מרים ארזי
-
-
דברים לזכרה של מרים ארזי
רון, כרמית ומוטי, ניר ואורית בועז ושלומית, יובל, רותם, שקד ולילך, סנה ושרי, דגן וגל ליאור, נטע, מורן ואמיתי וסיוון ואור והנכדים- מהקטן לגדול: יולי, דן, כרמי,ריף, אלה, זיו, אופק, אופיר, אלון איתן, ודור,לוטם, בן, נוגה ואגם 10 נכדים ו-16 נינים
קרובי משפחה, חברי גבעת חיים וכל מי שהגיע לחלוק כבוד אחרון למרים ארזי שנפטרה אתמול, והיא בת תשעים וחמש שנים.
מרים היא אישה יקרה ועוצמתית, מודל להשראה לאשה עצמאית וחזקה פעילה ומשכילה והייתה מחנכת לדורות רבים של תלמידים נכדים ונינים.
מרים לבית רוזנבוש נולדה ב- 1928 בעיירה נוגרד שבצפון גרמניה, הבת הצעירה בין שלוש בנותיהם של ד"ר איס והילדה רוזנבוש. אביה התחנך בסביבה יהודית ויועד לרבנות, אולם שנה לפני סיום בית הספר עבר לגימנסיה ופנה ללימודי רפואה, שם התיידד עם סטודנטים מתנועת "חובבי ציון", וכבר אז, ב- 1908, נתפס לרעיון הציוני.
בבית החולים שבו התמחה נקרה ד"ר איס למיטתו של החולה ישראל פיינברג, איש חדרה, וממנו שמע על נפלאות ארץ ישראל. הרופא הצעיר השהה את חלום עלייתו לארץ לטובת טיפול בחולי שחפת בעיירת כורי פחם. בהמשך קנה מרפאה ובית מרופא ותיק ועבר להתגורר בעיירה נאוגארד. מלחמת העולם הראשונה קטעה את תכניותיו, וב- 1914 גויס לשרת בבית חולים צבאי בחזית הבלגית וברומניה.
את הילדה כהן, בתו של סוחר יינות עשיר, פגש ד"ר איס בנשף פורים בעיר הולדתה, שטטין ויחד הקימו בעיירה אחוזה משפחתית ומרפאה גדולה מאד ששירתה את כל תושבי הסביבה!. "במכוניתו של אבא איס נמצאו תמיד שני ארגזים עם כלים וסדינים סטריליים שאפשרו לבצע לידה או ניתוח חרום בבית החולה".
הילדה בחרה להשקיע בחינוך בנותיה ובטיפוחן, והעניקה להן ילדות מיטיבה ומאושרת.
מרים ואחיותיה למדו בבית הספר העממי המקומי וכדי לשמר את ערכי המסורת היהודית הובא מורה פרטי לבית המשפחה ולימד את הבנות קרוא וכתוב בעברית, סיפורי המקרא, מנהגים ותפילות.
באביב 1931 יצאו הוריה של מרים לחופשה בארץ ישראל. באותה חופשה נפגשו בחדרה עם ידידם משכבר הימים, ד"ר ברין, ושם החליט האב איס לרכוש 45 דונם של פרדס צעיר ומגרש לבניה, מתוך כוונה לעלות ארצה שמונה שנים מאוחר יותר, כאשר הפרדס יניב פרי.
אלא, שלהיסטוריה הייתה תכנית אחרת. שנתיים קודם פרץ משבר כלכלי קשה מאד בגרמניה. מפעלים התמוטטו והאבטלה גברה. מפלגות מהשמאל הקיצוני ומהימין הקיצוני הרימו ראשן וכרסמו ברפובליקה של ויימר. בקיץ של אותה שנה פעילות המפלגה הנאצית פשתה ברחובות. בעיתון מקומי של המפלגה הנאצית הואשם ד"ר איס באשמת שווא על חלקו בהתפתחות תגרה בין קומוניסט לנאצי. כיהודי גאה ואמיץ הוציא תביעת דיבה כנגד העיתון, זוכה ואף קיבל התנצלות פומבית מאותו מעליל נאצי.
בפברואר 1933 פחות מחודש אחר התמנותו של היטלר לקנצלר, הוצת בנין הרייכסטאג בברלין. בהמשך זו תהיה נקודת ציון בהידרדרותה של גרמניה מדמוקרטיה ליברלית אל עבר הדיקטטורה הנאצית.
