ריצ'רץ, המתפרה, מחסן הבגדים חנוש מורג 2017
כך, בשקט בשקט, נעלמה מהחצר עוד פינה אהובה. בראשית הקיבוץ קראו לה מתפרה אחרי הרבה גלגולים היא הפכה לריצ'רצ'. וכאן, בפינת הנוסטלגיה שלנו, לא נוכל שלא להקדיש כמה מילים לענף שהיה למפעלון ואולי עוד ילבש צורה חדשה בתור יזמות קטנה.
ימי ראשית הקיבוץ, כבר בטח הבנתם, אם אתם לא מאלו שזוכרים זאת, היו ימי צנע ומחסור. קיצצו בכל, יותר נכון להגיד שלא היה במה לקצץ, הכל היה במשורה, כך גם בלבוש.
כבר נכתב על כך לא מעט, אישה הייתה זכאית לתפירה אחת כל עונה, וגם זה נעשה תחת משטר פיקוח חמור, תורים, בחירת בד וכו'...
הילדים? זכו כל עונה להתחדש בבגד אחד, וכל היתר הועבר אליהם מהגדולים. וכולם קיבלו זאת כמובן מאליו, הרי גם במשפחות ילדים יורשים מהאחים, אז מה ההבדל בעצם?... אלא שכאן, זה נעשה קבל עם – במדידות, בנוכחות המחסנאית שמתוקף תפקידה גם ידעה להגיד לך מה הולם אותך ומה מתאים במיוחד ומה לא. אין צורך להרבות במילים, מתכונת לא רעה לטראומת הבגדים שיש בטח לחלק מאיתנו...
כשגדלנו הרשינו לעצמנו להביא לתופרת בד שבחרנו בעצמנו, או להחליט בכלל אם אנחנו רוצים בגד קנוי או תפירת בית. 'תפירת בית' היה מושג שהלך איתנו לאורך שנים, מעשה ידיהן של התופרות היה משהו להתגאות בו, אך הוא תמיד נשא טעם של קיבוציות וסטנדרטיות.
המתפרה שבה עבדו חברות, ופעם פעם אפילו חבר (יונה פלושניק שהיה חייט על פי מקצועו) עברה מפינה קטנה במחסן לקומה למעלה – ושם קיבל כל סקטור חלל מרווח ונפרד. ותמיד תמיד שמרו על הפרדה – בין התפירה הסלונית לחברות לבין התפירה לילדים.
המתפרה הגדולה, לילדים, הייתה גם זו שבה נתפרו מצעים, מפות ווילונות. חברות רבות עבדו במתפרה – לכל אחת מהן הייתה התמחות מסוימת. מעט מהן היו בעלות מקצועות שהיום לומדים במגמות העיצוב השונות. הלב רוצה להזכיר את כולן, אבל הפחד מהשכחה מונע מלכתוב את שמות כולן. על תופרות הסלון כבר כתבנו הרבה, זו הייתה קטיגוריה בפני עצמה בקומת המתפרה (נזכיר כאן את מרים מוהר, אסתר פינק, דליה לידר שעימן עבדו גרטה, אסתר עופר ושושנה גרינשפן).
אולגה בנאי הביאה את בשורת התפירה הסלונית גם לילדות, בגיל 14 לערך כבר היינו יכולות לבחור אם החולצה תהיה עם צווארון סיני, או אולי אמריקאי או בכלל צווארון בייבי. עד אז לא ידענו שיש הבדלים בין צווארונים של חולצות. לקח עוד כמה שנים ואפילו יכולנו לבחור את הבד, ולא רק פלנל משובץ. ובכיתה י"ב אפילו נסענו ל'נגבי' בחדרה כדי לבחור את הבד לחצאית, בליווי המחסנאית כמובן...
אחריה נכנסה לתפקיד יהודית דוד, זו שאצלה גם הפיג'מות היו נתפרות במלוא תשומת הלב והדייקנות. בגזרות שהיא עיצבה השתמשו עוד שנים רבות, חלקן שמורות עד היום.
