דבורה עמלי
- כה תשרי תשפ"ד
4/1/1935 - 10/10/2023
דברים לזכרה של חברתינו – דבורה עמלי ז"ל
דבורה נולדה בחורף שנת- 1935, בת בכורה להוריה מרדכי ושרה וינט, שעלו כחלוצים מטרנסילבניה לארץ ישראל ליישב את הארץ.
היא הייתה התינוקת הראשונה של קיבוץ שער הנגב, ומכיוון שבאותו הזמן לא היה מבנה חם לשכן את התינוקת הפעוטה, החליטו לשכנה בבניין הרפת של הקיבוץ שבדיוק סיימו לבנותו. דבורה תמיד נהגה לספר קוריוז הומוריסטי זה בשמחה.
כשדבורה הייתה בכיתה ב', עלתה משפחתה עם כל חבריהם להכשרה לנקודת הקבע בקיבוץ כפר סאלד. אמה, שרה, עבדה בקיבוץ בסריגה, טוויה ובהכנת גבינות צאן, היא גם הייתה טבחית מעולה שכל בני הקיבוץ אהבו את האוכל שלה. אביה, מרדכי, אף הוא היה אהוב מאוד על כל חברי כפר סאלד, הוא היה נגר מצוין ובעל חוש הומור בל- יתואר.
כשדבורה הייתה בת 16, הפילוג לא פסח גם על כפר סאלד והוריה עברו לקיבוץ גבעת חיים איחוד, אך היא נשארה בכפר סאלד מאחר שהייתה לקראת סיום לימודיה בתיכון ולקראת גיוסה לצה"ל.
בכפר סאלד נולד אחיה הקטן, משה, כעשר שנים אחריה.
בעת גיוסה לצה"ל נפתח הקורס הראשון לנהיגה לבנות והיא תמיד ציינה בגאווה שהיא הייתה הנהגת הראשונה בצה"ל.
את בעלה, מנחם, היא הכירה לאחר הצבא, כאשר שלחו אותה מקיבוצה, ואת מנחם מקיבוצו, לקבוצת גרעין הכשרה באילת, להקמת קיבוץ חדש בערבה, קיבוץ איילות. התאהבותם הייתה ממבט ראשון, ברגע שנפגשו עיניהם בפעם הראשונה. הם התחתנו ועברו לגור בקיבוצו של מנחם - אשדות יעקב מאוחד. שם הקימו את משפחתם. ראשונה הייתה מירב, כעבור שנתיים הגיע עמי ולאחר ארבע שנים נוספות הגיעה האחות הקטנה – הרי.
בשנת- 1972 החליטו מנחם ודבורה לעבור לקיבוץ גבעת חיים איחוד, שם התגוררו הוריה של דבורה. מנחם עבד כל השנים במפעל בתור מסגר וחרט ודבורה עבדה במספר מקומות במשק: מטבח ילדים, מחסן בגדים, כל-בו ולבסוף במתפרה שהייתה עבודתה האהובה והמהנה ביותר, שבה נוצלו כל כישרונות התפירה ועבודות היד השונות שיצרה ובה הביאה את מלוא היצירתיות שלה.
.jpg "דבורה עמלי")
היא אהבה לרקום, לסרוג, לתפור ועשתה זאת באהבה, בשמחה ובמומחיות רבה. גם לאחר שיצאה לגמלאות, היא המשיכה ליצור עבודות יד, שמיכות לתינוקות, מגיני ראש, תיקים וסינרים לאימהות הטריות עד לחודשי חייה אחרונים.
בתקופת מגפת הקורונה אף ביקשו ממנה לתפור מסכות רב- פעמיות, והיא הרגישה שהיא מגויסת למשימה ושמחה על כך.
