מרים שרון
- כב תשרי תשפ"ד
28/2/1942 - 7/10/2023
אמא היקרה
ביום הולדתך ה- 80, בעקבות נפילות חוזרות בבית, לקחתי אותך לביקור אצל רופא המשפחה. ד"ר ג'מאל נבהל מהסימנים הכחולים/שחורים על צלעותייך וביקש 'לאשפז' אותך בנוה נעם לצורך השגחה צמודה. כשבוע - שבועיים לאחר מכן, בזמן טיול לדואר, נפלת ושברת את המפרק של ירך ימין. משם הכל התדרדר במהירות.
ברשותך, אני מבקש לדלג על כל התקופה שחלפה מאז ולחזור אחורה לחורף של שנת 1942 לעיר האג שבהולנד.
אמא נולדה בבית חולים בהאג ב 28 בפברואר 1942 בשם מריה טרזה יורדן, וגדלה למשפחה קשת יום בכפר סחייבנינגן שעל חוף הים הצפוני. סחייבנינגן נחשב היום כפרבר יוקרתי של האג, אך ב 1942 הוא עדיין היה כפר דייגים נידח רחוק משולי העיר הגדולה האג.
אביה היה אופה ועבד כל חייו במאפייה של הכפר. אימה היתה עקרת בית כל חייה, בעיקר בגלל התעקשות אביה שאשתו לא תעבוד. הוא ראה בכך פגיעה בכבודו כמפרנס המשפחה.
עם כניעתה של הולנד לנאצים ב 15 במאי 1940, הלאים הצבא הגרמני את המאפייה בסחבנינגן ואביה של מרים הפך לעובד כפייה. למעשה, כל אזור הכפר נהפך למחנה צבאי של הגרמנים.
הבית בו גרו היה קטן וצנוע אך החצר האחורית איפשרה להם לגדל ארנבות ותרנגולות אשר עזרו למשפחה לצלוח את המלחמה. כל השנים, אביה אסר על מרים להעניק שמות לתרנגולות ולארנבות, מהסיבה הברורה לדעתו כי מדובר באוכל ולא בחיות מחמד. גידול החיות בחצר הבית היוה תוספת חלבון תזונתית חשובה בעיקר ברעב הקשה של 1944-1945 המכונה בהולנדית Hongerwinter (חורף הרעב) אשר נגרם בשל תנאי מזג אוויר קיצוניים והאדמה החרוכה אותה השאירו אחריהם הנאצים עם נסיגתם מהולנד.
הוריה צלחו את הסלקציה שהנאצים ערכו ברחבה המרכזית של הכפר משתי סיבות עיקריות:
1. שם משפחתם 'יורדן' JORDAN הוא שם נפוץ גם של משפחות נוצריות רבות ולא היה ברשומות של הנאצים.
2. השכנים לא הלשינו עליהם (מכיון שאביה הסתיר את יהדותו).
הגרמנים הרשו לאביה של מרים, או שהעלימו עין, לקחת הביתה בסוף כל יום אפיה את השאריות השרופות אשר אינן ראויות לחיילים הנאצים. אמה של מרים היתה לוקחת אותה מספר פעמים בשבוע בעגלה כל הדרך לעיר האג. בדרך לעיר הן נאלצו לעבור מחסום דרכים של הגרמנים. למראה התינוקת הבלונדינית בעגלה, החיילים במחסום חייכו ונתנו להן לעבור בלי עיקובים. בתוך העגלה, מתחת למזרון עליו שכבה התינוקת מרים, הוסלקו שאריות הלחם מהמאפייה. בשיטה זו, הוריה של מרים החזיקו בחיים גם את כל משפחתה של מרים מצד האם בהאג, משפחת ישראלס, שרובם שרדו את השואה.
שואת יהודי הולנד החלה עם כיבוש הולנד בידי גרמניה הנאצית במאי 1940 והסתיימה עם שחרור הולנד ב 1945. מתוך כ-140 אלף יהודים שהתגוררו בהולנד עם כיבושה, הערכה היא שמעל 75% מיהודי הולנד, או מעל 105 אלף יהודים, נרצחו בשואה. לאחר השחרור חזרו מעט יהודים להולנד והתקבלו בחוסר הבנה או חוסר אהדה גמורה על מה שעבר עליהם.
