דורית קידר רסיס
- ט באב תשפד
26/4/1950 - 13/8/2024
סיפור חיים
אמא נולדה ב-26 באפריל 1950 בלוגוש שבחבל טרנסילבניה ברומניה על גבול הונגריה. בגיל שנתיים עברה המשפחה לעיר הגדולה סיביו, שם עבד אביה במפעל גדול ככלכלן ותמחירן ראשי.
הם היו מסורבי עלייה במשך 10 שנים. בשנת 1959 החלו את המסע לישראל, עלו דרך וינה ונאפולי ומשם טסו לארץ.
אבא של אמא היה פעיל בסוכנות היהודית מגיל 13 והיה ציוני. היה לו חשוב מאוד לעלות לארץ ולחיות בה. הסוכנות היהודית שילמה כופר גדול מאוד לשלטונות ברומניה על כל יהודי שעלה לארץ, והיה אסור להם לקחת איתם שום דבר חוץ מכמה בגדים. כל חפצי הערך נשארו ברומניה.
מיד לאחר ההגעה, הגיע טנדר מהקיבוץ ואסף אותם לביתם החדש בקיבוץ, בו גרו בשיכון עולים בקצה הקיבוץ, שם הקים אביה גינה קטנה ליד הבית. המעבר לישראל היה קשה מאוד, הלינה המשותפת וההפרדה בין ההורים לילדים היו קשים לכל המשפחה ואמא שלה עבדה בתחילה בגני הילדים, להיות קרובה לשלושת ילדיה.
ההפרש בין אמא לאחותה הגדולה חווה הוא 15 חודשים ולכן היו חווה ואמא יחד כל הזמן. הן היו חברות טובות מאוד ועזרו אחת לשנייה אל מול קשיי העלייה והקליטה בחברה הקיבוצית. בגיל תיכון שוחחו על מה יעשו שיהיו גדולות. חווה רצתה להציל את העולם ואמא, שהייתה תלמידה חרוצה מאוד, אמרה שהיא רק רוצה להיות אמא. למרות זאת, זימנו להן החיים דברים קצת שונים.
עם חוה ארזי אחותה בשנות ה-60
לאחר סיום בית-הספר יצאה אמא עם יעל גרטנר, בת כיתתה, לשנת שירות בקיבוץ מבוא חמה אשר רק הוקם שנה לפני כן, שם עבדו בעיקר במטבח בזמן שבני הגרעין יצאו לעבוד בשדות.
לאמא היה חשוב מאוד לצאת ללימודים בטכניון בחיפה, אך בקיבוץ לא הסכימו לה, ולבסוף היא יצאה לשנה בחיפה ביחד עם אבא, שם ועבדו בפנימייה ובמקביל למדה לימודי הנדסאים.
בסוף שנות ה-70 החלה לעבוד במפעל "גת" שם עבדה במעבדה והתקדמה לתפקידים שונים, עד יציאתה לפנסיה לפני מספר שנים.
דורית בחוג הסריגה בסביום
לאחר שנולדו שלושת ילדיה יצאה ללמוד תואר ראשון, שני ודוקטורט בפקולטה לחקלאות ברחובות. היא סיימה דוקטורט בטכנולוגית מזון. באוניברסיטה הייתה גם מרצה וחוקרת ונהנתה מאוד מעולם האקדמיה.
טל
.JPG "דורית וטל ומיכל רסיס")
אמא שלי,
היפה, הרגישה, החכמה. עדינת הנפש וטובת הלב. בעלת כוחות אינסופיים של חשיבה, עשייה, יצירה, התמדה ונחישות אין-קץ.
היית מיוחדת, אמא שלי. בדיוק כמו שאת, תמיד.
לא הייתה לך שום מסכה, שום העמדת פנים, אפיינו אותך אותנטיות אינסופית ותמימות.
לא הרמת את קולך, לא דיברת סרה באף אדם, קיבלת אנשים בדיוק כפי שהם. הייתה לך הבנה ואמפתיה גדולה לרגשות האחר. העמקת במחשבתך פנימה – במניעים שלהם, במחשבותיהם, בחיים של האחרים.
העולם הפנימי שלך היה עשיר ומלא. קראת רק באנגלית (כי חשוב להשתפר) רקמת, סרגת, שרת וציירת. הציורים שלך, מקור גאוותך מייד אחרי הילדים והנכדים. גם סביב הציור לא הפסקת לחשוב – מה כדאי לצייר, מה לצלם ולקבל ממנו השראה, איך יראו הצבעים, איפה לתלות את התמונה, למי תתני אותה מתנה ואולי כדאי להציג באיזו תערוכה בעולם.
דורית מציירת את אורי
כל הזמן חשבת והרגשת אמא. לפעמים שכחת שצריך גם לומר את מה שעובר בראש ואת מה שמרגישים בלב. אבל ידענו. הרגשנו אותך הכי חשוף וברור שיש.
