חסר רכיב

אסתי בירן

אסתי בירן
- ח ניסן תשפ"ד
12/4/1939 - 16/4/2024

אסתי בירן

איך מסכמים חיים של אדם שחגג 85 שנים לפני יומיים? אם מסתכלים על כל אחד שעומד פה ומלווה אותה, זו בעצם הביוגרפיה שלה כי אוסף האנשים כאן מספר על כל הרגעים והנקודות בחייה.
אסתי, אמא שלנו, נולדה ב-1939 בירושלים. אחר כך גרו כמה שנים בחיפה והשתקעו בקרית בנימין, שם הפך אביה, שהיה רקדן בוורשה, לבנאי ובנה גן ילדים לאמא שלה, הגננת.
יש כל כך הרבה סיפורים על ילדותה.
בחרתי אחד: היא נשלחה לשוחט עם תרנגול שגידלו בבית ובשנייה שהבינה "מה קורה" - הפכה צמחונית. זה היה כל כך חדשני ולא מוכר אבל היא עמדה על שלה. בתור ילדה היא טיפלה ברוני, אחיה ובאחותה הקטנה כרמלה אליה הייתה קשורה מאוד שנפטרה מסרטן. 
בתקופת הצנע, היא הייתה יצירתית מאוד ומכל דבר יצרה יש מאין. גם זה לפני שהמחזור היה באופנה. בבית שלנו שום דבר לא נזרק, רק הפך שימושי בצורה אחרת וזה ממש לא היה מקמצנות, אלא מראייה שלה שעוד אפשר להשתמש ולהנות משינוי צורה.
בצבא הייתה מורה חיילת במעברה בבית שאן מצאה דרכים מקוריות להגיע לתלמידים ועוד יותר להוריהם.
אמא התחתנה עם אבא שלנו ובגיל 21 נולדה סיגל. בזמן הזה היא חלתה בדלקת ריאות קשה, עברה ניתוחים ושהתה זמן רב בבית-החולים. הרופאים אמרו לה שלא תוכל ללדת עוד, אך למזלנו זה לא עצר אותה ונולדנו גיא, אני ואייל.
אמא הייתה מורה - לדרמה, לילדים, למורים, ביסודי ובתיכון. 
ב-1980 עברנו לכאן, לקיבוץ ופה היא המשיכה לחנך ילד לפי דרכו. היא הגיעה לכל ילד וילד וכשסיימה לחנך, פתחה את מרכז המוסיקה שהיה עולם קטן מלא צלילים ושמחה.

אסתי בירן

אמא תמיד הייתה בחיפוש, סקרנית לעולם הרוח. היא חזרה בתשובה בקיבוץ והצליחה לשלב בין כל העולמות. בביתה היה תלוי משפט של ש"י עגנון שאהבתי: ״מי שנופל וקם מרוויח פסיעה".
אמא יקרה שלנו נפלה וקמה כל כך הרבה פעמים ובכל פעם ראינו את הכוחות החיים, האופטימיות, האכפתיות לאחר, אהבתה למשפחה, לנכדים ולכל אדם באשר הוא אדם. 
אמא, את השראה.
טל

אסתי בירן

לאמא אסתי
אתמול שמעתי שבחודש ניסן נהוג לא להספיד, אז חשבתי לא לכתוב הספד ופשוט להגיד כמה מילים לאמא. 
אבל הבוקר הבנתי שזה לא ילך והמעמד המוזר הזה בו אמא אסתי הנצחית, שתמיד התרגשה בלוויות של אחרים, תהיה סוף-סוף הגיבורה של היום.
העניין של ניסן – לקראת פסח – היא שמחת החירות. מהבחינה הזו אמא דייקה בתזמון והשתחררה מגופה העייף, שכבר לא כיבד את המעמד המגיע לה. זה אחרי פעמיים שנפרדנו ממנה בארבע השנים האחרונות (כל פעם באופן די סופי) וזכינו לעוד תוספת של אפילוג. בכדורגל זה נקרא "זמן פציעות", אחרי שהזמן החוקי של המשחק נגמר.
כי אמא אסתי באמת מעבר לחוקי הזמן.