אמא מספרת: "כשהייתי קטנה לא היו לי נעלים, לא היה איפה לקנות אותן, הגרמנים חיסלו את כל התשתית התעשייתית של הולנד. עשו סוליות עץ ומעליהן מתחו רצועות עור, ואלו היו הנעלים שלי. כשהלכנו עם הנעלים האלו שמעו את צעדינו – קליפ-קלופ, קליפ-קלופ. וגרביים? גם גרביים לא היו, לקחו תחבושות ארוכות כמו שרוול וסגרו קצה אחד בתפר, וכך היו לנו גרביים עד לברכיים. מאז יש לי אלרגיה לתפר בגרביים באזור האצבעות. את הבגדים תפרו בבית במכונת זינגר ידנית. את אותה המכונה הבאתי הנה ולימדתי את הילדים שלי לתפור בה."
מיד לאחר המלחמה נולד בבית תינוק נוסף (אנתוני – "תון"), אח למרים, והמצב הכלכלי רק החמיר. הוריה של מרים הכל כך מחושבים, שלחו אותה בגיל 3 – 4 לגן במנזר כתולי שם היא קיבלה 3 ארוחות מסודרות ביום. אמבטיה עשו פעם בשבוע, ביום שישי. מילאו פיילה גדולה במים חמים, ובה התרחצו כולם. באחד הימים בבית, אביה שמע אותה מדקלמת מזמורי תפילה נוצריים באמבטיה. אפילו בשבילו זה היה יותר מידי והוא מיד הוציאה מהמנזר לגן חילוני של העירייה אשר נפתח לאחר נסיגת הגרמנים.
בית הספר היה בשביל מרים מפלט מבורך שבו היא הצטיינה בכל המקצועות חוץ מסריגה – מקצוע של בנות אותו היא שנאה. מאותן שנים, מרים זכרה את משחקי הילדות הפשוטים (שלא דרשו אביזרים יקרים) כגון קפיצה בחבל, חמש אבנים וסבתא סורגת. לאחר לימודי בית הספר היסודי, ואף שזה לא היה נפוץ באותה תקופה לבנות, וגם בשל הצטיינותה בלימודים, אביה התעקש שתמשיך ללימודי תיכון אותם היא סיימה בצורה אקסטרנית עצמאית ובזמן שיא. בתיכון למדה גרמנית, צרפתית ואנגלית. בבית כבר היו 4 ילדים ולמרים היה מאד קשה וחיפשה דרך לצאת משם. היא התקבלה לבית ספר לאחיות ויצאה מהבית לעיר האג ועבדה במקביל בבית חולים תוך התמחות בבית יולדות. בישראל, היא מעולם לא יישמה או עבדה במקצוע אותו רכשה בהולנד – אחות מיילדת.
ממש במקרה, לקראת סיום התיכון, היא השתתפה בלוויה של קרוב משפחה. להפתעתה הגמורה של מרים, הלוויה היתה דתית ונערכה בהובלתו של רב יהודי. מיד לאחר הלוויה מרים פנתה להוריה לשאול לפשר הדבר? הוריה התחמקו מתשובה ואמרו לה: "עדיף שלא תדעי, ככה יותר טוב". מחקר קצר שמרים ערכה עם מספר דודים וקרובי משפחה גילו לה את הסוד הגדול: מרים נולדה למשפחה יהודית! היא לא הצליחה להניח לנושא והתחילה להתחבר לשורשים שלה.
כשסבא של מרים נפטר – אבא של אבא, והיות ואבא של מרים היה האח הבכור במשפחתו כל התעודות של המשפחה עברו אלינו. מרים הבחינה בין התעודות ששמה של אמא של אבא הוא רבקה ישראלס – נכדתו של הצייר ההולנדי המפורסם יוסף ישראלס. הערים תל אביב וירושלים הנציחו את זכרו ברחוב. ושני ציורים שלו מופיעים במוזיאון ואן גוך מכיון שהיה המורה של ואן גוך ואחד המשפיעים עליו.
מרים לקחה שעורי שפה בעברית עם מורה פרטי, קנתה תקליטים ישראליים שמצאה בחנות והשתתפה בחוג ריקודי עם ישראליים. אחד השירים אותו אהבה (וגם אני למדתי לאהוב בתור ילד), ותמיד היתה גאה בפני שהביאה את התקליט מהולנד, הוא שיירת הרוכבים של הדודאים.
