דרורה קרול
- ט"ו סיוון תשפה
19/12/1934 - 11/6/2025
דרורה קרול מספרת על נעוריה
אני זוכרת שיום אחד התבשרנו שאנחנו עוברים לחיות בקיבוץ. הזמינו אותנו להיות שבת אחת בקיבוץ. הכל היה נראה נורא יפה. זה עשה רושם שזה הולך להיות טוב. אני זוכרת שעשו לי ספר זיכרונות. הייתה מסביבי הרבה התרגשות, עד היום הם אומרים עלי: "זו שעזבה לקיבוץ". אני חושבת שהילדים אפילו קצת קינאו בי שאני הולכת לחיים כל כך יפים, אחרים. מה שבדיעבד לא קרה...
מהרגע שהודיעו לי שאנחנו הולכים לעזוב לקיבוץ ועד לביצוע לא עבר הרבה זמן. אני זוכרת את הלילה הראשון, שהייתי צריכה ללכת לישון בבית הילדים. אמא שלי קנתה לי במיוחד מזרון חדש, אבל לקחו לי אותו, ובמקום זה הייתי צריכה לישון כמו כולם על מזרון קש.
הילדים היו מאד מוכנים לקלוט אותי, והם קיבלו אותי יפה. הם אפילו שמרו לי את מקום העבודה האהוב היותר, בלול. הכל היה קצת מוזר, אבל נקלטתי מהר.
הייתי תלמידה טובה, אבל כדי להיקלט מהר הפכתי את עצמי לתלמידה אדישה, לא טובה. הבנתי שאם אני אבלוט יותר מידי יקנאו בי. בכוונה לבשתי בגדים שלא ימשכו תשומת לב, כדי שלא יקנאו בי. הפכתי להיות תלמידה לא צייתנית, הפרעתי, כי כדי להיקלט צריך להיות קצת לא ממושמע, פרוע.
בגבעת-חיים בית הספר היה במקום קצת נטוש, מאחורי הפרדס, השדר הכללי היה שהלימודים זה לא הדבר הכי חשוב. ועל אף שאהבתי ללמוד הפסקתי להיות תלמידה טובה, התחלתי להפריע בכיתה, כדי שיוציאו אותי.
החדר של ההורים היה קטן, היה מלא במיטה אחת גדולה ולא היה איפה להיות, ואני פשוט לא באתי הביתה. היו יכולים לעבור ערבים שלמים מבלי שביקרתי את ההורים. בקיץ היה אפשר לשבת בחוץ על הדשא.
היו לי די הרבה חברות, ולא ממש גיליתי ענין בהורים שהקליטה עברה עליהם קשה. בכל אופן אז לא הזדהיתי אתם בכלל. אני הייתי קרובה יותר לצד של הקיבוץ.
בשנים האחרונות כשאני בוחנת את הדברים בפרספקטיבה של זמן, ואני מבינה אותם יותר לעומק, אני מבינה שהיה משהו מאד קשה בכל הסיטואציה. בקיבוץ תמיד היה חשוב העניין של הוותק. נוצרה מן הרגשת קיפוח, הם תמיד היו צריכים לחכות בתור, על אף שהם הגיעו ארצה באותן שנים שהחברים המבוגרים הגיעו לקיבוץ. במשך הרבה שנים הרגשתי שאני לא בת של וותיקים. גם כשהלכתי ללמוד, וגם בעוד דברים. מזלי היה שהתחתנתי עם בן קיבוץ שאמא שלו הייתה מן הוותיקים, "שיעיזו לא לתת לרבקה". רבקה מאד אהבה אותי. בקיבוץ היה ידוע שכשרבקה צריכה משהו היא מקבלת.
אחת הסיבות שבגללן אני כל כך שלמה עם השינויים בקיבוץ, היא שאתה לא צריך להיות תלוי במישהו שיעניק לך או ייתן לך משהו, גם לא צריך לחכות לתורך, יש לך מה שיש לך, ועם זה אתה יכול להחליט מה לעשות.
לי היה ברור שאני רוצה ללמוד, וחשוב לי לרכוש מקצוע. ובכלל במשך חיי תמיד למדתי בתחום שבו עסקתי.
השנים של הנעורים במאוחד היו שנים של חברה, תנועה. הייתי מעט מאד בבית. היינו הרבה בפעילות. אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה שבה אהבתי הרבה לקרוא ולשחק.