דבורה אהבה לעשות חסדים, היא הייתה מכינה מרקים ומביאה אותם לבתי- האבלים אשר יושבים שבעה על יקיריהם. היא גם אהבה לדבר ולברך את כל מי שנכרה בדרכה בשבילי הקיבוץ באותה ישובה בקלנועית, הייתה מחייכת ושואלת לשלומו או שלומה ומה שלום הילדים והנכדים. עם כל אחד ולכל אחד שפגשה היא דיברה והתייחסה אליו ואל החיים שלו ושלחה אותו לדרכו לא לפני שאמרה ברכה או מילה חמה, עם חיוך או דבר הלצה.
תהיי חסרה לנו בשבילי הקיבוץ, נזכור תמיד את חיוכך, את חוש ההומור המיוחד שלך.
נוחי בשלום על משכבך.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
*הַשִּׁיר לְסָפְּתָא
דְּבוֹשׁ׳ !*
*//נִכְתַּב בְּעִקְבוֹת קַנְטָטָת
הָאֵבֶל שֶׁל נָתָךְ זַךְ מִתְקוּפַת רֶצַח רַבִּין (4.11.2023, אוֹטוֹטוֹ
וּבְיּוֹם זֶה כְּמִדֵי שָׁנָה אֲנִי בְּצֹם בִּכְדֵי לְכָבֵּד אֶת זִכְרוֹ) ;
וְהוּא מֻקְדָּשׁ לִי וּלְמִשְׁפָּחְתִי בְּעִקְבוֹת פְּטִירַת סָבָתִי הָאֲהוּבָה
וּבְכִירַת יְנֻקָאֵי כְּפַר סֹאלְד : דְּבוֹרָה עֲמֵלִי, שֶׁנִּפְטְרָה
בְּעַרְבּוֹ שֶׁל יוֹם אֶתְמוֹל, בְּשָׁעָה 20:20 ; וְהִיא בַּת שְׁמוֹנִים
וּשְׁמוֹנֶה...//*
לְסָבְתָא דְּבוֹרָה שֶׁלִּי,
דָּם כְּפַר סֹאלְדִי זָרַם
בָּעוֹרָקִים,
הַלֵּב עוֹד פָּעָם,
וּלְבָסוֹף נָדַם !
וְלִבֵּךְ כְּבָר הִפְצִיר,
לֹא ! לֹא !! לֹא עוֹד
אֶסְבֹּל.
וַאֲנִי בְּכִיר נְכָדָיִךְ,
שֶׁזָּכִיתִי מִמֵּךְ,
לְחִבּוּק וּנְשִׁיקָה !
כָעֵת, סָפְּתָא דְּבוֹשׁ׳,
אַתְּ עוֹצֶמֶת עַיִן וְלַנֵצַּח -
נִרְדֶמֶת !
סָבָתִי הָאֲהוּבָה, סָפְּתָא
דְּבוֹשׁ׳,
שֶׁכָּעֵת לֹא יִהְיֶה עוֹד שְׁלוֹמֵךְ
!
שָׁ ל וֹ ם לַ עֲ פָ רֵ ךְ !
יובל
.jpg "דבורה עמלי עם מירב נקר בתה")
דבורה, אחותי, הייתה בעצם חלוצה!
היא הייתה הבת הראשונה של ה"כפר-סאלדים" בשער הנגב; משם עלו חלוצי כפר-סאלד לישוב-קבע בגליל.
דבורה הייתה בקבוצת "הקיבוץ המאוחד" שנשלחה בשנות החמישים לישוב חדש שהוקם ליד אילת, שנקרא בתחילה "הקבוצה של הקיבוץ המאוחד" ואחר כך זכה לשם אילות.
דבורה ניחנה בהומור במנה גדושה, שירשה מאביה-אבינו מרדכי. היא סיפרה לי פעם שכשהגיעה עם האוטובוס שהביא אותם לאילות, לראשונה, ירדה מהאוטובוס, הסתכלה סביבה, וחשבה לעצמה: מה למען השם אני עושה כאן? ואז ראתה קבוצה של דייגים מהקבוצה שעברו שם, ראתה את מנחם ומייד אמרה לעצמה שהיא כבר יודעת מה היא עושה שם.
