חיימקה ורדי

סבא חיימקה היה ממש פורסט גאמפ שלנו, ההיסטוריה של ארץ-ישראל בהתגלמותה. הוא נולד ב-17 ביולי 1926 בירושלים העתיקה, להוריו חוה (מפולניה) ושמואל (מרוסיה), שניהם אנשי העלייה השנייה. אביו היה סדר בבית דפוס של "הפועל הצעיר", ואמו הציבה בפתח הבית קופסאות שימורים גדולות של מלפפונים חמוצים, בהם גידלה צמחי תבלין ופרחים. את אהבתו לאדמה ולצומח יש לנעוץ בזיכרונות הללו מילדותו המוקדמת.

על פי הזמנתו של חבר קרוב בא לבקר בקיבוץ נגבה, שם נלחמה סבתא אגי בגבורה נגד המצרים (אבל זה סיפור בפני עצמו). הם הכירו, התאהבו, וסבא הודיע לה שאין סיכוי שיחיה בקיבוץ של "השומר הצעיר" (תמונתו של החבר סטאלין בחדר האוכל של גבעת חיים מאוחד עוררה בו חלחלה מחודשת כל פעם שנזכר בכך). הם עברו לעיר והתחתנו בבית ההורים של סבא בגבעתיים.

יִתְגַּדַּל שֵׁם הָאָדָם

סַבָּא יָקָר

בשולי החדשות, אבל לא בשולי הלב, סבא חיימקה בן ה-97 הלך לישון ולא קם. כנראה שגם איך למות צריך לדעת: בבית היפה שלו, כשלצידו וישנו המטפל האגדי, מוקף בגינה המפורסמת, בתוך הקיבוץ שבנה בעשר אצבעות, בשינה, ללא סבל. לא יודע אם מות צדיקים, אבל בוודאי מוות צנוע. העולם, מלחמותיו וכאביו עסוקים בשלהם. 

אמנם נולדת בעיר העתיקה בירושלים, אבל תל אביב הייתה העיר שלך. את חדרה הסמוכה שנאת, תמיד היית אומר לי כשהיינו עוברים שם - תראה איזה כיעור העיר הזאת, שום דבר הם לא יודעים לעשות פה יפה. הזכרונות המוקדמים ביותר שלנו, חוץ מביקורים אצלכם בבית על הדשא, הם נסיעות בוקר בג׳י אם סי הכחול שהיה משמש אותך כקניין של הקיבוץ בנסיעות לתל אביב. היית מגיע לישון אצלנו בנתיב הל״ה לילה לפני כן, ובבוקר מחמם את האוטו באוויר הקריר של הרי יהודה, מפשיר את החלונות, ומסיע אותנו עד לגן. משם היית ממשיך לתל אביב, בתקופה שעוד היתה נטולת קניות באינטרנט ופקקים, לקנות לחברי הקיבוץ כל צורך מפחית צבע ועד קורקינט. זכרונות תל אביביים של בית הדפוס, כרזות הפלמ״ח שהפצת, והיריה בארלוזרוב, שעל פי המסורת המשפחתית שמעת בשכונת מחלול על החוף, עדיין היו טריים קצת. וגם הצורך הדחוף לקנות לסבתא לקרדה ולחמניות מלחם תושיה, וכמובן חלבה וזיתים בשבילך, במקומות הקבועים. כשגדלנו, והיית הטרמפיסט שלנו לימי כיף בעיר הגדולה, ידעת בדיוק לאן לכוון אותנו. 