בשעות שאחרי הלימודים הלכנו לעבוד. הייתה לנו מטפלת מאד מיוחדת. אני לא חושבת שהערצתי אותה, אבל היה לי יחס מיוחד אליה, היא הייתה אישה מיוחדת, כמו אם המנזר. היא הייתה טיפוס, מרים פרוינד. השנים האחרונות של בי"ס היו כבר בצל הפילוג. בשנתיים האחרונות כבר כמעט ולא קיבלנו השכלה. זה היה מאד לא מסודר, ואני זוכרת שלאבא הייתה ביקורת על כך. עוד מן התקופה שבה סילקו אותי לכמה ימים מבלי שהודיעו לו. אני חושבת שאני די נהניתי מן העובדה הזו.
בגיל הזה כבר עוררתי ענין אצל בנים. בכלל, החברה שאני הסתובבתי בה הייתה הכיתה של גלעד. הם היו באים לבקר מיגור, ואנחנו נפגשנו אתם בסופי השבוע. הלכנו לעמדה לעשן. גילגלנו עלים של פרי הדר. איתם גם קיימנו שיחות נפש.
אני זוכרת שהופענו בפסח ובכלל באירועים ובחגים, היינו כיתה עם הרבה בנות, שבע בנות, והיינו 'המופיעות'. עבדנו ביחד עם גרטרוד קראוס. עשינו גם התעמלות במים, שיחקנו בבובטרון.
הייתה לי יכולת לאזן בין הדברים, ולהתעלם מן הדברים הלא נעימים. לא נלחמתי במה שלא היה לי נעים. אבל גם אין לי שום התרפקות על התקופה הזו. גם לא במקרה בניתי לי מהר מאד בית. אין לי שום פינה חמה לתקופה. גם אם לא היה לי מאד קשה.
הייתה חלוקה ברורה מה לובשים במשך השבוע ומה לובשים ביום שישי. באמצע השבוע לבשנו חולצות משובצות, לכולם אותו דבר. שמו לנו את הבגדים בתא, ולא הייתה לנו שום יכולת בחירה. לא היינו יכולים לעשות צירופים משלנו. פעם אחת, אני זוכרת, שניסיתי לעשות 'קומבינה'. הייתה תחרות שחייה ואני רציתי לעשות רושם על אחד מן השחיינים, והחבאתי חולצה אחת מאמצע השבוע ושמרתי אותה לשבת בבוקר. בשבת בבוקר תמיד היו לובשים חולצות תכלת, ואני רציתי משהו אחר. בחולצת השבת גם תמיד היה כתם שמנת, כי זה מה שאכלו בארוחת בוקר בשבת. בכל אופן, אני לבשתי את החולצה שהחבאתי באמצע השבוע, והתחמקתי למטה מן החדר, אבל המטפלת ראתה אותי וקראה לי לחזור, היא שאלה אותי: מה זה? ואני ניסיתי להגיד משהו, ואז היא אמרה לי: את רוצה להתבלט, את רוצה משהו מיוחד המסר היה להיות כל הזמן בגובה דשא. כל פעם שהתבלטתי הרגשתי רע מאד. תמיד פעלתי מתחת לכישורים שלי, תמיד טשטשתי את עצמי. אפילו רבע מן הכישרון שלנו לא בא לידי ביטוי. לימדו אותי להסתפק במועט, ולהיות שמחה עם מה שיש לי, ולהיות מרוצה עם מה שהגעתי אליו. תחרותיות זו הייתה מילת גנאי, ואני הפנמתי את זה. לא להתבלט, לא לרצות משהו שהוא לא מקובל.
אבל אני רציתי שיתנו לי לחיות את החיים שלי.
אני טוענת שהיה לי רקע מספיק חזק מן העיר. היה לי כבר מספיק ביטחון שאני רצויה ואהובה, ושיש לי כוח לעשות את מה שאני רוצה או יכולה. אבל הרגשתי שאני לא חלק מן המכלול הזה. עד היום אני לא מרגישה שחג המשק הוא חג שלי. בעצם אף פעם לא הזדהיתי עם החברה הקיבוצית.
משפחת קרול
מורדי מורג ודרורה קרול בספריה
אחותי האהובה דרורה
בעולמנו המטלטל והמטולטל, זכות גדולה היא להגיע לגיל 90, זכות גדולה היא למות בשנתך ללא מכאובים וייסורים, עטוף במשפחתך, ולהיקבר באותו בית -קברות שבו קבורים גם הוריך.