דבורה הייתה אשת-חייל כאותה דמות מקראית, שעשתה בחפץ כפיה.
היא עברה עם מנחם לכפר-סאלד ואחרי תקופת נסיון, עברו יחד לאשדות יעקב, קיבוצו של מנחם. אחרי שנים אחדות, כבר עם ילדיהם, הגיעו לגבעת חיים; כאן כבר גרנו אנחנו, משפחת וינט.
שנים הייתה דבורה חברה במקהלת הקיבוץ המאוחד. היא ניחנה גם באוזן מוזיקאלית.
כשמנחם ודבורה באו לבקר כאן, עוד בימיו של מרדכי, החגיגות והצחוקים היו עד להתפקע!
(עד היום שמורות אצלי תמונות, בהן היינו מטיילים יחד כשאבינו מרדכי והיא מגלגלים אותנו מצחוק, ומנחם צילם את אותם אירועים מוטרפים).
אהבנו את דבורה מאוד והיו לנו סיבות נפלאות לכך!.
משה נתיב
סבתוש
עצוב וכואב לי לכתוב לך, במיוחד כשזה מרחוק ושאני לא כאן יחד איתך ועם כל המשפחה. יש לי כל כך הרבה זכרונות של חוויות משותפות שעוברים לי בראש שאני אפילו לא מצליחה להחליט על מה לכתוב כאן.
אני לא אשכח שכשהייתי עוד בגן דולב, את לימדת אותי את כל אותיות הא'-ב' וחוקי הלשון, כמו למשל שצריך לספור ולהגיד עשרים וּשתיים וגם שמונים וּשמונה. אני זוכרת שהיית אומרת לי שאני לומדת כל כך מהר שמהגן אפשר להקפיץ אותי ישר לאוניברסיטה ואני הייתי מתגלגלת מצחוק, כי המילה הארוכה הזאת שלא הבנתי הייתה כל כך מצחיקה.
אני זוכרת שליווית אותי ליום הראשון בכיתה א' ושלאורך כל הילדות שלי היינו אוכלות בימי שישי בצהריים ביחד פסטה בולונז בחדר האוכל.
זוכרת גם את כל הנסיעות והטיולים עם הקלנועית בקיבוץ, שבהם תמיד הכי נהניתי לשמוע את הסיפורים וההרפתקאות שלך מפעם.
כמו הסיפור על כך שהיית הבת הראשונה של קיבוץ כפר סאלד ובגלל שזה לא היה מתאים שתינוקת תישן בצריפים של החברים, החליטו להלין אותך ברפת של הקיבו.,
איך בנערותך תמיד אהבת והצטיינת במשחקי כדור ובעיקר אהבת לשחק כדורסל, איך הייתם גרעין מטעם התק"מ שבנה ויישב את העיר אילת ואיך הכרת שם והתאהבת בסבא מנחם.
ובין כל הסיפורים האלה, בעיקר אהבתי את הסיפור על כך שהתגייסת לצבא והיית הנהגת הראשונה בצה"ל (לפני כן לא נתנו לבנות לשרת בתפקיד הזה)
וכל הסיפורים המצחיקים, על כך שפעם הסעת קצין בכיר לאיזה מקום וכבר אחרי הנסיעה הלוך, הקצין הודיע לך שבדרך חזרה הוא יהיה זה שינהג (מי שאי פעם נסע עם סבתא בקלנועית יודע איזה נהגת שודים היא הייתה).
אני לא אשכח שביום שהוצאתי רשיון נהיגה, את נתת לי עותק של רשיון הנהיגה הצבאי שהוצאת בשירות ואמרת לי כמה את גאה בי. היית בשבילי מודל לחיקוי ומושא להערצה ומהסיפורים שלך, תמיד הייתי לוקחת השראה ולומדת המון.
השנים האחרונות לא היו קלות לך וכשהזכרון לטווח קצר הלך ודעך, הבלבול והזכרונות מהעבר תפסו את מקומו.