אסתי בירן

תמיד הקדימה את דורה: ביצירתיות, אלגנטיות ותום לב וגם נשארה מאחוריו, תוהה ומבולבלת כמו ילדה, לא מבינה איך חלפו לה פתאום החיים, אבל מתעקשת לחיות אותם כמה שרק אפשר.
עלה בדעתי, שאמא הייתה מתרגשת בלוויות וניחום אבלים, כי שם יש ביטוי אמיתי ופשוט של אהבה, בלי שיפוט.
אם אני צריך להגיד דבר אחד שקיבלתי מאמא, זו אהבה שכזאת. בלי שיפוט וגם בלי גבולות.
ואם שני דברים – מתוך כל כך הרבה שקיבלתי מאמא - זו הכרת תודה.
אני מבקש בהזדמנות הזו להגיד תודה גדולה לקיבוץ גבעת חיים איחוד, על כל אנשיו, נשיו, ילדיו ו-וועדותיו, שקיבל את אמא ואותנו, ידע לקבל ממנה את המיטב בכל מה שעשתה פה ב-45 השנים היפות שלה בקיבוץ וגם ידע להכיל אותה ולתמוך בהרבה רגעים קשים.
כשנפרדנו מאמא בפעם הראשונה לפני ארבע שנים (עד היום לא ברור מה היה לה שם, אבל תאמינו לי שזה נראה סופי לגמרי) כשפקחה מולי עיניים אחרי עשרה ימים בהם הייתה מורדמת ומונשמת, הדבר הראשון שיצא לה מהפה בקושי, בשקט בשקט, היה מזמור תהילים.
אז מבקש לברך את אמא אסתי בתהילת עולם, ולהקדיש לה את פרק ק', שאהבה מאוד ולא מזמן דקלמה אותו במיטתה, עם הדגשות דרמטיות שחזרו על עצמן בלופ.
ועם התודה הזו ניפרד שוב, הפעם את עוברת לדיור מוגן קבוע, בלב של כולנו.
א מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַ֝יהוָ֗ה כָּל-הָאָֽרֶץ: ב עִבְד֣וּ אֶת-יְהוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה: ג דְּע֗וּ כִּֽי-יְהוָה֮ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא-עָ֭שָׂנוּ (ולא)  וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ: ד בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו בְּתוֹדָ֗ה חֲצֵרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה הֽוֹדוּ-ל֝֗וֹ בָּרְכ֥וּ שְׁמֽוֹ: ה כִּי-ט֣וֹב יְ֭הוָֹה לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד-דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמוּנָתֽוֹ:.
גיא

אסתי בירן

המוסיקה היא האור שלי /  אסתי בירן 
(חנוכה תשנ"ו)

המוסיקה מדברת במילים בנוסף לצלילים
המוסיקה פונה לרגשות ומביעה תחושות
היא טווה רשת של צבעים וגוונים
המוסיקה היא גם אור זרוע שבוקע\מכל אתר וגיל
החל מזאטוט פועה
דרך נגן מייבב תרגיל
ועד הסביום היא מוקרנת בקולות נוגנים
--
המוסיקה היא האור שלי
ואני מאמינה בה בקדושה
כמסיונרית שדואגת להפיצה
וכשליחה נחושה
אני כמהה להקרינה לכל המעוניינים
המוסיקה היא הרמוניה של אהבה
נגינה של סובלנות
היא שביל זוהר בים של חשיכה ופורענות
היא זוהרת ובכוחה לאחד, לשמר, לעדן וענג.
בכוחה לגרום לנו להיות טובים יותר
ובתוך נשמתנו לחוש כשווים יותר.
המוסיקה היא האור שלי ולכם היא מוענקת
לכם קלות היא נושקת - 
בשיר ערש קודם השינה
ובמוסיקפה מהביל בקונצרט שהוא פנינה
בחינוך ילדיכם לעדנות ונגינה
ובשירה צלולה זכה ורעננה.
המוסיקה היא האור שלי
המוסיקה היא האור ובו אני מאינה\ומידי יום אותו מזינה
שצלילו לא יכבה
שצלילו לא יידום\צלילו לא יפוג מבעוד יום.
יחד נאזין ונפנים כל יצר פרוע
יחד נוסיף שמן לבעירת האור הזרוע.

