הזכרון המתוק היחידי, שאני נושאת בנשמתי מאז כיתה א', 1951 אולי, הייתה המורה אסתר גרטנר.
חזרנו משליחות בניו יורק של 4 שנים. (הטראומה - הייתה בלתי נשכחת...) והנה, נדלק עבורי אור ראשון. בכיתה ליד שולחנות קטנים, אנו יושבים מרוגשים - מה עומד לקרות? מי תהיה המורה שלנו? והנה, נכנסת לה אסתר. אשה נאה, מוקפדת, וכולנו מחכים למוצא פיה... היא חביבה, אך אינה מתחנפת. היא עניינית, מרתקת, מעניינת. מיד שבתה את ליבי. היא פתחה את סקרנותי כפרח צמא לדעת. עד היום אני אסירת תודה ואוהבת אותה ומודה לה על הכבוד שנהגה בנו. על המידע שציידה אותנו לחיים. אנקדוטה: מדי יום שישי, שיעור אחרון, אסתר נהגה לשבת בנחת, לפתוח ספר, ולקרוא לנו סיפור, גם אם היה בהמשכים ("המלך מתיא הראשון-לדוגמא). אחד הסיפורים השאיר בי, ובוודאי בילדים נוספים, רושם בל ישכח - "נפש חיה" של ש. עליכם.
לפני מספר ימים קראתי אותו שוב. ושוב - דמעות חמות זלגו על לחיי. שכבתי שעה ארוכה והתמסרתי לזכרונות היפים שהשאירה בי אסתר, המורה האהובה עלי. עדיין נשמע בי צליל קולה!
היא הכניסה בנו תשוקה מבורכת לקרוא ספרים, עד היום! עירית שילה (שינדלמן) בת אריה וציונה.ז"ל. אחותה של אורה ז"ל.
