סיפור מרגש ועצוב. סגירת מעגל.

שלום עלייך אילת,  היידי היא זאת שדרכה הגעתי אל אמא שלך באתר ההנצחה.   התרגשתי מאד, ראשית כי לפני שנה בביקורי בברלין, שהיא גם מקום הולדתו של אבא שלי, הגעתי לרציף 17, עברתי לאורכו ובוודאי שחלפתי גם ליד אותו הציון  של המשלוח לריגה, בו למצער נשלחה גם סבתך אל הנורא מכל. שנית, קראתי את שני מכתביה הנואשים של סבתך למרים ואני רוצה להפנות אותך לספר "קיבוץ געגועים" שכתבה עוזית דגן, בת מעוז חיים.  סיפרה המרתק  מכיל מכתבים רבים שמצאה אחרי מות אמה, שנכתבו אף הם בגרמנית ע"י הוריה, אביה בעיקר. גם היא דאגה לתרגמם ורק כך למדה על מה שמעולם לא סופר לה, כנראה בשל הכאב האיום.  הספר הוא תעודה מדהימה לחוסר האונים של הצעירים שעלו בגפם, לעזור להוריהם שטבעת החנק מתהדקת סביבם.   את עוזית עצמה פגשתי פה בהרצאה  בעקבות סיפרה.   אני רק יכולה לתאר לעצמי איזו התרגשות  חוויתם בעת הטבעת אבן הנגף.  אילת, כל טוב לך ולמשפחתך, רעיה

אבי (דב בן ארי) היה בחברת הנוער א בגבעת חיים משנת 1938 עד סוף שנת 1940 כשאז קבוצתו עלתה לבית אורן. בתקופת חברת הנוער הייתה מרים מתאמת בין חברי חברת הנוער לסידור העבודה של הקיבוץ - היכן יעבדו חברי חברת הנוער בענפים השונים.