כשאנו היינו ילדים המושג סבאות היה מושג קטוע ובלתי קיים, קבוצה של אנשים זקנים שהיו ואינם. דרורה זכתה לבנים, נכדים ואף נינים, חלקם הרחיקו עד אוסטרליה הרחוקה, חלקם חיים איתנו בארצנו הרועדת.
דרורה קרול בסדנת הקרמיקה של לביאה בן אור - אפריל 2025
תמיד תהיתי אם זקנים יודעים שהם זקנים. מסתבר שכן ולא. הגוף יודע, הנפש לא. לעיתים הם משוחחים אחד עם השני ומעדכנים על המצב.
כשאני מדמה לי את חיינו, אני רואה בעיני רוחי שני ילדים משחקים בחדרה בצל האקליפטוס, מחכים לאבא שיבוא מן העבודה בפרדס.
המעבר לקיבוץ פגע במשפחה. אידיאולוגית – קיבוץ ומשפחה היו בניגוד. אנחנו כבר טעמנו מהפרי האסור, היה מחיר (כדאי) לשלם.
דרורה לא הלכה בגדולות – לא עלתה על בריקדות, לא יזמה מפעלים גדולים, אבל בדרכה הצנועה והעניינית, בחינוך – גן ובי"ס, בספרנות ובכל מעשה ידיה היטיבה לעשות.
לא פשוטים היו חייה בהתמודדות עם העולם והמציאות. אם אלה פגעו בה או התעלמו מרצונותיה, היא גמלה להם כגמולם, והתעלמה מהם בחזרה. עד שבאה צביה והחזירה אותה לקרקע.
צביה ודרורה
לא רבים היו חבריה הקרובים, אבל אלה שהיו – אהבו אותה מאד. היה ענן של חיבה ואהבה סביבה תמיד.
זהו, היה עולם ובו דרורה.
עכשיו אין לדרורה עולם ובעולם אין דרורה. רק בזיכרון.
מורדי מורג
דרורה/ דפנה כרמי
לא ככה תיארתי לעצמי את היום הזה – יום חמישי ה 12 ביוני. זה היום שבו היית אמורה לקבל את פניו של איתן ויחד עם גיל ונמרוד, כולם מצחיקים אותך ועוטפים אותך באהבה.
כך בדיוק תיארתי לעצמי את המפגש שלכם ואת השמחה שלך, לראות את הבן שלך ונכדייך אחרי כל-כך הרבה זמן שלא הייתם ביחד. זה מנחם אותי שלפחות הספקת לראות את גיל, כי בשבילו, כמו בשביל כולנו, את היית מיוחדת במינה. אני כל-כך שמחה שרז זכה לדבר איתך ולהכיר לך את לב – בתו והנינה שלך. כל-כך שמחת כשהוא סיפר לך על הלידה.
איתן ואני דיברנו איתך בקביעות מדי שבוע, תמיד באותו יום בשבוע ובאותה השעה. שניכם שיגעתם אותי כשלא הצלחתם אף פעם לכוון את המצלמה, לדבר למקום הנכון ולהצליח לשמוע האחד את השניה – אבל עשיתם את אותו הדבר כל שבוע אז כנראה שזה היה בסדר.
אותך דרורה אני מכירה עוד בתור הגננת האהובה שלי מ'גן דרורה' ולאחר מכן היית מורתי בכיתה א'. אני זוכרת כשעזבנו את הקיבוץ לאוסטרליה והמורה החדשה לא הייתה נחמדה ויפה כמוך. אמא שלי המסכנה ניסתה לאפות לי 'עוגת דרורה' אבל גם זה לא היה מוצלח כמו העוגה שלך.
בביקור הראשון שלי בקיבוץ, את היית הראשונה שרציתי לראות. אני לא שוכחת את קבלת הפנים שלך ושל אמנון. לאחר מכן איתן הפך אותנו למשפחה והבית שלכם תמיד היה עבורי מקום חם ואוהב. לא רק שזכיתי בכם אלא גם בכל המשפחה המורחבת והנפלאה שנמצאת פה היום.
לא הייתי יכולה לבקש חמות טובה יותר – בלי הטפות מוסר מיותרות וללא הוראות. קיבלת אותי כמו שאני ואני מודה לך על כך. אני חושבת שהיינו טוב טוב האחת בלב של השניה.
אני מודה לך מעומק ליבי על המסירות שלך לנכדים ועל הדרך בה היית שותפה פעילה, צעירה ואנרגטית בגידולם.
נמרוד נמצא כעת בדרכו אלייך בטיסה שהייתה אמורה להיות כל-כך שמחה ומלאת ציפיות, אך הוא כבר יודע שאת לא מחכה לו.