אותה ירשו חיה שינדלר ורויטל שקדי. חיה גילתה את כישרונותיה בתחום ועיצבה בגדים לילדים וחברים במשך הרבה שנים עד שהתעייפה. היא יצאה לעבוד בסביום, וכמו שאתם יודעים היא עדיין פעילה ויצירתית בתחום העיצוב, אבל בכיוונים קצת שונים. מיכולותיה וכישוריה המגוונים נהנים כולם – תופרת שמיכות לקטנים, מפות לבתים וילונות ועוד, ובעיקר נחלצת בעת צרה לעזרה ונענית לכל בקשה, גם אם היא דורשת השקעה וחשיבה קצת שונה. נושא זה מזכיר לי שלאורך כל הדורות היו התופרות כולן מגויסות תמיד להצגות ולאירועים של חגי משק – ויצרו לנו תלבושות מיוחדות ויפות גם לכל מופעי המחול השונים.
כולן היו מוכשרות וכולן עשו כמיטב יכולתן להכניס ללבוש הקיבוצי חן וטעם. עם השנים איחדו את הכוחות והגבולות בין המתפרות היטשטשו, התופרות כולן שיתפו פעולה בחלל הגדול של המתפרה.
כאן נכנסת לתמונה תמי בן-אור, שעד כה הייתה אשת חינוך. קודם כמורה לחינוך גופני (וכתלמידה שלא הייתה מן המוכשרות בתחום זה ארשה לעצמי לומר – שהיא הייתה מורה כזו שאצלה אפילו השיעור להתעמלות הפך עבורי לשיעור נעים, וזה לא דבר של מה בכך...) יותר מאוחר הייתה תמי למטפלת בגיל הרך (גם כאן זכיתי וזכתה אפרת – היא הייתה מטפלת של אפרת בפעוטון). לאחר מכן נבחרה תמי לריכוז חינוך, תפקיד שמילאה אותו בנעימות רבה וביכולת אנושית רבה. (נדמה לי שתוך כדי או אחר כך גם מילאה שנים רבות תפקיד בועדת חברים, גם הוא מוסד שהלך ונעלם מהחצר שלנו).
כממשיכה של התופרות הסלוניות היא עבדה בתחילת דרכה בסלון, אך עם איחוד המתפרות היא נכנסה לעבוד תחת קורת גג אחת במתפרה הגדולה ביחד עם התופרות לילדים. כל אותן שנים שהייתה במתפרה היא שימחה רבות מאיתנו בבגדים היפים שתפרה לנו, גם על פי בחירתנו וגם לפעמים כשראינו משהו שעשתה ללא הזמנה מיוחדת ואנו מיד התאהבנו. בשמלות, בסרפאנים של תמי, וגם במעילים שלה – אפשר היה להתאהב. עד עתה שמורות אצל רבות מאיתנו כמה מהפריטים הללו, פשוט כי קשה להיפרד. צריך לעבור דור שלם כדי ששוב יתאהבו בהן הבנות או הנכדות שלנו, אבל עד אז, מי יודע?....
וכאן בעצם מצויים השורשים של ריצ'רצ'. יהודית פרנק נכנסה למתפרה כשפנינה כבר עבדה שם כתופרת, כולן שיתפו פעולה וביחד התחילו תופרות גם לילדים וגם לנשים. השיתוף הזה נבע, כמובן, גם מצורכי השעה, היה בו משהו נכון, שילוב של חן ומתיקות, שעבדו בשני המישורים.
ריצ'רצ' היה גלגול של מוסד קיבוצי מסורתי (המתפרה) שידע לעצב את עצמו על פי השינויים והצרכים, הפך למפעל יזמות מקסים. תמיד חיכה שם בגד חמוד על הקולב, השמלות החינניות גרמו לי לא פעם לקנות לא בגלל הצורך אלא בגלל החן. ניכר היה שהן נעשו מאהבה. יהודית, שמקורותיה נעוצים בטיפול תינוקות, ולאורך שנים עבדה עם ילדים קטנים וגדולים, הבינה לרוח האמא והילד כאחד, וברוח זו גם עיצבה את הבגדים. הסימביוזה המיוחדת שיצרו שתי הבנות ביניהן – פנינה ויהודית – גרמה למקום הזה להיות מקום שתמיד היה נעים לבוא אליו, ולו רק כדי להסניף את המתיקות של הבגדים שנעשו בריצ'רצ'.
הנחמה שלנו היא שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה - הן עוד ישובו, בגלגול אחר, אבל לא פחות מוצלח...