לינה משותפת / מרים ארזי
בתוכנו עלון מס' 911, 28.9.2011
אם ראית בחוצות הקיבוץ גבר, שהוציא הכל מחדרו ועשה ניקיון כללי, ידעת שהוא אבא טרי. הוא לא נסע עם היולדת, לא נוכח בלידה, ולרוב גם לא הביא אותה הביתה. היא הגיעה לאחר שמונה ימים, עם התינוק, ישר לבית התינוקות. באותו הערב, כל היקבוץ בא לחדר הקטן, שלא היה בו מקום לשבת, לברכם ללידה. היתה עוגה יפה מהמטבח, אך בשעה עשר, היא עזבה והלכה לבית התינוקות להנקה. וכך היא הלכה כל ארבע שעות. ההנקה ערכה כשעה, ואז היא חזרה לחדרם.
בית התינוקות, אחד הבתים הראשונים שנבנה, לרווחת התינוקות, היה בית גדול עם 4-6 קבוצות ילדים. היה חדר מיוחד לקטנים ביותר, וכשהתמלא עברו לחדר הבא, עד שעברו לפעוטון בגיל 10 חדשים בערך. ההנקות היו בשעות קבועות ואם התינוק בכה בשעה אחרת, קיבל מי סוכר מהמטפלת. חוה שפע היתה הראשונה שטפלה בקבוצה מן היום הראשון ועד הפעוטון. ומאז היו קבוצות של 4-6 ילדים מן ההתחלה.
נזכור: מה לא היה אז, בשנות החמישים והששים: לא היה פלסטיק (לא הומצא עדיין), את הצעצוע הראשון עשינו ממברשות שינים ישנות, שעיבדנו לשרשרת, במים חמים. לא היו בקבוקים, ולא מוצצים ("זה מזיק לשיניים", ו"לא להרגיל אותם"). לא היו טיטולים: טרם הומצאו אז, היה חיתול קטן מבד גזה וחיתול גדול מפלנל. לא היה חמום ולא קירור בחדרים. בימים חמים ביותר שמנו חיתול רטוב על החלון. לא היו עגלות ולא עגלול, היו לולים בחצר, בעין כלובים עשויים מרשת נגד זבובים וחרקים. בשעה ארבע לקחנו אותם לחדר, על הידיים. עד ההשכבה, לשנת לילה, ואז החזרנו אותם לבית הילדים.
היולדת קבלה חופשת לידה של ששה שבועות ואז חזרה לעבודה בהדרגה, בהתאם להנקות. היתרונות שהיו: שמירת לילה בבית התינוקות אפשרה ליולדת לישון בשקט בלילה, המכבסה לחיתולים ובגדים , והטיפול בבגד ב"מחסן ילדים", המטבח וחדר האוכל נתנו אוכל חם ליולדת, כך שבחופשת הלידה היתה באמת עסוקה רק בעצמה ובתינוק. הקבוצות היו בעלות 5-6 ילדים, היתה מטפלת אחת + עזרה בבוקר ובהקמה אחה"צ.
כאשר עמדנו לעבור לנקודה, בקיבוץ החדש, (איחוד) אלכס קסטן (אבא של יהודית פרנק) שהיה אז הורה בפעוטון, נכנס לעבוד בבית הילדים ולהכיר את הצרכים מקרוב. ואז תכנן בתים של שתי יחידות לארבעה ילדים כל אחת, מתוך הנחה שלא יטפלו בילדים ידיים רבות.
תקופת הילדות של ילדינו עברה בלינה המשותפת בבתי הילדים. אנו ההורים היינו מורגלים בכך: סמכנו על ה"מוסדות" ולא התנגדנו, אפילו מבחינה נפשית. מדי ערב הלכנו לבתי הילדים, כל הורה עם ילדו: צחצוח שינים, פיפי ולמיטה. כאן החלו הסיפורים, כל הורה בסגנונו. אליעזר, למשל, סיפר לעתים קרובות איך "צד נמרים באפריקה".
ואז כל ההורים הלכו לעסקיהם, נשאר אחד לשמירה מוקדמת עד השעה עשר בה התחילה שומרת הלילה בתפקידה. תקופות מסוימות – כאשר היו כמה ילדים שקטים פחות, הייתה גם תורנות של ההורים לשינה בגן. דבר זה היה ל"עונש" לא קטן להורים אך שמחה גדולה לבן אשר החל את הלילה במיטת ההורים בגן.
לשומרת הלילה היה מקום בו ישבה – לרוב בבית התינוקות של הצעירים ביותר, ומדי שעתיים עשתה "סיבוב". עם פנס גדול האירה כל מיטה ומיטה וכיסתה את אלו שהתגלו מהשמיכה. עם התקדמות הטכניקה היה "שמרטף" , בו שמעה השומרת בכי או רעש מכל בית ובית ואף יכלה לנסות להרגיע ברמקול.
למעשה, הכל הלך על מי מנוחות וכולם היו מרוצים, עד ש…. לילה אחד השומרת עברה ב"סיבוב" בגני הילדים, וכאשר עברה בגן "רימון" המיטה של אחד הילדים הייתה ריקה. חשבה שהוא בשירותים, פתחה את הדלתות, הסתכלה במקלחת – והילד איננו. האירה בחטף בכל החדרים – הכל בסדר – אך הילד איננו. חכתה עוד זמן מה בחדר השומרת, חזרה לגן – אך הילד איננו. העירה את ההורה הישן בגן, חפשו יחד – אך הילד איננו. אולי הלך לישון בחדר ההורים? הלכה לבית ההורים, העירה את אביו – והילד איננו. כמובן שהחלה בהלה גדולה , הלכו לשומר הלילה, אולי ראה ילד משוטט? אך הילד איננו.
באותה תקופה אזור הבריכה היה שומם והיו תנים סביב הקבוץ. אליעזר העיר את אחד הנהגים שיסע ויאיר את אזור הבריכה, לראות אם הילד שם ולגרש את התנים – והילד איננו. בינתיים הגיעו עובדי המטבח וחדר האוכל לעבודת הבוקר, גם הם הוזעקו לחפש את הילד – והילד איננו.
ואז אמר אחד המחפשים: עלינו להודיע לגננת, וקראו לגננת – אדית מדיני. הגננת המסורה לא איבדה את קור רוחה, ואמרה מוטב אראה במו עיני מה קרה.
קמה והגיעה אל הגן. בבואה לגן חפשה שוב במקלחת ובשירותים – אך הילד איננו. היא עברה מחדר לחדר וממיטה למיטה, החל מהחדר הראשון בצד שמאל – וראתה מיטה ריקה. ואז החלה במלאכה: הרימה שמיכה אחרי שמיכה לכל ילד וילדה. כולם ישנו שנת ישרים- עד שהגיעה אל החדר האחרון בצד ימין. הרימה את השמיכה והנה …שני ילדים תחת שמיכה אחת! האבדה נמצאה.
ומאז הכל בא על מקומו בשלום, והלינה המשותפת נמשכה עוד שנים רבות.