לאחר קבלת תעודת הסיום מבית הספר לאחיות, יצאה מרים עם חברה לטיול. הם לקחו אוניה עד לאיסטנבול, ומשם נסעו בטרמפים דרך כל אירופה. מתורכיה לבולגריה, משם ליוגוסלביה, אחר כך לאוסטריה וגרמניה ומשם להולנד. לאחר הטיול, נסעה לבד בתור תיירת לארץ ישראל ב 1964.
עם הגעתה לישראל, נחתה מרים בתור מתנדבת בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. הקיבוץ שיבץ לה משפחה אומנת – עמית ונעה ממלוק. מרים מאד התחברה לחיים ולאוירה בקיבוץ אך לאחר כתשעה חודשים חזרה להולנד. בהולנד הרגישה שזה כבר לא הבית שלה והחליטה לעשות עלייה. מרים נסעה ברכבת עד לברינדיזי באיטליה, ומשם הפליגה באוניה לחיפה כמו עולה חדשה, בשנת 1965.
מרים חזרה לגבעת חיים מאוחד אך ב 1966 כאשר נפתח אולפן לעברית בקיבוץ השכן, גבעת חיים איחוד, מיד קפצה מרים על ההזדמנות והפכה לאולפניסטית בביתה החדש שם פגשה את בעלה לעתיד יהושע קפלן.
לאחר האולפן, הגישו מרים ויהושע בקשה להשאר בקיבוץ בתור עולים חדשים/נקלטים. הקיבוץ הקצה להם דירת חדר עם מיטת יחיד בבית שהיום שייך לחוי קובו. בין לבין, מכיון שמרים לא הוכרה על ידי המדינה כיהודיה, הם שטו לקפריסין לקיים חתונה אזרחית בבית העיריה בניקוסיה.
לקח לזוג הצעיר הרבה זמן לאזור אומץ ולבקש מנחמיה גינסברג (מזכיר הקיבוץ) מיטה זוגית ומקרר לדירתם הצנועה.
רק לאחר ששני בניהם הראשונים שלומי ודיויד נולדו, עברה מרים לקיבוץ לביא לשישה חודשי גיור, אשר במהלכם נאסר עליה להפגש עם משפחתה. מידי מספר שבועות, יהושע היה לוקח את הבנים לפגישה חפוזה עם אימם משני צידיה של גדר קיבוץ לביא. הבן השלישי של מרים, דניאל, נולד ב 1972 . משום מה, מרים לא אהבה או לא התחברה עם השם 'קפלן', לדעתה זה היה שם גלותי והיא רצתה שם יותר ישראלי אותו היא בחרה למשפחה – 'שרון'.
צילם ליונל מייקלס
להוריה של מרים מהולנד יצא לבקר פעם אחת בקיבוץ. כנהוג באותם ימים, היה זה ביקור ארוך אשר במהלכו שובצו הוריה של מרים בענפי הקיבוץ. אימה עבדה במטבח ואביה עבד עם יהושע במים ונהפך לידיד נפש של אליהו 'בבה' אף שלא היתה להם יכולת מילולית להבין אחד את השני. שני הוריה של מרים נפטרו בגיל 67 בהפרש של שנה זה מזו.
הגירושים מיהושע היו מאד קשים למרים ושנים רבות היתה מתעלמת ממנו במכוון כשנתקלו אחד בשניה בשבילי הקיבוץ. לקח לה מספר שנים עד שחלק מהמשקעים שקעו והיתה מוכנה להצטרף לארועים משפחתיים בנוכחותו.
לאחר הגירושים הקיבוץ נתן למרים את דירת החדר אשר היתה בין הבית של ג'ני נחמני למדי ויושו ענבר. לאחר מספר שנים עברה לבית ה'קבע' שלה בצמוד לפולין ויוסף בן אור, מה שעזר לה להרחיב את מעגל החברים עם חברי השכונה. באותה תקופה עברה לעבוד ב'גת', תחילה על מכונות הדפוס של מחלקת הפלסטיק ביחד שכניה רפי נחמני ויוסי בליך ומשם עברה כמפעילה של דוד הקיטור במשמרות עם משה פינק. היתה זו עבודה אשר הוגדרה כ'גברית' ומרים מאד התגאתה בתפקיד אותו היא נשאה במשך תקופה ארוכה. בעקבות תאונת עבודה מחרידה אשר עברה במפעל, היא ספגה כוויות בדרגה שלישית בשתי רגליה ושברים בצלעות. אמא התאשפזה בבית החולים לתקופה ממושכת של השתלות עור שלאחריה כבר לא חזרה לעבוד במפעל אלא השתלבה במערך הקשישים של הקיבוץ כאחות סיעודית.