החרם שהוטל על היהודים ברחבי גרמניה לא פסח על משפחת רוזנבוש. לפני בית המשפחה עמד חייל אס אס ומנע כניסתם של אנשים, לרוב פציינטים. מבעד לדלת האחורית הגיעו לביתם מכובדי העיירה וביקשו לחזק את ידם, אולם עוד באותו היום החליטו הוריה של מרים לעזוב את גרמניה.
תקופה קצרה אחר כך עלתה המשפחה ארצה באניית המעפילים "מרתה וושינגטון" היישר לחדרה, ואחרי שהושלמה בנית הדירה בלב חורשת האקליפטוס שברחוב אחד העם עברה המשפחה לביתם, וד"ר איס התפנה לממש את חזונו לבנות בית חולים פרטי.
בית החולים הראשון בחדרה הוקם בשיתוף עם משפחת זוסמנביץ' וד"ר איס קיבל על עצמו את ניהול מחלקת היולדות והגניקולוגיה.
באוקטובר 1947 חודש לפני כ"ט בנובמבר נערכה חתונתם של אליעזר ומרים בבית הוריה בחדרה. בשנה זו הם החליטו על דרך חיים משותפת בקיבוץ גבעת חיים.
הם חיו 50 שנים מאושרות, יחד יש להם 3 ילדים ו-20 נכדים ונינים. אליעזר נפטר בשנת 1999. וכמו כן היא ואליעזר הרבו לטייל ברחבי הארץ ובעולם, וכך מרים זכתה לממש את אהבתה לטבע ולארכיאולוגיה.
באותן שנים ארוכות עד ליציאתה לגמלאות מרים לימדה בבית הספר "שפרירים" כמורה מחנכת והקימה כתה למחשבים, דרכם פיתחה גישה לעבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים באמצעות משחקי מחשב.
.jpg "מרים ארזי בביתה")
הבית של סבא וסבתא תמיד היה פתוח, חם, מקבל ומכיל.
אתמול בערב אפסו כוחותיה. והיא עצמה את עיניה לעולמים.
יהי זכרה ברוך ושמור בתוכנו.
.jpg "מרים ארזי אורי אסטליין")
הספד לאמא למרים ארזי 26.6.23
אמא יקרה ואהובה, זו הזדמנות בשבילי לכתוב לך ולהוקיר את מקומך הכל כך חשוב בחיי.
אני מוקירה לך תודה על היותך האמא שלי שהולדת אותי, גידלת אותי והיית לי בדיוק במינון שהייתי זקוקה לו.
אני יודעת שלא תמיד היה לך קל איתי. העברתי אותך ואת אבא מסע מאתגר השובר מוסכמות וגבולות ויוצר פרובוקציות וגלים, ואת בשקט שלך ידעת לקבל אותי ולהכיל אותי ללא ביקורת, ללא שיפוטיות, פשוט להיות לי וזאת למרות שהייתה הרבה ביקורת חברתית עליכם והאמת...אני פשוט לא ראיתי זאת, הייתי שקועה במשברי האהבה הנפתלים שפעמים רבות היו קשים מלהכיל. ואת היית שם, פשוט, מקבלת, מקשיבה, נוכחת וזה מה שבדיוק הייתי צריכה. נתת לי להרגיש שהכל בסדר והעולם לא מתמוטט ולכן היה לי כל כך קל ופשוט לספר, לשתף ולפעמים... רק לשתוק. את לי מודל של בחירה ללכת עם האור האמונה הפנימית, המצפן, להתגמש כשצריך ולהמשיך בדרך.
לימדנו יחד בבית ספר "שפרירים" את, אבא ואני, והמפגשים המשותפים שלנו אחרי ארוחת צהרים כשאנחנו יושבים בבית ואני משתפת אתכם בהתלהבות רבה על הכתה שלי שהייתה אוסף של תלמידים מגיל 9 עד גיל 16, תלמידים שלא השתלבו בכיתות האם שלהם ומצאו את ביתם בכתה שלי, שיתפתי אתכם בחוויות, ההתלבטויות ואת מאזינה כל כך טובה, מקשיבה, נותנת עצות והולכת איתי.
בהתבגרותי חשבתי שאם תהיה לי בת שתהיה כמוני, האם יהיו לי את הכוחות לעמוד מנגד, לא להתערב, לקבל, להיות קשובה ולתמוך.
את מהווה לי מודל ודוגמה לפלס את דרכי בשלבי החיים השונים.
קיבלתי ממך את הסקרנות ללמוד, להתקדם ללכת עם האמת שלי ולפלס לי את דרכי גם אם היא שונה מ"המקובל". נתת לי אומץ לשחות גם נגד הזרם ולא לוותר.