אני זכיתי להיות לידך בהרבה רגעי אור טובים ומאושרים בתוך הבלבול ולמרות שנקרע לי הלב שאני לא יכולה לבוא הביתה ולהפרד ממך בפעם האחרונה. אני שמחה שעכשיו את כבר לא סובלת ושאת בטח מוקפת באנשים מהעבר שאוהבים אותך. תודה על הסבתא המדהימה שהיית בשבילי, נוחי על משכבך בשלום. אוהבת.
גאיה
דבורה הנביאה
דבורה הנביאה, היום בת שמונים וחמש –
היא שבה לגיל עשרים כה מאושרת.
יש לה עיניים שצוחקות ומחייכות מתוך תפילה
כי כזו היא דבורה הנביאה...
ומאז התנ"ך לא ידענו ימים טובים ויפים –
לא ידענו עוד מה הוא שמה,
אך היום יודעים היננו – והרינו כשמה כן-היא
דבורה הנביאה.
מחד-גיסא, נעים להגיד את אהבתה לעולם,
ומאידך-גיסא, נעים להגיד ולזכור את אהבתה לחינם...
ואת סבתי, עשי-נא טובה, הישארי-נא דבורה הנביאה שלי,
הלביאה שבסבתות והאשה הטובה שבין ילדי ובכורי כפר-סאלד
ולך אודה מאד ואודה עדי-עוד, ואלו התודות...
כתב: יובל נקר
04.01.2020
.jpeg "דבורה עמלי גינה")
דודה דבורה שלי
הבשורה על מותך הכתה אותי בעצב עמוק ושטוף זכרונות
אני נזכרת בילדות, בחופשות הקיץ שלי בקיבוץ גבעת חיים, היה נהוג לחשוב שבבית שלכם יש חלוקת תפקידים ברורה בינך לבין דוד מנחם, ממש כמו שמותיכם: שמנחם החייכן, הרגוע, המכיל והמנחם – ואת דבורה, רעשנית, קצת עוקצנית, סובלת מחום כמו דבורה עמלנית.
אבל בשבילי דודה, את היית בעיקר יצרנית הדבש המתוק, זו ששופעת אהבה וחום, מצחיקה, צינית במידה, כזו שלא בוררת מילים והולכת עם האמת שלה עד הסוף. כן, עבורי היית הדודה הכי טובה בעולם.
ככל שחלפו השנים, הקשר בינינו התהדק. בכל מפגש משפחתי ישבנו זו לצד זו, כשאני מלטפת לך את הידיים הנעימות ומתפעלת מהלק האדום העדכני שמרחת, או מהסוודר האדום, או מהשרשרת האדומה, שצבעם שיקף עותר מכל את הנפש הסוערת שהיתה בתוכך.
האהבה שלך לילדים ולנכדים היתה חזקה ועמוקה. בשיחותינו, סיפרת לי על ההישגים של הילדים: מרב, עמי והרי, ועל הייחודיות של כל אחד מהנכדים. סיפרת בגאווה כל חבורת הבנים הנסיכים ואחותם הנסיכה מירושלים, סיפרת על גאיה וטליה, היפות והחכמות כל כך, ועל יובל היצירתי, המצייר, הכותב – היית מאד גאה בשבט הקטן שבנית – והיה כל עולמך.
אהבת את הארץ הזו מאד, היית מהדור הראשון של ילדי המדינה המתהווה. התינוקת הראשונה של קיבוץ שער הנגב. הנהגת הראשונה בצבא ההגנה לישראל. מראשוני המתיישבים בקיבוץ אילות. בשיחותינו, הפלגת בזיכרונות על סיפורי התקומה וההתיישבות תיבלת הכל בחוויות מצחיקות. והצחוק שלך, זה הצרוד קצת, מהדהד לי בראש כבר יממה...
אהבת את הארץ ונופיה, לא החמצת טיולים, מעקב אחר נדידת הציפורים, רכיבה על אופניים בשבילי הקיבוץ, הנאה מפריחות וחילופי עונות, אך גם כאבת את כאבה של הארץ והיתה לך ביקורת קשה על פוליטיקאים, עסקנים ושרלטנים.