דרורה בספריה
סבתא/ נמרוד כרמי
קשה לחשוב שהסבתא היפה והאוהבת שלנו כבר לא תעטוף אותנו יותר בחיבוקים ותשומת לב כשנגיע לקיבוץ. הבית שלך היה תמיד פתוח בפנינו, לא משנה מתי הגענו ואם הודענו בכלל שאנחנו באים. את תמיד שמחת לראות אותנו.
קשה לעכל שיותר לא נחלוק איתך את השמחות הקטנות של החיים ויותר לא תלווי מרחוק את גידול הילדים המתוקים שלנו שכל-כך אהבת. למרות המרחק הפיזי הרב בינינו, תמיד היית חלק כל-כך חי וחשוב במשפחה שלנו.
אני עצוב כל-כך, אבל יש לי קצת נחת בידיעה שגם את מותך עשית בדרכך. לא רצית בתי-חולים ורצית להיות בבית שאהבת, מוקפת במשפחתך. כשסיפרנו לילדים שלנו שאת כבר לא בחיים, הם היו עצובים מאד ומאוכזבים שלא יזכו לראות אותך בחופשה הקרובה בארץ בעוד חודשיים. את בננו הצעיר ליעם, לא זכינו להכיר לך כלל.
אני רוצה שתדעי שגם טלי (אשתי) שותפה לעצב שבפרידה ממך. כמו לכולם גם לה, נתת הרגשה חמה ואוהבת, כאילו הייתה אחת מהנכדות שלך. אנו מוקירים תודה על הזכות להיות נכדייך ומבטיחים להמשיך את הדרך שלך ולשמור על המשפחה שלנו.
אוהב אותך ומבטיח להמשיך לבוא לבקר.
דרורה עם ילדי הגן בביקור בגת
דרורה אהובה שלי ושל קבוצת דגן הכיתה של איתן
דרורה הגננת האהובה שלנו הגיעה אלינו לגן עם עיניים יפות וטובות ועם ידיים מלטפות ומחבקות.
הגננת החדשנית שהבינה שלא מכריחים ילדים כמוני להישאר על יד השולחן עד שאסיים את האוכל בצלחת. הגננת שליטפה שחיבקה ושלא העמידה בפינה ולא הכריחה להסתובב לקיר ולישון.
היום שכתבנו בקבוצת דגן מילים מנחמות לאיתן כתב אחי:
אכן כל כך אהובה שהודעתי להורים שלי שאני אתחתן איתה ושניקח את דרורה לשליחות בגרמניה. זה מראה כמה דורה הייתה מיוחדת וכמה נבדלת מגננות אחרות שעבדו אז בגנים.
אלה כתבה: תמיד ברכתי על העובדה שהגעתי לגן דרורה. סוף סוף היתה גננת שדיברה עברית צברית. אהבתי אותה בילדותינו, אהבתי אותה בבגרותנו וכל פגישה בשבילי הקיבוץ הייתה שמחה וחיבוקים. לנצח דרורה תהיה ה גננת ב-ה הידיעה ונצורה בליבי.
איתן מצטרף היום לכולנו בקבוצת דגן – אחרון היתומים לאמא דרורה שהייתה בעיננו האמא הצעירה והנצחית.
שאני "גדלתי " וגם דרורה בגרה התחלפו התפקידים: אני בתפקידי עוזרת ומלווה את דרורה. תמיד ובכל מקום נהגנו למיין את הקשר רב השנים ביננו ודרורה תמיד נהגה לומר: "תראו את הילדה הקטנה שלי שלא אכלה כמה גדלה..."
כל כך אהבתי אותך דרורה, ורק לפני שבועיים בערך שוב התחבקנו וחייכנו כפי שעשינו תמיד.
אמנם גילך הכרונולוגי הוא גיל מכובד אבל בשבילי תמיד תישארי הצעירה היפה והאהובה.
עירית ארבל
תערוכה בסביום ציורי פנסיונרים 2023
יום הולדת 90 לדרורה
מורדי מורג
אחותי דרורה בת 90, אני אומר לעצמי, אחותי האהובה והיפה דרורה בת 90 ולא מאמין למשמע אוזניי. אבל אני בן 86, שני דינוזאורים, שני צבי גלפגוס.