אסתי בירן
                                                                                                                                      לאסתי 
9.6.96 כתבה עדה שולמן
 
בנעורי קראתי שיר
ובו שורה שכדאי להזכיר.
במקום בו שרים
שם תשהה בבטחה ובשלום 
כי אין כך נכתב
שירים בפני רשעים.
באלה נזכרתי , 
כאשר מקונצרט ילדים חזרתי,
לא הוזמנו לשמוע שיא של עשייה
היינו עדים לדרך, למאמץ, לרצון להשקיע
למטרה נעלה, לחוויה מוסיקלית להגיע.
ואנו, הורים, אחים, סבאים, 
כולנו בהקשבה מאוחדים.
ובשעה נעימה זו, עלתה בליבי מחשבה
הקשבה - מילה גדולה
מעולם הצלילים היא שאולה.
אך היא מסמלת ערכים מושגים יותר רחבים
כלולים בה: סובלנות, כיבוד דעה שונה,
פיוס והבנה.
ושם בצריף הקטן,
שררה משהו מזאת האווירה.
ואין לסיים מבלי לציין,
למי התודה והפרחים.
הרבה תודה לאסתי שהעשירה את בית גבעת-חיים 
בתרומה מופלאה בצלילי מוסיקה
ישר כוחה, ברכה מכולנו.

אסתי בירן עם הילדים

יונקים מוזיקה עם חלב אימם 
הדף הירוק - 12.12.1989
ארנון לפיד
(התפרסם גם ב'בתוכנו' – 18.8.1989)

שיעורי מוזיקה לתינוקות בגבעת חיים, במסגרת חמ"ל (חינוך מוזיקלי לטף)
אחת לשבוע נכנסת אסתי בירן תוזזת אל בית התינוקות של חגית בגבעת חיים איחוד. אחר שבירכה במאור פנים את הנוכחים, ארבעה פעוטים בני שלושה-ארבעה חודשים וארבע אימהות, היא מפעילה טייפ נייד שהביאה איתה, ובאחת נשפכים בחדר המשחקים המטופח צלילי הסוויטה מספר 3 של באך.
לשמע הצלילים הענוגים ועל פי הוראותיה של אסתי, מערסלות, מחבקות, ומלטפות מירב, צביה, ענת וחיהל'ה את ישי, אייל, נועה ושובל, ומניעות אותם אנה ואנה, במקום משובן, על הכרים שעל הרצפה. משתמה הסוויטה מתקרבת אסתי אל כל עולל בחיק אימו. ומשמיעה לו שיר אישי קטן מלווה בצלצול צלילוני סול-מי שבידה. בהמשך יצטרפו האימהות אל אסתי בשירים קצרצרים, המוקדשים לאברי הגוף השונים, תוך שהן מסמנות ונוגעות באבריהם של הפעוטים. משתסתיים ספירתם המוסיקלית של האיברים כולם, יפצחו אסתי והאימהות בשיר חדש ("רש, רש, רש, מי שומע רחש, רש, רש, רש מי מקשיב לרחש") אותו ילוו בניעור קופסאות סוכרזית שבידיהן, ומידי פעם יפסיקו בפתאום, נוכח עיניהם הפעורות של הקטנים. משיגיע תורה של ארוחת הבוקר, יאכילו האימהות את ילדיהן תוך שירה, על פי לחן רוגע של שומן ומילים של אסתי: "בוא ילדי נשב ליד שולחן/ כי האוכל כבר מוכן/ דייסה חמה ומתוקה/ וגם רסק של עגבניה".
גם פעולות אחרות בסדר יומו של התינוק ילוו בשירים מתאימים. את השיעור המוסיקלי הקצר הזה יחתמו האימהות במחול 'למבדה' משחרר וסוער, ככל שמתיר המשא השביר שבידיהן. 
מכאן, מבית התינוקות של חגית, תמשיך אסתי אל יתר בתי התינוקות שבקיבוץ, אל שלושה גנים ואל החוג למוסיקה שבכיתה א', בכולם תפיח חדווה מוסיקלית לשעה.
על פי הגדרת תפקידיה, אסתי בירן היא מרכזת החגים ומנהלת המרכז למוסיקה בקיבוץ. במקצועה היא מחנכת, בוגרת מגמת אמנות וחינוך, מחלוצי "הדרמה היוצרת" בחיפה, ובעלת ניסיון רב במקצוע.
לפני שנה הזמינה אותה טלי טוראל, האחראית על מוקד המוסיקה בסמינר 'אורנים', להימנות על קבוצת מוחות שתבנה תוכנית מוסיקלית לטף. לאורך שנה התקיימו ב'אורנים' סדנאות לימוד והכשרה, ביניהן גם אחדות שהעבירה ברברה קאסבגס, קשישה קנדית, חלוצת הנושא החדשני הזה, חינוך מוסיקלי לטף. לא כל משתתפי אותן סדנאות נהיו למפיצי התורה. אסתי, שכיום חברה בצוות חמ"ל מצומצם, המבקש להמשיך להדריך ולהפיץ את התורה, הביאה אותה אל תוך בית התינוקות בקיבוצה.

