בתור ילדה קטנה אני זוכרת את אנושקה. כמדומני שאין לאנושקה צאצאים בקיבוץ ולכן אני מרגישה כבוד להזכיר ולזכור. הייתי באה אל אנושקה ביחד עם סבתא ליובה ואני זוכרת אותה ובייחוד את החיוך הרחב שהיא תמיד העניקה לי. לאחרונה ראיתי תמונה שהיא צולמה מחייכת בעומדה על עץ בגינתה!

ב1.4.1983 נולדה בתי חגית.  בין מבקריי הגיעה לביתי  גם אלזה פרטיג והביאה  עמה נעלי בית קטנטנות, סרוגות בצמר, מעשי ידיה של אנושקה שנפטרה כמה שבועות לפני כן ב7.3 אותה שנה.  לפי דבריה, בקשה ממנה אנושקה לפני מותה להביא אלי את השי הזה כשאלד.  התרגשתי מאד. חודש אחר כך ב9.5  נפטרה אלזה היקרה, באופן פתאומי ( בא לי לכתוב "פתע פתאום" כי כך אמרה לעיתים אלזה כשהייתה מטפלת שלנו וספרה משהו מפתיע...)  סוג של מעגל עצוב שנסגר אז.

לימים, באחד מטיוליה בהודו, פגשה חגית את מורן והן הפכו לחברות טובות.  מורן היא נינתה של אנושקה (ובתה של הדס שחיה פה כמה שנים), זכיתי לפגוש בה בתערוכת הסיום של חגית,  היא אכן מקסימה וכמו חגית עוסקת אף היא בצילום. מה חבל שבעת  פגישתנו זו, שכחתי מכל הספור...