דברים שנכתבו על ידי במותה של אמא.

"מרגיט, חוה, אלוהימה, ובקיצור - אמא".

במשפט שלעיל נהגתי לפתוח את בירכותי לך בכל יובל שנים שלך.

היום אנחנו נפרדים ממך

נישמתך כבר נטשה אותך ואותנו לפני כשנה.

נשימתך וליבך רק אתמול.

אישה, רעיה, אם, סבתא, סבתא רבה; ואף דודה.

חלוצה, חברת קיבוץ, מטפלת תינוקות.

בכל אלה היית לתיפארה,לרגע לא רגעת, ורק המחלה יכלה לך.

אך מעל הכל, כל הזמן, היית "אמא"

בילדותך ובבחרותך החיים לא פינקו אותך.

אך את הפכת את גורלך על פניו.

באת כחלוצה, בת 18, לגבעת חיים הקודחת.

עם חבריך כאן בנית קיבוץ, מלא כלום.

ומלא כלום הקמת משפחה ענפה אשר אותה כה אהבת ובה כה התגאית.

איבדת בשואה אב, אחות, ואחיינים

רק את ואחותך פירי, שראיתן את הנולד ועליתן לארץ ישראל,

בניתן מהמסד (יחד עם בני זוגכן) בית חדש כאן בארץ.

אתן הענקתן לנו אהבה וחום ללא גבול

מכן למדנו מהן אהבה, ריעות, ונאמנות.

מכן ינקנו ערכי מוסר ויחסי אנוש.

אמא.

בשבת האחרונה עוד התראינו, אך כעת אני כותב לך מכתב אחרון ממרחקים.

אתמול נשמת את נשימתך האחרונה.

אותה, ככל הנראה, לא נוכל להשיב לאחור.

אולם נישמתך, זו שנטשתנו למשך שנה, היא שתמשיך ללוותנו.

כך, אחרי 89 שנים (ועוד שנה מקוללת) אנחנו נפרדים סופית.

ונישמתך,כן, זו הנהדרת והנאדרת, אכן תהיה צרורה בצרור החיים

תודה לך על החיים שהענקת לי, ואני מאושר שסוף סוף נגאלת.

בנך ראובן