בשלב זה של חיי אני לומדת ממך על הקשר המיוחד שאת רוקמת עם הנכדים והנינים לומדת איך את מצליחה לגעת בכל אחד מהם בדרכו שלו לעניין אותם, והם מחזירים לך אהבה גדולה בעיקר בזכות מי שאת והדרך המופלאה שאת מוצאת ליצור קשר עם כל אחד ואחת.
אשרי שהתברכתי באמא כמוך, תחסרי לי מאוד מאוד.
כרמית כהן
26.6.23
סבתא יקרה עצוב לי.
שאני עוצם עיניים ונותן לרגש ולזכרונות להציף אותי. עולות קודם כל התמונות. חוויות ויזואליות של רגעים משותפים. אני מחזיק כל רגע בכוח מנסה להחיות אותן להרגיש להשלים בדימיון את הסביבה. את הריחות. אותי ואותך אותנו.
את האמת שאני לא ממש מצליח להחזיק מעמד (יש שם את הבית שלך ושל סבא, את עץ הפקאן המפורסם, את הטיולים ואותך עם המצלמה, ימי הולדת עם הבנות, חגים וליל סדר בגבעת חיים).
אז אני עוזב את התמונות האלו ומנסה להקשיב לזכרון להרגיש אותו. לא מתרכז בפרטים מתרכז במנגינה.
ואז במפתיע התמונות שוב עולות והפעם הן מתרכזות בפנים שלך. הפנים הטובות המקשיבות. העיניים שמסתלות לפעמים במבט מתענין לפעמים במבט שמקשיב, מנסה, תמיד נעימות תמיד משדרות טוב. לא מחפשות לקחת מקום או לגזול תשומת לב. חוכמה פנימית שהייתה לך מעצם היותך.
אהבת לספר. סבתא את היית סופרת בנשמה. אני נזכר שתמיד הסתכלתי על הראש שלך ושאלתי את עצמי מה יש שם בפנים אלו סיפורים ופיסות של היסטוריה יש שם. הלא את חווית הכול. (לפחות בעיניים של ילד סקרן). והזכרון שלך סבתא איזה זכרון! היית כמו כונן מהלך – תשאל שאלה על תקופה וכבר קופצים כמו במחשב מלא מלא קבצים של אותה תקופה – זכרונות חוויות ארועים, תמיד היה לך חשוב לדייק לתאר בלי להגזים בלי לפאר. תמיד ניסיתי להוציא יותר מהסיפור, אבל את כמו מספרת מקצועית הלכת איתי בשאלות אבל תמיד נצמדת לעובדות כפי שראית אותן. תמיד צנועה.
בחודשים האחרונים יצא לי לבקר אותך לא מעט. הייתה לי אפשרות, יכולתי. יצאתי מהמרדף הזה שנקרא החיים, המרדף הזה שלא מאפשר לנו להתמקד במה שבאמת חשוב. להיות עם מי שחשוב שנהיה איתו. ואני כל כך שמח שיצא לי לראות אותך בזמן הזה. יש לי סוד להגיד לך זה היה העוגן המרכזי שסביבו השבוע שלי התנהל.
וחיכיתי לפגוש אותך. מאוד. היה לי כיף לדבר איתך, להיות. מפגישה לפגישה הרגשתי גם הרבה יותר נוח בשתיקות. אהבתי לשמוע את הסיפורים על הילדות, על העליה, על חדרה על הקיבוץ, לשמוע אותך נותנת לי דוח מצב כמיטב יכולתך על מה שקורה במשפחה. מתעניינת בשרי ובילדות. שואלת עלי ועל איך אני.
אהבתי שחקרנו – סרט על משפחה אפגנית נודדת או רוסי שבונה בית עץ בטבע רק מחומרים שמצא במקום.
ואז גיליתי את הקלטות. סבתא תעדת וצלמת כל כך הרבה. אז לקחתי חלק והמרתי אותם לצורה שבה אפשר לראות משהו היום ואז גיליתי את המוטי קרישנבאום של המשפחה. המתעדת המשפחתית. והסרטים האלו הם מסע – מסע בזמן ומסע אל תוך העיניים שלך איך שאת חווה את המציאות. אני יודע שניסית להיות מקצועית כמו מוטי קרישנבאום, אפשר היה להרגיש בין הנשימות וההסברים את המבט על המציאות כל כך אפיין אותך.
לא הספקתי להגיד לך באמת תודה על הזכרון הזה על הפיסת חיים הזו שנאבדה לי ומצאתי אותה מחדש דרכך, בזכותך. לשמוע את סבא מדבר. לראות את הבר מצווה שלי את הבית בקיבוץ. את הילדות שלי כמה לתחיה פתאום.