איך שהזמן מהתל בנו, עד שפנית כה וכה והנה חלף יומך. הזמן עושה זאת במעגל ובחץ. המעגל הוא המתעתע, הוא מעגל הזמן החוזר על עצמו, ימים, שבועות, חודשים, שנים, עונות – הכל מעגלי, הכל חוזר על עצמו, לכאורה שום דבר לא זז אלא נע במעגל חוזר. ובו בזמן הוא חץ שלוח, לא יעצור ולא ישוב אחור.
כל אדם הוא כמו האל הרומי יאנוס – יש לו שתי פנים, מלפנים ומאחור, כשהאדם קטן הפנים אחורה קטנות והפנים קדימה גדולות מאד, כשהאדם במיטב שנותיו פניו קדימה ואחורה משתוות. כשהוא זקן – עיקר מבטו, מסיבות מובנות, מופנה בעיקר לאחור.
דרורה ואני וימי חדרה. בסך הכל חיינו שם – אני 7 שנים ודרורה כ- 11 שנים, מסך שנותינו המכובד. חדרה, מושבה של אקליפטוסים ועגלונים ובעלי-עגולה, מושבה של ימי המנדט, חיילים אוסטרלים ורוכלים ערבים שמוכרים עגבניות על חמורים. היינו משפחה גרעינית של ימי טרום המדינה, שנות ה-30 וה-40 - אבא, אמא, בת ובן. הבת של האבא, הבן של האמא. אין קרובים ישירים בארץ, רק בני-עיר, שהוא מושג לעצמו. אנשים פשוטים זכריה ומלכה, בוגרי הכשרה וחלוצים שעזבו את המסגרת ועמדו בכוחות עצמם הדלים, ובהרפתקה האדירה של לעבוד ולבנות ארץ ואת עצמם.
אימת מלחמת העולם השנייה והשמועות האיומות המטפטפות משם – אמא מזדהה לחלוטין עם הקורה שם – נהפכת בעצם לפליטת שואה מתוך הזדהות. זכריה – לימודיו הופסקו בשל מלחמת העולם הראשונה בהיותו בן 9, ומאז העריץ דעת והשכלה, פסגת העולם – להיות מורה. אדם מאד נינוח, שקט וחייכני, אבל גחלת צדק וצניעות בוערת בתוכו. שייך לשבט תכולי העין (שגם חומי עין יכולים להשתייך אליה), אנשים טובים. לימים שמחתי ללמוד שהיה שייך ל'פועלי ציון' שמאל – מפלגה לוחמנית לצדק. מלכה, צבייה היא שטבעה את המונח – "יוצא לה המלכה", גם לי לפעמים... אי-שביעות הרצון מן המצב, והיה לה הרבה ממנו, גרם לה לרתוח על מקומה. לא השלימה עם עלבון ופגיעה. בעצם אי שביעות רצונה היא שהניעה, לטוב ולרע, את המשפחה הפסיבית הזאת מטבעה. על חטאי אני מכה היום, לא החזרתי על אהבתה כפי שהייתה ראויה.
המעבר לגבעת חיים
בשנת 1945 עברנו כולנו לקיבוץ גבעת חיים, בסוכות של אותה שנה. אבא עבד ב'גת' אולי הפועל השכיר הראשון שם, והיה לחץ דו-צדדי הן מצד הקיבוץ שעדיין לא התרגל לעבודה שכירה, והן מתוך מבט מפוכח של המשפחה הקטנה לגבי עתידה הכלכלי. אבא עבד בעבודות מזדמנות כאורז פרי הדר בעונה וסולל כבישים בקיץ. איש חרוץ מאד, שונא עסקנות ועסקנים, מעריץ ידע והשכלה ושניהם בעלי רקע הכשרה מתאים לכאורה לקיבוץ.
לפני שעברנו עשינו צילום – אמא, דרורה ואני בצל שיח ההרדוף שגדל בחצר. הצלם שיכנע את דרורה שאחזה בגאווה בחלילה החדש שתרחיק את החליל מפיה על מנת שפניה ייראו במלואם ושיכנע אותה שבתמונה היא תיראה מחללת, ואז כיון שהיה עולה חדש ורצה שנחייך הוא צעק: יצחק! וצילם.
המעבר היה בום טרח גדול.