אסתי בירן

"בכל אחד", היא אומרת, "טמונה מילדות יכולת מוסיקלית. עלינו רק לדעת לגרות את הילדים ולחשוף אותם לחוויית הצליל והתנועה. התינוק ניחן ביכולת שמיעה כבר כעובר ברחם אימו, בגיל חמישה חודשים. נעשה ניסיון שבו השמיעו לעובר כשה יצירה מוסיקלית באמצעות אלקטרודות שהוצמדו אל בטן האם. כשנולד, הגיב מיד ליצירה ההיא, ונשאר אדיש לאחרות. בעוד ההתפתחות המוטורית מישיבה להליכה היא ספונטנית, הדיבור, המימיקה והתנועה – לא. לגורם המתווך יש כאן, איפוא, משמעות רבה. בשתי השנים הראשונות לחייו של התינוק קיימת אצלו הנכונות לדיבור, ויש חשיבות עצומה  לגירויים. המימיקה והתנועה עובדים על מערכת שלמה. ראשית החינוך המוסיקלי הוא בשיר הפשוט שמשמיעה האם לתינוקה כשפניה אליו. שלא ביודעין, היא מסייעת בכך לפיתוח כשרונו המוסיקלי. בכך היא, כמובן, משדרת גם חום ותשומת לב.
"המשכו של החינוך המוסיקלי בפרישת עולם הצלילים. יש לחשוף את התינוק בצורה זהירה ומדודה להתנסויות המוסיקליות. לכך יתאימו כלים ומכשירים שונים. בשלב מתקדם יותר, יוכנסו קטעי מוסיקה להאזנה, המפתחים את חוש הקצב. טובה במיוחד היא מוסיקה מתקופת הבארוק, אם כי גם הרומנטית והקלאסית טובות. רצוי להתחיל מחצי דקה ולהגיע עד 5 דקות.
"מחקרים הראו שמוסיקה ותנועה מינקות, מסייעות להתפתחות הדיבור, יכולת הקשב, בקואורדינציה, האינטלקט, חוש הסדר, ההתמצאות במרחב, הזיכרון, הריכוז, ובהמשך בעזרת הרצף של המקצבים והתווים, גם הכנה טובה לקריאה, לתפיסת השלם".
משום שאין לה, לאסתי, די זמן (ביממה, כידוע, רק 24 ש') אך בעיקר, משום שהקשר בין האם או המטפלת לבין התינוק רצוי וחשוב יותר מהקשר שבינו לבין מתווך לרגע, היא מדריכה לאחרונה מטפלות ואימהות ומכשירה אותן לתפקיד מורות למוסיקה" לפעוטות.
ממילא, תהיה זאת היא כשיגדלו הקטנים ויהיו לנערים, שתופקד על חינוכם המוסיקלי במרכז למוסיקה שאותו הקימה יש מאין ומנהלת בקיבוץ. כבר עכשיו היא קוצרת את פירות החריש המוסיקלי שהיא עושה בקרב הזאטוטים: ילדי הגן שלימדה כבר יודעים לשיר סולפג', ובני השנתיים וחצי יודעים לומר לה מה הם מעדיפים – את האדג'יו של אלבינוני או את "ערב בכפר" של בארטוק.

