאנקת מכאב ולא יכולת לישון.
ביומולדת שלך הגעתי עם הקפקייקס שאת אוהבת, על צלחת, עם פרחים מהגינה, כמו שהיית מכינה לנו, בכל חג או יומולדת, עלים חיים עוטפים מתוק כלשהו, עם ברכה ואינסוף אהבה ממך.
עמליה אהובה, ביום הולדתך שכבת על הספה בסלון, החברים שלך בחוץ עם עוגות, פרחים ויין ואמרת לי שככה נראה סבל.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך, אחריה רק שוחחנו בטלפון והתכתבנו.
צ'ופילי שלי, לאן הלכת?
מי יהיה העיניים והקול, זו שרואה אותי כל בוקר וכל ערב, מי ידליק את האור במרפסת ומה יהיה עם אלי?
עמליה הצבעונית, היפה, העוטפת, כנראה שהיית צריכה לעשות סדר בכאוס הזה וליישר את כולנו בחזרה לחיים של אור ותקווה.
3 ימים שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואני משקה, מעשבת, גורפת את הגינה שלך, צריכה עוד רגע במרפסת כדי להיפרד, עוד נגיעה בך, בתפאורה האופטימית שיצרת.
התכופפתי וגיליתי מלא שקיות פלסטיק, שקיות של סיגריות שעפו ברוח לאיזו פינה חבויה במרפסת. אספתי אותן, כמו אספתי זיכרונות ממך.
הן לא עוד שקיות פלסטיק, הן ערמה של סיפורים וחוויות, תקוות ותפילות, הן היצירה שלך שהתעופפה לה פתאום, ביום היותר מידי למלחמה,
ואולי הן שקיות התקווה לדלת שתפתח ואשמע את קולך עוד פעם אחת קורא לי: "הלו הלו".
אוהבת, נורית.