גבעת חיים הייתה קיבוץ מרכז אירופי סגור, קנאי לוותק ושונא זרים. המשפחה הייתה פולניה ואינטימית באופיה, תמימה מאד וצמאה לקשר. התנאים היו כמעט בלתי נסבלים – צריף קטנטן מול חדר האוכל. הקליטה, שלי לפחות, בקבוצת הגיל שלי הייתה אומללה, הרבה הצקות מילוליות בעיקר, וקצת גם פיזיות. היום, במחשבה לאחור אני חושב שמה שהציק בעיקר למתעללים היה משהו שלא ידעתי שיש לי – חוויתי לינה משפחתית. ישנתי בבית שלי בעבר. כמו אותו אציל שלא ידע שהוא מדבר פרוזה. הבנתי שאני עכשיו ברשות עצמי – לא תבוא תשועה מההורים והרבה שנים עד הפילוג כמעט, התנהלה המשפחה כמו פטרול בשטח אויב. התנהגות זהירה , לא בטוחה, מגששת.
אבא ודרורה השתלבו. אבא עבד ב'גת'. במסירותו הרגילה, תמך בבן-גוריון בענייני מדינה, עמד בגבורה בחוסר הנחת של אמא ולחם כארי על זכויות הלימודים של דרורה. אמא ניסתה למצוא את מקומה, בישלה נהדר ולא אהבה את הבישול ההמוני שנכפה עליה. רצתה להתקבל, כל כך רצתה.
עם פרוץ המדינה והעלייה שבעקבותיה, זכינו לקרובים ממש! מצד אבא – באו הקליינרים והגלאטים והתיישבו במפלסים ובכפר ורבורג, אחר כך גם לניר צבי. או, נפלאות כפר ורבורג, כל חופש גדול הייתי בורח לשם. מצד אמא – באו גם אחרים, אבל ובעיקר משפחת זיידל – דב, ליבשה אחותה הצעירה של אמא והבנות המופלאות – רבקה ולאה. כולנו אהבנו אהבת נפש את ליבשה ממבט ראשון. והקשר היה קשה, ליבשה לא דיברה עברית ואני לא דיברתי אידיש. אבל לא היה צורך – העיניים דיברו. הקשר עם הבנות היה בעיקר איתי עם כל הקושי שבדבר, כי אני בן מתבגר והן ביציות קטנות. אבל אני חושב שבכל זאת היה קשר טוב, על אף הקשיים. אולי הבאתי להם קצת ישראליות וקיבלתי מהם קצת הרחבת עולם.
בשנת 1952 היה הפילוג בקיבוץ המאוחד, ובו גם התפלגה גבעת חיים.
הו, הפילוג הנפלא, גם אם יכו בי בשוטים לא אחזור בי – הפילוג היה אחד הדברים הנפלאים בחיינו. למה? קודם כל לצאת מהמבצר העבש, הצייקני והמפלה של הקיבוץ המאוחד. עולם חדש, מתאחדים שני קיבוצים כולם שווים כחדשים. שנית, לברוא מא' קיבוץ חדש, להיות נער בעולם פיזי מתהווה ונבנה – זה היה טוב.
שנים ראשונות בקיבוץ - מיוסף הרץ מימין לשמאל- פולדי ורד חיים שילר לא מזוהה עליזה שילר הדסה הרץ דרורה קרול
דרורה קרול מוקי ארנוני זיוה רום
דרורה עברה לאיחוד כבר כמשפחה צעירה וחדשה ועד מהרה הגיח איתן לעולם כשהוא מתחרה על תואר בן הנקודה הראשון. דרורה וגלעד היו בין הצעירים של 'הנקודה', כך קראו לקיבוץ החדש. לאור עששיות נפט, "כי חשמל יגיע רק בעוד שבועיים מיתולוגיים", נרקם הווי חדש. אני הפלגתי לי לשדות האספסת תחת פיקודו של אהרן מדיני, יונה ידידי הופיע והפך את עולמי.
יום אחד דרורה הלכה לזרוק את פח האשפה הביתי, הסתכלה עליה סבתא קרני ופסקה: "קליינע פח – קלינע בלבוסטה".
שנינו הקמנו משפחות גדולות ומגוונות, דרורה עד נינים, אני רק עד נכדים. באה מנוחה למשפחת קורנשטיין, אם כי השם נותר רק בבית הקברות. שלשום הנחתי שני עציצי רקפות על קבריהם של מלכה וזכריה, את שלכם עשיתם ומזל טוב לבתכם הילדה היפהפיה בת ה-90.
