"למחרת בעת מנוחת הצהריים אני נזכר משום מה באותו בוקר לפני מספר שנים כשהוא בא אליי,
מה לא הייתי נותן כדי לשוחח איתו עכשיו.
חמש בבוקר באחד מחופי סיני, השמש מתחילה לעלות במזרח, צובעת את ההרים מולי באדום. הים כמו מראה,שקט ללא גלים, הכפר שקט ללא נפש חיה בחוץ, כולם ישנים. אני יושב על החוף, רגליי משוכלות,ג וינט ביד, על ירכיי ראש מתולתל של הבחורה מהלילה הקודם, טינה, נינה, לינה, אני לא זוכר בדיוק את שמה, ישנה אחרי לילה ארוך מלא אלכוהול, עשבים וסקס.
מחשבותיי מתפזרות לכל מיני כיוונים שבחיי היומיום אינני מגיע אליהם. בסופו של דבר הן מתמקדות באבא שלי,לא ברור לי למה דווקא הוא, כאן ועכשיו, אחרי זמן רב שלא הרהרתי בו, אבל נסתרות הן דרכי הנפש.
אבי נפטר, ואני רק בן אחד-עשרה.
לעולם לא אשכח את הלילה ההוא בו נפל.
חצי שעה לפני הוא אמר לאימי שאיננו מרגיש טוב והוא יוצא לטייל קצת. לדבריה הוא חזר אחרי זמן מה ואמר שהוא מרגיש יותר טוב.ואז הוא נפל.התעוררתי מקול נפילתו אך לא קמתי,רק אחרי כעשר דקות הגיעו הרופא והאחות וניסו להחיות ואז קמתי לראות מה קורה. עפוף מהשינה ראיתי את אבי שרוע חסר הכרה על הריצפה ומספר אנשים ניצבים מעליו, ואימי בוכה בהיסטריה. סבתי לקחה אותי חזרה למיטה כדי שלא אראה את המחזה,ופקדה עליי ללכת לישון. כל הלילה לא הצלחתי להירדם ,הרבה המולה היתה בבית וגם ידעתי, הרגשתי , שזהו, אני לא אראה אותו יותר. רק לפנות בוקר נרדמתי לכמה שעות עד שדודי העיר אותי והודיע לי , "אבא נפטר." "אני יודע." עניתי לו.
אבי שהיה נגר אומן, מלח, בנה כבישים עם מכונות ענק, אבי שעזב את בית-הספר בגיל חמש-עשרה כדי לפרנס את אימו ואחיו אחרי שאביו, סבי,נ פטר גם הוא בגיל צעיר מאותו התקף-לב, ולמד לבדו בבית מספרים שחבריו הביאו לו, אבי שידע ארבע שפות, שהיה מצחיק עד דמעות, אבי שהיכה אותי כשהייתי חסר כבוד אך אינני נוטר לו על זה, אבי שלא שתה אלכוהול, לא עישן, וחלה רק לעיתים רחוקות, אבי שהיה חזק, שדרש ממני ולא וויתר, השאיר אותי לגדול ללא יד מכוונת ומדריכה, ללא הסברים של למה ואיך.
"תראה מה יצא ממני, זה כל מה שאני רוצה. לדבר איתך עוד פעם אחת פנים מול פנים, לשאול אותך את כל השאלות שיושבות לי בפנים."
"באת אליי מספר פעמים בחלומותיי ואמרת שחזרת ממסע ארוך ועכשיו אתה נשאר. והייתי מתעורר בחוסר הבנה אם זה אמיתי או חלום, ולבסוף הייתי מבין שאלו חלומות של נער מתבגר ללא תשובות, רק שאלות, שאת כולן אני נאלץ יום-יום לפתור לבדי ללא עזרתך אבא."
הרבה שנים לא אמרתי את המילה "אבא", בבית כמעט לא דיברנו עליו, וגם עם חבריי, מוריי, והאנשים מסביבי לא הייתי מסוגל לדבר עליו, כל פעם שהוזכר לא חשתי בנוח והייתי מחליף נושא. "כל נעורי לא הוזכרת על ידי אבא,א בל תמיד היית בירכתי מוחי. "בלוויה לא בכיתי, ולא בכיתי מאז כי אינני יכול, ניסיתי מאות פעמים, אך איני יודע איך.
סיני, חמש בבוקר, אני יושב חוף הים מביט, בוהה בנוף המדהים, האדום מולי, לפתע אני רואה נקודה בים ,במרחק, שמתחילה לגדול, ומתקרבת אליי לאט לאט.חושיי מנסים להתחדד ולזהות את העצם המוזר במים, זו אינה אניה או סירה, זה לא דג, אני מאמץ את ראייתי ככל שהעצם מתקרב ואחרי כדקה אני מתחיל להבין שזהו אדם ההולך על המים לכיווני. אט אט אני מצליח לזהות אותו, הוא, כבר ברור לי שזה "הוא", כבר כמאה מטרים ממני וממשיך להלך על המים לכיווני, תוי פניו מתחילים להתבהר, זיעה קרה מתחילה לזלוג על עורפי ככל שפניו מתבהרים לפני." זה לא יכול להיות, זה הגראס, זו הזיה, זה חלום" מחשבות רצות במוחי. הבחורה בחיקי עדיין ישנה את שנת היופי שלה, הדמות מתקרבת יותר ויותר, כבר כעשרים מטרים ממני, וכבר לגמרי ברור לי שזה הוא,
אבי, מהלך על המים לכיווני עם חיוך מרוח על פניו. אני סוטר על פניי וזה כואב, אני ער, זה לא חלום,הוא מתקרב,מתקרב, ללא מילה מניח את ידו על כתפי, אני עוצם את עיניי, פותח אותן... ואבי נעלם, עדיין מרגיש את היד על כתפי, אני מסתובב אחורה ורואה את הדייג הבדואי מהכפר שם את ידו על כתפי ומחייך, "סבאח אל חיר" הוא אומר עם חיוך מלא שיניים רקובות."