כשהבנים בגרו, פנתה מרים לקיבוץ בבקשה די חריגה - לעבור לדירה קטנה אשר תתאים יותר לצרכיה. כמובן שהקיבוץ הסכים וכך מרים עברה לגור בדירת 'קוטג'' עם חדר שינה אחד. ב- 1992, לאחר הגיוס של דני לצבא, מרים החליטה לצאת לשנת חופש מהקיבוץ ועברה לכמה חודשים לעבוד בהולנד. עם הכסף שחסכה, היא עשתה טיול ארוך בארצות הברית וארצות נוספות.
זכורה לי שיחה שערכנו אישתי קרן ואני עם אמא בעניין הדירה הקטנה אליה היא עברה. היה זה בביקור המולדת הראשון לאחר שעברנו לגור באילינוי, ארה"ב. אני שאלתי את אמא מה יהיה כשנרצה בעתיד הקרוב לבוא לבקר עם הנכדים. "לא תרצי שיהיה לך מקום לארח אותנו שנוכל לבוא לישון בביתך?" אמא ממש החווירה וענתה לנו: "לישון אצלי? מה פתאום! תבואו לבקר מתי שתרצו אבל אין שום סיבה שתשנו אצלי...". כזו היתה אמא – תמיד שמחה שבאנו לבקר, אבל גם הקפידה לשמור על הפרטיות והשקט שלה, וכמובן הספרים אותם לא הניחה מידה לרגע.
מספרת מרים: "פעם הייתי עם דקלה ואור בסופרמרקט, ואור מצא ספר מעניין באיזה דוכן ספרים, הוא לקח משם ספר וקרא בו תוך כדי שאנחנו עושות את הקניות. אמרתי לדקלה – "זה גנטי". "
מרים החזיקה בביתה טבלת יאוש לקראת היציאה לפנסיה ואת הימים ספרה בקפידה. שנים ספורות לפני גיל הפנסיה, הממשלה העלתה את גיל הפנסיה לנשים והאריכה למרים את טבלת היאוש. מרים ראתה בכך פגיעה אישית בה וקיללה כמו שלא שמעתי אותה מעולם..
אפילו שבילתה את כל שנות הפנסיה בגפה, מעולם לא היה לה משעמם. תמיד היתה עסוקה בדבר מלאכה או בקריאה, וכמובן באירוח וטיפול של נכדים ונכדות.
מספרת מרים: "מצאתי את המקום המיוחד שלי. יש לי גם הרגשה שלא חשוב איפה הייתי חיה בעולם, הייתי מסתדרת. אני לא מפחדת מסיטואציות חדשות, ואני מסתדרת עם אנשים, ואני גם מסתדרת עם אנשים, גם אם אני לא אוהבת אותם... אני לא תלויה בסביבה. אני תמיד מחייכת, כי באמת טוב לי, לא רע לי. יש לי שכל ישר, ואני תמיד משדרת לעצמי שדרים חיוביים, וממשיכה הלאה. לא נותנת לעצמי ליפול אם יש לי רגעים של מצב רוח לא טוב. אני הולכת הלאה, וזה עוזר. "
כמה מזל, זכות ופריביליגיה שיש לנו בקיבוץ מוסד כמו נוה נעם. כמה שאנו המשפחה מעריכים את עבודת הקודש של הצוות המטפל בהובלתה של יונה ורדי, ובעיקר את המלאך שמסתובבת בנוה נעם עם סינר מטבח קשור למותניה – 'צחית אמיתי' אשר לא פעם אמרה לי: "מרים היא כמו אמא בשבילי!"
אמא היקרה – יהי זכרך ברוך.