אבל עולמך האמיתי היה הקיבוץ, ויותר מהכל – היית גנן. כשהיינו מחפשים מקצוע ב-ג׳ בארץ-עיר, ידענו בדיוק איזה מקצוע לרשום, ואת מי לדמיין. בתמונות שלך מארכיון הקיבוץ רואים אותך שותל דשא, גבעול אחרי גבעול, בידיים. על כל עץ בקיבוץ היה לך סיפור. יכולת לא לישון לילה שלם מעץ שלא גזום כמו שצריך, מאיזור מוזנח שהתחילה בו עשבייה, ממחסור בגשם. הסתובבת בעולם חמוש בכפפות גינון ובמזמרה, ודייקת בכיוון ממטרות. אהבת גינון בשביל היופי: שתית תה, אבל לא גידלת נענע; אכלת פירות, אבל לא העלית על דעתך לשתול עצי פרי חוץ מהרימון שקישט את החלון בפריחה ובפירות יפים; נהנית לטייל, אבל חוץ מהחוטמיות שהגיעו אצלך לגובה של ארבעה מטר, לא עניינו אותך פרחי בר. היית נויניק על אמת - מי שעיצוב הנוף, ושתילת הפטוניות, וכיסוח הדשא, ועישוב היבלית, הם כל עולמו. 

בנית את עצמך דרך הגינון. הכרת חברים באגודת הגננים, הדרכת משקים וגננים אחרים, נסעת לשליחות  גננים בשוויץ. ודרך הגינון ידעת גם להצטמצם - לעבור מגינון חובק קיבוץ וארץ ועולם, לכמה שנים טובות של גינון רק בבית הקברות, ואחר כך גינון רק סביב הבית הכחול, ובסוף בסוף רק גינון יסודי של הסחלב שעל השולחן. הוראות לגינון סביב הבית נתת עד יומך האחרון. 

התבוננת בעולם בפליאה, ובאנשים – באהבה. אורי, אני שואל אותך ברצינות רגע, איך זה יכול להיות שעוד לא מצאו תרופה למחלה הזאת? תסביר לי רגע, עומר, איך בממשלה הם לא מבינים שככה זה יכול לעבוד? ושנייה אחר כך – יודעת מה, עזבי, תמר, בואי לא נדבר פוליטיקה. שבת היום. 

חבל שלא התעוררת היום, סבא. האדמה עדיין רטובה מהגשם, כחול של סתיו מאיר את השמיים, הדשאים רחוצים מהאבק, האורנים שלך מטילים צל נעים. כשבאנו להיפרד ממך בבית, הרימונים נצצו בשמש, והקיסוס היה ירוק מתמיד. אם לא היינו יודעים כל כך הרבה על מה שקורה עכשיו, סבא, היינו קוראים לזה שלוות עולמים. 

אני לא מכיר אנשים שאיבדו סבא ראשון בגיל 40. כל מי ששמע עליך לאורך השנים תמיד אומר איזה סבא יש לך, איזה גנים טובים. תמיד חשבתי שאריכות ימים היא ברכה, אבל בימים האחרונים אני חושב לעצמי, כמה שנים, כמה כאבים אפשר לשאת. 

סבא, אנחנו עומדים פה בנוף הפלא שתיכננת וטיפחת עבורנו, על דשאים שלא הפסקת לכסח ב-67' וב-73' וב-82' ובמי יודע איזה עוד מלחמות, בצל עצים שנטעת לנו שיגנו עלינו מצריבת השמש והחיים. יחד עם האנשים שידעת לקבץ סביבך, שרק חלקם פה היום, הם הופכים את שעת החורבן הקשה הזאת, שהיא ממך והלאה, לקצת יותר קלה. 

סבא, אנחנו ממשיכים. 

ממשיכים להשקות את מה שיש, לטעת לילדינו, לגזום בעדינות את מה שצומח לא טוב, לחפש יופי. 

ממשיכים להתחזק אחד מהשני, לשאול מה נשמע וגם להתכוון לזה. 

ממשיכים לעשות הכי טוב שאנחנו יודעים, איפה שאנחנו יכולים. 

ממשיכים להתחמש במזמרות. 

זאת שעה קשה להעביר משמרת, סבא, אבל אנחנו מבטיחים לזכור לפתוח את הממטרות בזמן.