פורים נגינה

ראיון עם אסתי בירן   (בתוכנו 9.6.1995)
מראיין משה נתיב
"שותלים ניגונים"

אסתי בירן מזוהה כבר כמה שנים עם המוסיקה ועם החינוך המוזיקלי, ויש ודאי כבר דרדקים שחושבים שלא היו קודמים לה בכך...
לקראת סוף השנה, ובין קונצרט סיום אחד למשנהו, מצאנו דקות אחדות להארת הנושא ולשיחה על התפקיד ועל הקשור במוסיקה אצלנו.
שמונה שנים ממלאה אסתי את התפקיד של ריכוז החינוך המוסיקלי בגבעת חיים. כך נרתמה לעיסוק: "כשלימדתי בכיתה א' מספר שנים, הייתה דרך ההוראה שלי בשילוב אמנויות: מוסיקה, דרמה, יצירה, וכמובן – המון אהבת ילדים. מתוך כך, כשיצאתי לשנת חופש ממשגב ופנו אלי ליטול את ריכוז החינוך המוסיקלי, קיבלתי את התפקיד, וברצון. דניאלה, שעסקה בתחום זה לפני כן, הכניסה אותי לתפקיד, ותודתי לה על כך. נוסף על ניהול מרכז המוסיקה הרחבתי את היריעה גם לקהילה ולגיל הרך (פעוטונים, גנים, הדרכת מטפלות). 
התפקיד כיום, כולל תחומים נוספים על אלו שכבר הוזכרו: ארגון פעילות ה"מוסיקפה", הוראת נגינה בחליליות, חוגי האזנה ב'סביום', ארגונים ותיאומים של הקונצרטים שמתקיימים מחוץ לקיבוץ. והעבודה העיקרית: ניהול מרכז המוסיקה שלנו וקשריו עם האולפנים האחרים בסביבה, והשנה – תחת גג אחד – של המועצה האזורית עמק חפר.

אסתי בירו

האם את רואה ברכה ונחת בתחום של נגינת הילדים?
אסתי (מהוססת משהו): עדיין לא, חלק גדול מהילדים (ובליווי הוריהם - וזה קריטי) משקיעים ומתקדמים וזה ניכר בנגינה, ואלו רוב הילדים. אבל ישנם כאלה, שלצערי אינם נתמכים כראוי בבית, וזה גם כן ניכר בהתייחסות לנגינה, ולפיכך, בהתקדמות. הייתי רוצה לראות יותר ילדים משתתפים באירועים המוסיקליים בקיבוץ. כיוון שהילד הלומד נגינה חשוב שיתעשר ויספוג מוסיקה. 
בחירת הכלים (ואסתי שוב בוררת מילותיה...) מושפעת מהזרמים התרבותיים – מוסיקליים בארץ, ויותר תלמידים בוחרים בכיוון המוסיקה הקלה, אני איתם, ומעודדת את בחירתם, כי אחרי הכל חשוב שתהיה מוסיקה, כן ירבו ילדים מנגנים. עם זאת, יחסית למרכזים אחרים באיזור אין לנו בכלל מה להתבייש ב'קלאסיקה' שלנו. 
אני מייחלת, מוסיפה אסתי, למספר תלמידים שרוצים ללמוד קלרינט, חליל, וסכסופון. גם כדי שנוכל להקים סוף סוף תזמורת.