דויד שרון
.jpg "מרים שרון עם דנית")
סבתא מרים / ירדן שרון
לסבתא מרים הייתה שיטה, בכל יום בשבוע, נכד אחר היה בא אליה הביתה בשביל "יום סבתא". היא הייתה מגיעה עם הקלנוע הירוק לאסוף אותי מהמרכזון (אני הייתי הנכדה של יום רביעי) כדי לעשות את סיבוב הסידורים שלה סביב הקיבוץ: הפרדת כביסה לפי בגדים במכבסה, הפרדת מיחזור לפי חומרים בפינת מיחזור, ואז – הפרדת של הצורך לאכול בריא בימי רביעי על ידי קניית חטיף ושתייה מתוקה בכלבו…
בערב היא הייתה מכינה לביבות גבינה (לא בדיוק הולנדיות ולא בדיוק ישראליות), שסבתא לימדה אותי לאכול עם קוטג' וריבה.
היא לימדה אותי הרבה, ואני רוצה לחשוב שירשתי ממנה את התכונות שחלקנו. היא קראה ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, אז הם ממלאים לי את כל המדף - גיימן, היינליין, פרמר וכמובן טולקין. איתה ועם אבא הכל תמיד חוזר לטולקין.
היא סרגה, אז אני ביקשתי מסרגות. היא סרגה לנכדים תמיד את אותו דבר אבל לכל אחד בצבע שונה. שמיכת ילדות, קלמר לכיתה א', צעיפים וכובעים לחורף, ועוד.
אני רק התחלתי לסרוג בשנה האחרונה, שזאת הייתה החלטה די גרועה, כי עכשיו אין לי את מי לשאול מה עושים כשנפרם הקשר.
היא לבשה תמיד עגילים מיוחדים, אז חיקיתי אותה כי לא הייתה בנאדם "אופנתי" במיוחד, אבל תמיד היה לה חשוב להתאים את העגילים לחולצה, ולג'קט ולצעיף. לפני כשנה, כשהיא לא יכולה יותר ללבוש עגילים, אחותי ואני היינו מראות לה את העגילים שלנו בהתרגשות רבה. העגילים היו בכלל דבר משמעותי בחייה, שנים היא סיפרה לי שהיא הייתה עושה חורים לעגילים באוזן לכל אנשי הקיבוץ. "כן" היא אמרה "גם לאבא שלך!"
אפילו את השם שלי ירשתי ממנה, היא הייתה צוחקת. שם הנעורים שלה היה "יורדן" או JORDAN בהולנדית, שמיתרגם ל "ירדן" בעברית. היא אמרה שבגלל זה אני חברת כבוד של משפחתה ההולנדית.
אבל מעל כל זה, התכונה החשובה ביותר שלה הייתה העצמאות שלה. זה מה שהיה לה הכי חשוב: העשייה העצמית, היכולת להסתדר לבד. היא לא נתנה לאף אחד להגיד לה מה לעשות או איזו דרך היא צריכה לקחת נקודה! היא האישה הגיבורה ביותר שהכרתי ואשמח לקבל אפילו פירור של זה ממנה.
אני רואה את סבתא מרים בהכל: בצעיף שסרגתי לאמא, בהרינג הולנדי, בשריקת שלום, בצבע האהוב שלה, ירוק, בספר "ההוביט" על מדף הספרים שלי, בימי רביעי…
יש עוד המון שיכולתי להגיד על סבתא אבל לאור האירועים במדינה אסיים עם ציטוט של הסופר טולקין בשביל תקופות כאלו:
"הלוואי שזה לא היה צריך לקרות בזמני" אמר פרודו באגינס.
"גם אני" אמר הקוסם גנדאלף "וכך גם כל מי שחי לראות זמנים כאלה. אבל זה לא בידיהם להחליט. כל שעלינו להחליט הוא מה לעשות עם הזמן שניתן לנו."
7.10.23
ביום שכל המדינה בהלם מחדירת עשרות מחבלים ליישובי עוטף עזה ובזמן שזורמות הודעות על מספר בלתי נתפס של נרצחים ופצועים, התקבלה הידיעה על פטירתה של מרים שרון.
לקח לי דקות ארוכות להתעשת ולעכל את הידיעה, חברתי לאורך עשרות שנים, איננה.
דרכנו הצטלבו לפני 52 שנה, כשהגעתי לקיבוץ וקיבלתי מחוה שפע פעוטון של 4 ילדים וביניהם דני ואחרי שנים, מרים הייתה המטפלת של יובל שלי.
