צבי (צביקה) מריו אנריק בן נח

נלקח מתוך הפייסבוק, קבוצת איגוד מנהלי מחלקות הנוער בישראל

מירי גולדרט

עצובה לעדכן שהתבשרנו הערב על פטירתו של ד״ר צבי בן נוח קוליגה בקהילת המחקר הארצית לחינוך בלתי פורמלי. זכינו שנינו להיות מונחים בדוקטורט שלנו אצל פרופ׳ אריק כהן ז״ל באוניברסיטת בר אילן.

ד״ר צבי בן נוח שעבד שנים רבות בחברה למתנ״סים הוא מחלוצי החוקרים של יחידות הנוער בישראל. העוסקים בתחום יודעים שלפעמים זה מחלקה לנוער ולעיתים זה אגף נוער ולכן יחידת נוער היא שם כולל.

רק אתמול עוד התכתבנו על ספר שהשלים בעקבות מחקרו. הספר מציג תובנות מראיונות עם מנהלי ומנהלות מחלקות הנוער.

הצצה לדבריו במבוא לספרו

ספר זה מבקש להציע מבט עומק על עולמן של יחידות הנוער בישראל, על גווניהן התרבותיים, החברתיים והארגוניים, ועל האופן שבו הן יוצרות עבור בני נוער מרחב של שייכות, התנסות ואחריות

בתוך מציאות קהילתית ומוסדית משתנה.

נקודת המוצא של הספר היא שהעשייה ביחידות נוער אינה מתמצה בפעילויות, אלא מתרחשת בממשק רגיש בין קשרים, מסגרות, גבולות, משאבים ולגיטימציה ציבורית. מתוך ממשק זה מתהווים דפוסים מקצועיים של הכלה והפעלה, ולעיתים גם מתחים ופרדוקסים המאפיינים את השדה.

יהי זכרו ברוך

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, האומנם? צביקה בן-נוח

עלון "בתוכנו" 

07/05/2008

בראייה לאחור, אין מדינת ישראל בת השישים טובה יותר, יפה יותר, או צודקת יותר מזו שאליה עליתי בשנת 1969 כשהמדינה הייתה בת 21. יש מי שיאמר שגם אני הייתי יותר יפה, צודק וטוב בגיל עשרים ואחד מאשר לקראת שישים. אלא שמדינה וחברה אמורים להשתפר ולהשתכלל עם השנים.

ישראל אליה עליתי הייתה הפתרון האולטימטיבי לסכיזופרניה הנובעת מכל נאמנות ממנה סבלו יהודים בעלי הכרה בגולה, מחד אינם מספיק ארגנטינאים כי חורגים מתרבות ההגמוניה הנוצרית, ומאידך אינם יהודים שלמים כי אינם נמנים עם אלו שמצמצמים את יהדותם לאמונה דתית המחייבת מצוות.

השלמות בין שייכות תרבותית ללאומיות היהודית יכלה להתמזג רק במדינת ישראל. עם חופשי האחראי לגורלו והמחדש את היצירה התרבותית, היהודית והייחודית שלו. רוח הנביאים והרדיפה אחרי הצדק הטבעי יכלו להתממש בחברה יחסית שוויונית, עם ערבות הדדית והגנת החלש מפני השררה של החזק.

אך טבעי הייתה הבחירה בהליכה לקיבוץ, שגילם בשבילי את הביטוי המקסימלי של החתירה לצדק טבעי, כלומר אם אי אפשר לבטל את הסבל והמועקות הנגרמים מנכויותיו וחולשותיו של הפרט ומתכונותיו הוא, אז לפחות להמעיט את הצער והסבל שנגרם מעוולות החברה ומעשייתם של אחרים. השיתוף היה מבחינתי הדרך ליישם את כל אלו, יותר משוויון, "אין דבר פחות שוויוני מאשר יחס שווה לבלתי שווים".  

הגעתי למדינה גאה בהישגיה החקלאיים, הצבאיים, מערכת בריאות מפוארת ושווה לכל, מערכת חינוך לתפארת ומרקם אנושי מעניין, מורכב, וססגוני. מדינה אופטימית שידעה שתוכל להתגבר גם על תחלואיה היא. בוודאי שהיו בעיות חברתיות, שכונות מצוקה, ערבים מקופחים על סוגיהם שהחלו להשמיע את קול מצוקתם, אך המדינה ידעה שזאת הבעיה של המדינה ועל המדינה להתמודד איתה. אלא מה, המדינה הפסיקה להיטיב עם חלק גדול מאזרחיה, מפריטה כל מה שזז, כולל האחריות של המדינה על אזרחיה. נכסי המדינה נמכרים לחזקים ביותר והשגשוג הכלכלי מיטיב עם פחות ממחצית התושבים. שסעים נפערים, פערים מעמיקים והאלימות מאפיינת את סגנון החיים הכוחני, בשפה, בנהיגה, בעסקים, בבית הספר, בפוליטיקה, בעיתונות, בחינוך ואיפה לא?

הבעייה העירית היא בתמורות הערכיות-אידיאולוגיות. המדינה נסחפה בזרם הניאו-קפיטליסטי של אינדיבידואליות קיצונית, והלכה בדרך של השתלטות החזקים על כל משאבי הלאום, וניכוס המונופול על היהדות בידי חוגים דתיים וחרדים אורתודוקסיים. שליטה במעצבי דעת קהל, במסרי תרבות המונים, יצירת דמות חינוכית אידיאלית באדם מצליח כלכלית הדואג לעצמו.

יש הרבה פסימיות, ציניות וניכור בציבור בישראל, חוסר אמונה ביכולת של המדינה לטפל בבעיותיה. מצד אחד שוחטים את כל הפרות הקדושות, אך מאידך אינם מאפשרים יצירה חדשה. רק החזקים שורדים... במימד האישי אין לי תלונות, ישראל היטיבה איתי. התפתחתי, תרמתי ונתרמתי, למדתי ועדיין לומד, מעולם לא הייתה חסרה לי עבודה או משמעות לחיי, עם שותפתי הקמנו משפחה נהדרת.

בכנות, לא למדינה כזאת באתי. אך אין לי ארץ אחרת, לא רוצה ארץ אחרת אבל רוצה שהארץ תהיה אחרת.