דבש ועוקץ בעבודה?
אסתי: הדבש הוא מרכז למוסיקה – תוכן ואווירה טובה בי המורים והתלמידים, רוב תלמידים באים בזמן, והמורים מאד אוהבים ללמד אצלנו. העוקץ – שנים שאני מבקשת שיפוצים, פיתוח הנוי, (אומרים לי – "תשרפי את המועדון, תקחי שופל, ת הרסי את הצריפים, חבל להשקיע בהם"...) לו ניתן הייתי מוכנה בכיף להיות "דוכסית בסוויטה מזיקלית" – תרתי משמע, עם שטיחים מקיר לקיר במקום לקרצף את זוהמת הציפורים בכל אתר בצריפים הישנים. כנראה, שהשנה המועצה תעזור בשיפוצים, והנה, חזרנו לדבש... יש לנו גם תקווה שהמועצה האיזורית תסבסד יותר ותוזיל את עלות השיעורים, כך שיותר ילדי-חוץ יבואו ללמוד כאן.

מה ביחס לציוד ותקציב?
בעניין זה היה שיתוף פעולה עם המוסדות, הם סמכו עלי שאני נוהגת שימוש מושכל בתקציב, ואין בזבוז. השנה אני מקבלת גם משכורת מהמועצה, אף שהיא חלקית.

מה בנושא המוסיקה הווקאלית - זמרה?
ב'משגב' הייתה מקהלה לתפארת, והיא עברה גלגולים, חילופי מנצחים ומקום, ובכך הושפעה המסגרת. כיום משתתפת תלמידה שלנו במקהלת 'העפרוני' ובמקהלת ביה"ס – משתתפות שתיים. שתי תלמידות לומדות פיתוח קול, ולאחרונה, בקונצרט בעין החורש, גילינו גם שמר!
לקראת נעילה מוסיפה אסתי עניין שניכר שהוא מעיק עליה, ושהיא חשה צורך לבטא אותו בהדגשה:
יש לנו ילדים מוכשרים, מוכשרים לעיתים קרובות בכמה תחומי התעסקות, וכאשר המוסיקה עומדת מול ספורט תחרותי, למשל, היא בדרך כלל מפסידה. ועל אף שאני מודעת לחשיבות של 'נפש בריאה בגוף בריא' – קשה לי לראות את נושא הנגינה נופל קרבן ויורד בחשיבותו מול העיסוק הספורטיבי. בהרכבת מערכת השיעורים אני חייבת להתחשב בשיקולים של חוגים, של סיום שעות הלימודים, ימי עבודה, ובנוסף לכל אלה גם במטען כבד של עיסוקים ספורטיביים. אגב, בבתי הספר 'שחר' ו'מעיין' חלק מהתלמידים לומדים מוסיקה גם על חשבון השיעורים. ניסינו להכניס אורגן בבוקר לתלמידי 'משגב' וההצלחה הייתה חלקית בלבד. עם זאת, ייתכן שלא תיוותר לנו ברירה, אלא לקיים בכל זאת חלק משיעורי הנגינה בבוקר. 
כיום, לומדים במרכז המוסיקה שלנו 4 ימים בשבוע, מהצהרים עד שעות הערב במאוחרות. במרכז לומדים 80 תלמידים, חלקם מבחוץ. נוסף לשיעורים הפרטניים יש לנו שלושה הרכבים: הרכב ג'אז, חליל צד ואורגנית. 5 תלמידים לומדים ב'מעיין' וב'שחר', חלקם במגמת בגרות ובשנה הבאה יצטרפו עוד. תלמיד שלנו לומד ב'תלמה ילין' ובקונסרבטוריון 'שטריקר' בתל אביב.
לסיום, אני מקווה שלשנה הבאה ישופץ מרכז המוסיקה שלנו, ויבואו אליו תלמידים נוספים, משלנו, וגם מבחוץ.

אסתי בירן

אסתי בירן

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב