צריף המזכירות הישן 2021
למי שלא זוכר ולמי שלא היה כאן אז כדי לזכור, נספר את סיפור צריף המזכירות שהוקם לפני כ-70 שנה, בעת הקמת הקיבוץ, ועמד היכן שהיום עומד בנין המנהלה ה"חדש" (משנת 1984).
נושאים חשובים ביותר עברו במזכירות ההיא של פעם, וגם לצריף עצמו סיפור מרתק מהיכן הגיע. כשנחנך המבנה החדש והצריף סיים את תפקידו, התקיימה מסיבה בבית וינה. ארנון לפיד כתב סאגה נוסטלגית שבה סיכם את רגעיו היפים של הצריף המיתולוגי:
"הוא היה בתוכנו יותר מן הנאמן בחברים. הוא היה צומת דרכים, עמוד-התיכון, דופק החיים, עין-הסערה. הוא שמע את הקשות במחלוקות, הנוקבים בדיונים, העסיסיות ברכילויות. הוא ידע ראשונה את מצהלות השמחה, את גאוות ההישגים, את בשורות האיוב."
צריף המזכירות היה מה שקראו אז - "צריף שוודי". מהו צריף שוודי?
מישהו אמר איקאה? כן אותו הרעיון... לפני כ-70 שנה ייבאו לארץ צריפים שוודים (יש הטוענים שבכלל המקור שלהם מגרמניה) שנועדו לבניה זולה ומהירה. הם הובאו כשהם ארוזים בחלקי קורות וכאן בארץ נבנו לתלפיות. שימושים רבים ייעדו להם, כמו למשל, מגורים זמניים לעולים חדשים. בקיבוצים רבים עשו בהם גם שימוש לפעילויות ציבוריות או למבני חינוך (כמו למשל אצלנו, הצריף הצהוב, גן הילדים הראשון – 'גן בלנקה'). יותר מאוחר הם שינו את ייעודם ועברו להיות מחסנים או משרדים לצרכים שונים. בחלק מהקיבוצים ניתן לראותם עד היום. בגח"א כמה מהם עדיין בשימוש באזור 'שפרירים'.
דן שגיא מתאר לנו את צריף המזכירות: הצריף הוקם במרכז הקיבוץ כחלק מהמשולש של חדר האוכל והמועדון. היו בו שני אגפים - באגף אחד ישב המזכיר ובאגף השני מרכז המשק. ביניהם היה חדר שבו ישב סדרן העבודה ובו חילקו את הדואר (סבא נחמני). בערבים קיבל שם מרכז הקניות הזמנות ממרכזי הענפים.
ועוד כתב וסיכם ארנון באותה מסיבה:
"חיימק'ה הוא זה ששתל מדשאה למרגלותיו ונטע לצדו את האולמוס כבד-הצמרת, אשר בקיץ שפך עלינו קונפטי של פרחים, ובחורף גרמו ענפיו להפסקות חשמל בחדריו.
המזכיר, רכז-העבודה, רכז המשק, סדרן העבודה ועובדי הדואר היו ממאיישי הצריף. אורחיו הקבועים היו התיקנים, העכברים והציפורים. כל אימת שנתמנה חבר לאחד התפקידים הבכירים הנ"ל הושלט בפנים הצריף סדר חדש. קירות הוסטו, דלתות נקבעו, חלונות הותקנו ואשנבים נפתחו. רק תמונות העירום נשארו קבועות במקומן ומודעה אחת תמוהה "כאן לא דיר חזירים".
הקולני וההומה בחדרים היה זה של סדרן העבודה. מבוקר עד לילה היו מתנקזים אל החדר הזה רוגז, תסכול ובכי, ועל שולחן העץ המגולף שהשאיר אחריו סבא בישבורג הונחו פתקאות ומכתבים נואשים, מתחננים, מאיימים. "להתראות בסידור" נהגנו לומר עם תום יום העבודה. "להתראות בסידור" לא נבע מתוך צורך אמיתי להסדיר דברים, כמו מתוך רצון לחוש את היחד, את דופק הקיבוץ ופעימות לבו.
בפברואר 1955 נשמע לראשונה צלצולו של טלפון בצריף. מספרו של הפלא הזה היה 347. טלפון יחיד למאות חברים. מעט מאד מן השיחות הנכנסות זכו אז להגיע ליעדן. מעט מאד אינטימיות יכלו המשוחחים לשרבב בשיחותיהם. הרבה אינפורמציה הגיעה לאזני המצותתים שלא מרצון שהמתינו לתורם לטלפון".
חנוש מורג מוסיפה: בצריף הייתה תלויה תמונה גדולה של חיים ארלוזורוב שצייר פנחס ליטווינובסקי (היום היא תלויה בחדר העגול). עד היום חידה היא לי איך הצליחה תמונת האורגינל הזו להגיע אלינו לקיבוץ (אולי מישהו יגלה את אוזנינו מיהו זה שהצליח להשיג את התמונה הזו מן הצייר, כי ברור שכסף לשלם עבורה לא היה לקיבוץ...).
עוד תמונה קטנה ומיוחדת הייתה תלויה על הקיר שליד כיסא המזכיר - עבודת פסיפס של יצחק יעקובוביץ' ובה פורטרט של ברל כצנלסון. יצחק היה חבר קיבוץ, בעלה של אנושקה תופרת הווילונות. הוא הגיע בגיל מבוגר לקיבוץ ועבד כל שנותיו ליד דוד הקיטור. בשעות הפנאי פיתח מיומנות רבה בעבודת הפסיפס. עבודותיו עדיין תלויות על הקירות במבואה למנהלה.
מידע מעניין קיבלנו מנירה פארן לגבי קורות ה"צריף השבדי" שקיבל אביה, צבי יחיאלי, שהיה ממקימי 'צים' ומאבות הספנות העברית ואותו היא סיפרה לסמדר ברק לבלוג שבו היא אוספת סיפורים מעניינים.
מתוך הבלוג:
ב־1951 העניקו יהודים מארה"ב שלושה צריפים שוודיים לשלושה ממנהלי צים. הייתה זאת מחוות הוקרה על תרומתם הייחודית להבאת מעפילים ארצה. אחד הצריפים ניתן לחבר קיבוץ רמת דוד יוסף ברפל (1896–1972), השני הוענק לנפתלי וידרא (1909–1987) והשלישי – לחבר קיבוץ גבעת חיים איחוד צבי יחיאלי (1905–1970). כל זאת היה בתוך ימי הפילוג הסוערים. מה עשה צבי יחיאלי, חבר גבעת חיים העומדת לפני פילוג?
הוא החליט לחלק את הצריף - קומה אחת קיבלו חברי גבעת חיים מאוחד וקומה שנייה – חברי גבעת חיים איחוד. בגבעת חיים איחוד, כידוע, שימש הצריף במשך שנים רבות כמזכירות, ובמאוחד הוא שימש כצריף מגורים ובו התגוררו משפחת גולן ומשפחת בירן, והוא עומד על תילו עד היום הזה.
הצריף בגח"מ
לימים, ב־1982, החליטו בקיבוץ גבעת חיים איחוד לבנות בית קבע למזכירות, ופרסמו בעיתון מודעה על מכירת הצריף. אלדד דולב מכפר ידידיה שהיה אז במילואים בלבנון, ראה את המודעה ומיהר לטלפן לדורית אשתו. באותם ימים ניסו בני משפחת דולב למצוא פתרון זמני למגורים בנחלת הוריה של דורית בת כפר ידידיה, וחיפשו קרוואן שנשאר מן ההתיישבות בסיני או קרון רכבת ישן. הצריף הוצע למכירה בסכום פעוט, והעסקה יצאה אל הפועל.
הצריף במקומו החדש
בתחילה חשבו בני הזוג שהצריף הוא פתרון זמני עד שיקימו את בית הקבע שלהם במושב, אך עם הזמן התאהבו בבית יוצא הדופן. הצריף הועמד על יסודות יצוקים בבטון, כפי שמכתיבים התְקנים, ורצפת הבטון הונחה על שרוולי פלסטיק מלאים בחציר כדי למנוע השפעה של תנועות הקרקע. קירותיו הפנימיים צופו גבס ואילו החיצוניים נשארו כבמקור. הגג הוא גג הרעפים המקורי. לימים בנו בני הזוג תוספת מאבן שמקושרת לבית. דורית קרמיקאית ואלדד חקלאי, וביתם מלא בשכיות חמדה שנאספו ברחבי העולם; פריטים מאוסטרליה ומניו זילנד שם שהו כמה שנים, שטיחים ממרוקו ועוד כהנה וכהנה.