אשה של ניגודים, בעבודתה עם אנשים תמיד חייכנית, מכילה, לא שיפוטית ואחרי שעות העבודה, ספונה בביתה ללא צורך וללא רצון בחברה.
כשכבר יצאה לגמלאות, תמיד אמרה לי, שבשעות הבקר המאוחרות, היא עושה סיבוב עם הקלנועית, עוצרת לדבר מילה עם החולפים בדרכה וזה מספק אותה.
היא אהבה את הלבד. אשה אינטליגנטית, הספרים היו עיקר עולמה, תמיד באנגלית, גם אחרי עשרות שנים בארץ, לא הצליחה להתמודד עם ספר בעברית. אהבתה השנייה הייתה הסריגה, מעולם לא נזקקה להוראות.
היא סרגה לילדים, מאוחר יותר לנכדים וגם פינקה את עצמה בפונצ'ו ולא תאמינו, אפילו בבקיני סרוג.
גם אני סרגתי, אבל מרים הדביקה אותי בחיידק והרבה ערבים היינו סורגות יחד. תמיד אצלי בבית, כי היא הכתיבה את אורך המפגש בינינו, כדי שיתאפשר לה לחמוק הביתה בקלות.
ידה הייתה בכל, מלבד הסריגה היא תפרה, רקמה, ועסקה במלאכות שבדרך כלל היו מנת חלקם של גברים: ניסרה, קדחה, בנתה רהיטים, פשוט Handy Woman לא פחדה לנסות ואת התכונה המופלאה הזאת העבירה גם לילדים וגם לנכדים.
טיילנו הרבה ברחבי הארץ באוטובוסים ורכבות, גם הים היה אהבת חייה ובכל הזדמנות הייתה פרקטית. מה עושים בים עם הארנק? חופרים בור וטומנים אותו בחול ואז נכנסים למים בראש שקט. לכל דבר היה לה פתרון מעשי.
היה תענוג לטייל אתה, הכל בקלילות, הרבה צחוקים, הרבה בדיחות גסות שמאד שעשעו אותה ושוב הניגודיות, כמו מישהו האומר: "היה טוב וטוב שהיה" אחרי כל טיול, פסק זמן לכמה ימים, לא רואים , לא שומעים.
מרים אהבה לעזור, אבל מעולם לא ביוזמה שלה. ביקשת, קיבלת את מלוא העזרה, בנועם ובחיוך. היא ידעה 5 שפות על בורין ולא אשכח איך ישבה אתי למעלה מחודש ותרגמה מגרמנית לעברית, דפים שקיבלתי בוינה, אודות משפחתה של אמי שנספתה בשואה. שם אולי לראשונה נתקלתי ברגישות שלה, כי הדמעות נשפכו כנהר.
תמיד נענתה בחיוב כשהתבקשה ללוות חברה לבדיקות בבית חולים ומעולם לא ציפתה לתמורה. נהגה לתרום לארגונים שונים, שדברו ללבה כמו: המלחמה בסרטן ולעמותה העוסקת בשמירה על כדור הארץ.
היו לנו הרבה מאד שעות משותפות ואני אומרת בעצב, שלא ממש הכרתי אותה. היה בה משהו חסום, שלא אפשר לחדור פנימה ולגעת ברגש.
בשנתיים האחרונות, לקתה בדמנציה ובאל כורכה, נכנסה עמוק פנימה לעולם שכולו רק שלה ואני מקווה בכל לבי, שעכשיו הגיעה לעולם, שכולו שלווה ורוגע.
שלומי, דוויד, דני והמשפחות, מחבקת אתכם ושלא תדעו עוד צער.
עדנה ארזי
מרים
קשה לדבר עלייך בזמן עבר.
אישה יקרה ואצילה.
הכרתי אותך לפני 30 שנה כאשר רק הגעתי לקיבוץ, ועבדנו ביחד תקופה מסוימת בסביום.
הכרתי אישה בעלת נתינה ללא סוף.
לאחר מכן הפכתי להיות שכנה שלך שרק קיר מפריד ביננו.
למדתי להכיר אותך ולראות שהחיוך תמיד היה על פניך גם שלא תמיד היה לך קל.