מעל הכל היינו אנחנו, המשפחה. אורי בן זוגך היה הסלע שלך וחווה אחותך החברה הכי טובה. האור בפנים שלך כשדיברת על הנכדים, האיר לי את הלב. לימדת אותי שבתוך כל הקהילה הענקית הזו, הכי חשובה המשפחה. זו המטרה וזו הסיבה.
כשעודד, הנכד הראשון, נולד גרנו בחדרה ואז רכשת לראשונה רכב, כדי שתוכלי לבוא לבקר. כשטל ואני היינו הולכים מכות בתור ילדים, אמרת תמיד: "בסוף תהיו החברים הכי טובים" (צדקת, והיית מאושרת מכך הכי בעולם). כשכבר לא יכולת לעמוד בלי כאבים ותמיכה, התעקשת להכין ארוחות שישי משפחתיות לכולנו, כי משפחה זה הכי חשוב והנכדים מצפים לשניצל, עוגיות וגלידה של סבתא. כל פעם שפגשת בשבילים את הבנים שלי, כתבת לי בהתרגשות כמה זה שימח אותך ואיזה חמודים ואהובים הם. "את יודעת שאני אוהבת את הנכדים שלי", היית אומרת.
האהבה שלך, אמא, הייתה טהורה ואינסופית.
לימדת אותי המון אמא: שאנשים הם טובים, שמדע זה עולם מרתק ומפליא, שהשכלה זה הכי חשוב ונחישות. אוי כמה נחישות. אמא, למדתי ממך להיות אישה חזקה, להאמין בעצמי, להיות פמיניסטית אמיתית מבפנים. למדתי ממך לחבק ולאהוב, להתבונן באנשים ובעולם ולפרש, לחפש משמעות, להבין.
אמא, לימדת אותי את השילוב המופלא בין עולם הרוח לעולם השכל. היית מדענית בכל הווייתך, דוקטור לטכנולוגיה של מזון, חוקרת, בעלת שם בתחומך ויחד עם זאת, תמיד העמקת ותרגלת בעולם הרוח – מדיטציה פעמיים ביום, רייקי, קריאה בכף היד, בתווי פנים, מגנטים ובטח עוד המון דברים. וכמובן – האומנות שלך.
אמא שלי, הצנועה, חיית חיים פשוטים עם חלומות גדולים. חלומות על השכלה, על משפחה, על הכרה באומנות שלך ועל אהבה והשגת. לימדת אותי עצמאות וצניעות, לימדת אותי לשאוף ולהגיע, לרצות ולהשיג, לימדת אותי להיות נאמנה לעצמי ולערכיי, לימדת אותי שאני יכולה הכל.
אמא אהובה שלי, עדינה שלי, רכה ויפה. לפחות לא כואב לך יותר, לפחות סיימת להילחם, לפחות נגמרו האכזבות שזה לא משתפר, לפחות זה נגמר מהר כמו שרצית. אוהבת אותך. תנוחי עכשיו, בלי כאב, בשלווה ובאהבה אין קץ.
ענת
.JPG "רסיס")
סבתא הכי הכי מיוחדת...
אני אוהב אותך מאד... מאד...
את חסרה לי מאד... מאד...
יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך ואת לא פה.
אהבתי מאד את החיבוקים שלך וגם את הנשיקות שלך למרות שהייתי מנגב אותן ישר.
כל ביקור שלך היית נכנסת לבית שלנו ואומרת שלום פוצקים מה שלומכם פוצקים?
אהבתי לאכול מהמאכלים שלך, אהבתי לבוא לקיבוץ וללכת איתך יחד
ללגעת בחיות או לרפת.
אני כבר מאד מתגעגע אלייך
ואוהב אותך מאד מאד.
ליאמי
סבתאתוש
מוזר לי לחשוב שלי שאת לא כאן...
את הסבתא הכי... הכי...
אהבתי אותך מאד... מאד...
תודה שהיית הסבתא שלי הכי מיוחדת.
שהיית באה למגדל העמק תמיד אם הפתעה בתיק עוגיות, משחק או סתם חיבוק ונשיקה.
אהבתי לבוא אלייך לקיבוץ ותמיד הלכנו לראות את החיות "בלגעת בחיות"
שהיית תינוק אהבתי ששרת לי שירים.
אהבתי את המאכלים שלך.
אני מתגעגע אלייך המון
את חסרה לי מאד
אוהב
ליאל (לולו)
היי סבתא...
אני יודע שזה מוזר לדבר עלייך בלשון עבר.
רציתי להגיד לך שאת היית הסבתא הכי טובה שיש.
את היית תמיד מחבקת והכי אוהבת.
את תמיד אהבת את כל הנכדים שווה בשווה.
תמיד שבאתי אלייך היית מביאה לי מהעוגיות הטעימות שלך.
תמיד תהיי אצלי בלב בתור סבתא מדהימה,מחבקת ואוהבת.
אני אוהב אותך מאד.
ואני מאמין שאת במקום יותר טוב.
את הסבתא הכי טובה שיש.
תודה לך על הכל.
להתראות
שילי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!