חיית חיים מלאים, לעיתים מאתגרים, אך גם יפים ומיטיבים, וכעת נוחי בשלום – דודה אהובה שלי
אסיים בקטע משירו של יוסי בנאי, אותו אהבת כל כך, ולימדת גם אותי לאהוב
אין שום אהבה אשר איננה צער – ואין שום אהבה, אפילו לא אחת אשר ממכאובה נפשנו לא גוועת – אפילו אהבת הארץ בה נולדנו אין אהבה אחת שלא תדע לבכות – כי אין אהבות שמחות.
שלך, גל
דבורת הצופיות
ליד ביתי מסתובבות צופיות (יונקי דבש) כבר כמה שנים טובות, ראיתי כמה קינים שלהם בסביבת ביתי והן מתעופפות על העצים שגדלים פה. לפני כשנה הצבתי כלי על אחד הענפים של עץ הלימון שבצד המרפסת שלי. אותו כלי מספק להם שתיה, כוס מים + חצי כוס סוכר, וכזה נגמר אני כמובן ממלאה והן נהנות מכך. עד עכשיו הן בנו את קיניהן על עצים מסביב לביתי. השנה הן עשו בדיקות רבות מתחת לגג המרפסת שלי, והחליטו לבנות את הקן, מעל דלת הכניסה לביתי על חוטי פעמון הנמצא בסמוך לדלת.
מה אומר לכם? אני ממש מאושרת מכך, שכנים כה נחמדים, לא מפריעים לישון, לא צריכים עזרה, נותנים לצלמם, שרים לי שירי ציפורים וכולנו נהנים מכך. אני בטבעי מאד אוהבת ציפורים, ולכן הקן הזה מגיע לי.
כתבה: דבורה עמלי, "בתוכנו", אפריל 2017
כך קראתי לך - גיסתי.
היית הבת הראשונה של הקיבוץ שלי כפר סאלד וכל כך התגאתי בזה.
והיית המטפלת שלי בגן.
זכרון ראשון:
בתמונה רואים אותך עומדת, גבוהה ותמירה
ואני יושבת למרגלותיך קטנטנה ושמנמנה.
אחכ הפכנו גיסות וחברות סוג של חברות נפש שסיפרת לי דברים שנצרתי בליבי ולא ייצאו משם לעולם - כך ביקשת.
את ומנחם זכרונו לברכה הבאתם לנו שלושה ילדים שאנחנו קשורים אליהם בנימי נפשנו כאילו היו ילדינו - מירב, עמי והרי שרה.
תמיד אמרתי לך שיש לך אוצרות בבית. ילדים שכל אחד מהם זהב טהור והם שומרים עליך ודואגים לך. כי זה מה שעשו עד רגעייך האחרונים הם וסומי הנפלאה שממש זכית שדאגה לך עד השניה שעצמת את עיניך בשלוות עולמים. היינו לידך אתמול. ליטפתי את ידך הקרה וביקשתי סליחה . ואמרתי לך שאני אוהבת אותך. ובלב שרתי לך את כל שירי כפר סאלד שאבא שלי הלחין ושכל כך אהבת. כי אהבת את הארץ הזאת, את כפר סאלד, את גבעת חיים...
אבל הכי אהבת את מנחם היפה בגברים, את ילדיך, נכדיך וגם אותנו את העמלים .
ידעת מתי ללכת .
אז בבואך בשערי שמיים מחכים לך הוריך ומנחם ועוד הרבה חברים ובטוח שאתם כבר מביטים עלינו מלמעלה.
אז תשמרי משם על הארץ שאהבת ועלינו .
ואני מסיימת בשיר ברזילאי.
"אני רק ענן שחולף בשמיים .
שעובר מכאן לשם ...
ואני כבר מסתכלת בשמיים ורואה את הענן שלך .
דינה עמלי
11.10.2023
דבורה עמלי מפגינה
דבורה עמלי מתנדבת בארכיון
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!