דרורה קרול מחלקת דואר
דיוקן I דרורה קרול
כתב: בנימין שפריר
מתוך 'עת לעט' – עלון המסגרת החינוכית המקדמת (ינואר 1973)
גליונות הסטנסיל של "עת לעט" כבר מודפסים ומוכנים לשכפול. החומר כבר ערוך וורדה (לביא) מפצירה בי מידי יומיים: "בנימין, מה עם "הדיוקן??!!" ומידי יומיים מפחיתה סימן שאלה אחד ומוסיפה סימן קריאה. הכיצד יופיע עלון ותחסר בו הפינה הקבועה ובה שרטוט דיוקן אחד החברים בצוות לפי תור הוותק שלהם במוסד?
ועל כן, שוב יושב אני מול גיליון הנייר ולנגד עיניי דמות אחת החברות הוותיקות בצוות שהגיע עתה תורה לתפוס מקומה בשורת הדמויות שכבר תוארו, מתוך מגמה להכיר לחניכים, להוריהם ואפילו ליתר חברי הצוות – חברה מזווית ראייה שונה מכפי שרגילים לראותה בחיי יום יום.
אינני יכול, ואף אינני רוצה להיות אוביקטיבי בתיאור דיוקנאות של חבריי לצוות והגורם היחיד המגביל אותי הינו שורת עובדות ונתונים שאני מקבל מן המרואיין כחומר גלם לעיבוד בדיוקן. בניגוד לעיתונאי המראיין מתוך כוונה למסור רשמיו, שבעייתו לרוב היא כיצד להפריד בין עיקר לתפל, אני מתקשה לעצור עצמי מלמסור ובעיקר מלשתף אתכם ברגשותיי ויחסי את נושא הדיוקן. השאלה היא – מה להוסיף עוד – בלי לגרוע, מה להדגיש – בלי לטשטש.
אני זוכר כי פעם בשיעור לשון זרה לי ביקשני המורה: "תאר את ידך"! ואני הושטתי ידי ואמרתי לחומי: "ידי?... זאת ידי". וכך, במבוכה דומה, בפשטות שבפשטות אפתח: "מי היא דרורה? דרורה קרול... מחנכת ותיקה... היא... דרורה!".
דרורה היא הרבה... דרורות. באותה מידה שהיא דרורה מ"כיתת דרורה" – הלא היא מקצועית 7 – היא גם אשת אמנון, אם איתן, יאיר וצביה. דרורה היא גם אחות – אחותו של מורדי וכמובן בת. הבת הבכורה במשפחת קורנשטיין. הוריה יוצאי הכשרת פועלים על שם קיבוץ 'דרור', ומשפחתה מקימה ביתה בראשית שנות ה-30 במושבה הוותיקה חדרה. לא, אל תתפלאו על כי אני מכנה את העיר חדרה בשם "המושבה", כי אכן זאת הייתה. רחוב אחד סלול ודרכים המקשרות בין בתים קטנים חבויים בצל אקליפטוסים ופרדסים המקיפים את המושבה. רפתות, לולים ואנשים המכירים זה את זה בשמותיהם הפרטיים... חדרה של הימים כאשר בגרוש היה עוד חור... אבא פועל בבית החרושת "גת" אשר בקיבוץ גבעת חיים ונוסע יום יום לעבודתו. דרורה מבקרת בגן הילדים בחדרה ואחר כך כיאה לבת משפחת פועלים היא נכנסת לכיתה א' בבית החינוך של זרם העובדים, שם היא מסיימת כיתה ד'.
במשך שנות עבודה משותפת בביה"ח 'גת' משכנעים חברי הקיבוץ את הפועל החרוץ והמסור, את אביה של דרורה, לנטוש את חדרה ולהצטרף למשק החקלאי, לקיבוץ גבעת חיים. וכך, בשנת 1944, כאשר דרורה בת 10 ואחיה מורדי בן 7, הם עוקרים מחדרה ועוברים לגבעת חיים – שם ממשיך אביה לעבוד ב'גת'... עד עצם היום הזה.
"המעבר מן המושבה הכפרית לקיבוץ לא היה מעבר חריף" – מספרת דרורה. היא נזכרת בקבלת הפנים החמה ובהשתלבותה המהירה בחיי הקבוצה. אומרת דרורה: "לא הרגשנו במעבר חריף כי הנוף – הן הגיאוגרפי והן האנושי – לא השתנה בהרבה ואורח החיים הצנוע שאני זוכרת מחדרה לא עמד בכל ניגוד לחיינו בקיבוץ".
גבעת חיים של אותם הימים הינו קיבוץ אחד שרק ברבות השנים עתיד להתפלג, לפשוט צורה של שני יישובים.