הוי הצריף, הוי הצריף / עדי נחמני
הוקרא בערב "גלגולו של צריף" (חנוכת המנהלה)
כאשר מרימים את הכוס לברך על סיום הבניין,
של היכל (או ארמון או משכן) המכונה גם "הפיל הלבן"
מן הדין היא לשאת מין הספד המוקדש למבנה הישן בר-מינן,
שתחתיו – ומוטב, שעליו מתרומם החדש לתפארת.
Sic transit Gloria mundi כתוב זאת אומרת:
כל יופי חולף, כל עוצמה מתפוררת,
אולם רחשו-נא כבוד למת המוטל לפנינו,
שנקבר יסודו בעפר, שנמכר ופורק – לא עלינו –,
אבל מקופל בין כתליו לא מעט ממיטב עברנו.
אמנם הוא היה רק צריף עץ, נזיר מבטון ומטיח
עוד לא כוסתה רצפתו מקיר אלי קיר בשטיח –
צבעה העגום-האפור היה אז רגיל ושכיח.
בקושי הותקן בו כיור, טלפון רק אחד בפרוזדור,
ותמיד ממתין פה המון, גם בחום גם בקור,
לאותו טלפון, לעיתון, למזכיר, לסדרן על-פי תור...
אז היה הריהוט עוד פשוט ומספר הכסאות מצומצם,
על כספו- או סתם אוטומט, מסופקני אם מי כבר חלם,
אפילו אל בית-הכיסא הצטרכת לצאת, לשוטט לאי-שם.
אבל רבותי, מצווה להזכיר - ולו בקיצור:
עם כל הפיגור במכשור ומידה ידועה של כיעור
(כגון גון בלטות הצריף, כאמור)
ועל אף המצב החומרי הדחוק ואפילו חמור –
הקיבוץ לא היה אפרפר, כי אם, לעתים, מיוחד,
וכן האוויר ששרר, האקלים ששלט בזמנו במוסד
הנושא את השלט – "secretariat" .
הנה מספר תמונות מן העבר
המוקדשות לזכר הנפטר:
נעלה-נא באוב דמות היסטורית, דומני,
זכור כאן לרוב: את סבא נחמני.
היה מחלק בזמנו את הדואר,
ישר לתמר - "בשביל כל הנוער"
(שלא יקחהו איש איש פרטיזני).
והנה רותי אסטליין בעידן הקדום
קשרית לצבא במצב של חירום:
הודעה חשובה? רק לה היא נמסרת,
היא שומעת, תופשת, עונה, מבררת
ועל השפופרת שלטת - "כמו כלום".
ופה במרכז כיסא הסדרן,
כל ערב הוא דן עם רכז האולפן.
תמונה מה-playboy תלויה על הקיר
למשוך תיירים, עיניהם להאיר
"I love you" וכאן נקלטים-נפלטים כל הזמן.
בטרקלין הפנימי מסתגר המזכיר,
שנותנים לו מנוח - זה רגע נדיר,
וביום השישי בין 7 ל-2
בוקעים פה קולות עד ללב השמיים:
ישיבת מזכירות – ריח קרב באוויר!
כל ערב יושבות כאן בצריף ועדות
ואז הוא דומה למטה-מפקדות.
הומה ככוורת, גדוש כמחסן,
וכל הזירה מתמלאת אז עשן –
דיונים נמשכים עד חצות.
אז הצריף סוף כל סוף מתרוקן מיושביו,
אך לא תיסגרנה לעד דלתותיו,
בפרוזדור יישאר אור בוער כל הליל.
וחושך סביב. רק חתול מילל
וכלב-הפקר עובר.
כמעט גם נרדם השומר...
נוסטלגיה בלבד? ואם כן, זה אסור?
הנה נעלמת פתאום ללא שוב,
הן "אחרי מות-קדושים" כאמור...
לפתע נדמת, הצריף האהוב,
ומרכין את ראשו לכבודך הציבור.
בספר חיינו נשארת כרוך – יהא זכרך ברוך!