תמיד היית מוכנה לסייע ולהושיט יד.
היה לך קשר מיוחד עם אנשים וחתולים וכנראה שזה העצים את החיבור ביננו.
גם לאחר שאזלו לך המילים למדתי להבין אותך וזכיתי ללוות אותך.
היו לנו בדיחות משותפות, טיולים, צלילה לספרים ולפזלים שהייתי חזקה בהם, וציור מדויק למרות המגבלות.
היתה לי הזכות גדולה ללוות אותך בימייך האחרונים, ולהכיר אותך בכלל מקווה שתנוחי בשלום על משכבך
מחברתך צחית
זוכרות את הימים
מרים שרון
מרים, הולנדית צעירה עם עברית של אולפן שאך הסתיים, נקלעת למצב של מתח טרם מלחמה. לאחר גמר האולפן, מספרת מרים, נשארו אנשים מכל העולם לגור במגורי האולפן וכשריח המלחמה היה באוויר כולם עזבו וחזרו למולדתם והיא ויהושע נותרו יחידים בשטח.
"המתח שלפני המלחמה היה בלתי נסבל ועד כמה שזה ישמע נורא, אנשים חיכו כבר להתגייס. "אישית, לא הבנתי מה קורה, יותר נכון לא יכולתי להרגיש את אשר הרגישו הקיבוצניקים הישראלים. ראיתי את כל התכונה מסביב – חפרו שוחות, מילאו שקים והיתה אווירה של עצב. כאשר פרצה המלחמה, מרים היתה בתחילת הריונה עם שלומי ועבדה במטבח. צריך להבין, היא אומרת, "שבחיים לא ראיתי חייל עם נשק. אני זוכרת את צלילי הארטילריה, ומן המטבח ראיתי את הקצינים שהגיעו לבשר בשורות איוב. הכל היה כמו בסרט. זו היתה פעם ראשונה שפגשתי במציאות בסיטואציה כזו. לא הכרתי שמות והיה קשה לחבר את הדברים. יחד עם זה, חרוטה בזכרוני ההרגשה של יחד, נשים, ילדים, ולכולם נכונות לתרום וזה חיזק ונתן הרגשה של בטחון.
מעולם לא חשבתי לעזוב ולחזור להולנד. הרגשתי שזה המקום בו אני רוצה לחיות, לטוב ולרע.
ראיינה: עדנה ארזי
06.06.1997
מרים שרון עם עליזה הרמן
מרים שרון רוצה לאמריקה
בשעות הבוקר המאוחרות, התפנו הבנות מהמרכז הסיעודי לארוחת בוקר. סלט, חביתה ומרים שותה מין קפה כזה: קפה, מים רותחים ומים מהברז. אנחנו יושבות ומדברות על הנסיעה של מרים, העיניים של כולן נוצצות. תמיד כשמדברים על הנסיעה לאמריקה, כמו כאשר מסתכלים על תינוק, משהו חמים מתפשט בגוף. אביבה מפליגה בדמיון למקומות מצחיקים שעליהם לא כותבים בעיתון – מה יגידו הילדים?
בהתחלה, מרים נוסעת להולנד, לעשות כסף. אחות מוסמכת מרוויחה היטב בהולנד וגם תגור עם המשפחה, כך שהוצאות המחייה נחסכות. אחר-כך לארה"ב, ושם למקומות המעניינים. לשמורות האינדיאנים, לאלסקה, להוואי – למקומות שעליהם חולמים.
"לבד?" "כן, ככה אני יותר חופשייה, בלי התחייבויות – רק לעצמי, בלי תלות באף אחד, בלי פשרות." "מה פתאום טיול בגיל כזה?" "ב-28.09.1992 אהיה בת חמישים. גיל זה הוא כמו סימן דרך, באמצע. את שלב גידול הילדים גמרתי, והלאה..."
"מה הלאה?" "שום דבר לא מתוכנן. לכאן אני אמורה לשוב, זה ביתי." "צריך אומץ לזה?" "מה פתאום? הטיול קשור לכיף שבחיים. אין זה מבחן אומץ עבורי, אין זה מבחן אישי, זה טיול של אמצע החיים. את הבן שלי אולי אפגוש בדרך, באמצע."
תודה, ושיהיה חופשי ומאושר.
"בתוכנו" 02.09.1991
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!