מאורעות 1946 והמצור על גבעת חיים לפני ובשעת החיפוש אחר נשק ומעפילים זכורים לדרורה היטב ובמיוחד מתרשמת היא היום (בפליאה רבה) מהיעדר ההתרגשות והפחד ומהתגרות הילדים בחיילי דיוויזיית הצנחנים הבריטית – הלא הם ה"כלניות".
דרורה עוברת לכיתות ההמשך וכמקובל באותם הימים, יוצאים לעזרת יישובים צעירים לעבודות עונתיות וגיוסים. במיוחד זוכרת דרורה יציאה לעזרת משאבי-שגה ומלכיה.
כמו בימינו, מופנות אז בנות לעבודה בבתי ילדים, בפעוטונים ובגנים. בין הילדים שבהם טיפלה אז בגן היא זוכרת ילד נהדר שאהב מאד להציג בתיאטרון בובות ובוודאי תתפלאו כי ילדון זה הינו יהושע זיו. יהושע "שלנו", שמקבל עתה הכשרתו באוניברסיטת תל-אביב.
בשעת הפילוג של קיבוץ גבעת חיים נאלצת דרורה בת ה-18 להכריע הכרעה קשה, לנטוש את קבוצתה בה התחנכה מגיל 10 ולהצטרף אל משפחתה שעוזבת את המשק הוותיק ועוברת אל מעבר לכביש לייסד את היישוב החדש, שנושא באותם הימים את הכינוי שכל כך איפיין באותן שנים כל יישוב בארץ – "הנקודה". דרורה עוברת לנקודה החדשה – היא גבעת חיים איחוד.
דרורה נישאת, נולד איתן. היא יוצאת ללימודים בבית המדרש למורים וגננות בבית ברל ומסיימת את המחזור הראשון של גננות בבית ברל.
1956 – דרורה גננת בגבעת חיים.
1957 – נולד יאיר.
1958 – דרורה פותחת כיתה א' גנית בגבעת חיים.
1964 – היא באה לעבוד במוסדנו, באותה שנה בה מתחילה ערה.
1969 – נולדה צביה.
בין תלמידיה הראשונים נמנים: שרון, מיקי זרחין, איתי, אסתר רייכמן, עמיר שרייר, אירית נאמן ועוד. עובדת כמחנכת כיתה בהוראה מסייעת ו..."בנימין, בחייך, מה אתה רוצה ממני?? הרי אתה מכיר את השנים הללו יותר טוב ממני, כתוב מה שאתה זוכר...".
כל מה שהעליתי עד כה על גבי הנייר עלה לי במאמצים רבים מאד, כי דרורה בכל מה שנוגע ומתייחס אליה אישית, מקמצת במילים, עצורה במשפטים, מבטלת חשיבותם של עניינים. אך אם במקרה נגעתי בשם אחד הקרובים לליבה – אחיה, הוריה ובעיקר ילדיה – המילים זרמו ללא מאצור וללא קושי – יכולתי לכתוב כאן דיוקנו של כל אחד מהם, והיה זה ודאי דיוקן עשיר בפרטים ו"מצוייר בצבעים חמים".
תוך כדי שיחה ניסיתי לעמוד על תחביביה (ציור), עניינה בתרבות (קריאה, תיאטרון, קולנוע) ויחסה אל המשפחה ("לא צריכים מילים רבות כדי להבין אחד את השני"). חיפשתי את המאפיין את דרורה במשפט קצר ומתמצת ונדמה היה לי כי הדבר נבצר ממני והנה, כבר בסוף השיחה, כאשר כבר סגרתי את הפנקס והעט ודרורה כבר קמה מאצל השולחן – לפתע, בהרגישה כי הראיון כבר הסתיים ואפשר כבר... לדבר ולומר, היא חייכה את חיוכה המדבק ובצחקוק אמרה: "אני רוצה לגלות לך את אחת החוויות העזות שאני זוכרת מילדותי: היה זה כאשר מורדי ואני קראנו ביחד את הספר "שלושה בסירה אחת". כמה צחקנו ועוד המשכנו לצחוק שנים אחר כך כאשר נזכרנו בספר..."
ויודעים אתם, אדם שמסיים סיפור חיים ויודע לפתע, בצורה הכי מפתיעה והפחות מאורגנת להיזכר בנוף הילדות ולהעלותו להווה, אדם שיודע לצחוק גם היום מאותם דברים שצחק מהם אז, מגלה כי בנפשו עמוק חבוי עוד הילד(ה) – ומי שמסוגל לבטא את הילד שבו – יודע לשחק, לעבוד, ליצור ולאהוב.
וזאת דרורה.