חכמה כמו שאת תיעדת לא שאלתי אותך אף פעם למה היה לך חשוב להסריט את הטיולים ואת האירועים המשפחתיים ואף פעם לא הפצרת בנו לראות – פשוט תעדת ושמרת. חיכית שמתישהו נראה את זה.
אז סבתא, אני הולך עכשיו להסתכל שוב בסרטים והפעם אתמקד בך ורק בך.
אוהב אותך מאוד עצוב ומתגעגע
סנה
.JPG "משפחת ארזי 2012")
סבתא
סבתא שלי נפטרה הלילה בגיל 95. היא הייתה מדור הנפילים, מאלו שהקימו את המדינה הזו בידיים וברגליים שלהם, מאלו שהקימו את הקיבוץ בו נולדתי וגדלתי.
מאז המדינה רצה קדימה, התפתחה ועברה כל כך הרבה שינויים - כבישים, מחלפים, קניונים, ערוצים בטלוויזיה, ממשלות מתחלפות. הקיבוץ רץ קדימה ועבר כל כך הרבה שינויים - הפרטה, שיוכים, הרחבות, את הדשאים הפתוחים שהיו בין הבתים ועיצוב המרחב שביטא את הרעיון הקיבוצי, החליפו גדרות חיות המקיפות היום את הבתים. חברי הקיבוץ שיפצו והרחיבו את הבתים שלהם לגובה ולרוחב, כביטוי להתכנסות פנימה אל תוך התא המשפחתי.
אבל הבית של סבא וסבתא שלי נשאר אותו דבר מאז שהייתי ילד - אותו בית ישן וקטן, אותם חדרים, אותו ריהוט, אותן מיטות עליהן שיחקתי עם בועז, אח שלי, בבניית בית מכריות ושמיכות, אותן כורסאות עליהן ישבתי בתור ילד, אותו שולחן שעליו לימד אותי סבא לשחק שח וקנסטה (משחק קלפים) אותו שולחן במטבח עליו אכלנו ארוחות ערב, שתמיד היו מורכבות משלווה עם חלב, טוסטים ואבוקדו עם ביצה קשה, אותם ספרי היסטוריה וידיעת הארץ על המדפים, אותו ארון עם ממצאים שמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בהן השתתפו, אותן חוברות של נשיונל ג'יאוגרפיק משנות ה-80, אותם צעצועים בארון הילדים. צעצועים בהם שיחקתי כשהייתי ילד, אחר כך שיחקו בהם הילדים שלי וכל שאר הנכדות והנכדים ואחר כך הנינות והנינים.
אפילו הריח שעומד בבית שלה עד היום הוא אותו ריח שהיה כשהייתי ילד ובחצר, אותו שיח שמתחתיו היה לנו "מחנה", דשא פתוח לכיוון השכנים ואותו עץ פקאן זקן וענק שסבא נטע עוד לפני שנולדתי.
ויחד עם זאת, הדבר האחרון שאפשר להגיד על סבתא שלי זה שהיא הייתה מיושנת. בשנות ה-80, כשלאנשים עוד לא היו מחשבים אישיים בבתים, היא הקימה כיתת מחשבים בבית-הספר לחינוך מיוחד שהיה בקיבוץ, היה לה חדר גדול מלא במחשבי Apple II-E והיא פיתחה גישה לעבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים בעזרת משחקי מחשב.
לפני שהיו לילדים מחשבים בבתים, היא הייתה מספיק חכמה להבין שלשם העולם הולך ולהתחבר לילדים דרך מה שמעניין אותם היום ולהפוך את זה לכלי עבודה והעצמה וזה עבד.
זה עבד לא רק לתלמידים של סבתא, אלא גם בשבילי. סבתא בעצם אפשרה לי גישה אל עולם משחקי המחשב ובתור ילד גיליתי בעולם הזה את הכוחות שלי ואת תחושת המסוגלות ומפלט חשוב כל כך אל עולמות דמיון והרפתקאות. סבתא שמתקנת מחשבים בעצמה עם מברג טסטר אחד, סבתא שקונה מצלמת וידאו ומצלמת את כל הטיולים שלה בעולם, סבתא מעל גיל 90 עם פייסבוק שמגיבה לי על פוסטים.
לא תמיד היה לי קל בבית של סבא וסבתא. בתור ילד, חוויתי אותם לפעמים כלא מעודנים. האידיאולוגיות שלהם הפכו לפעמים קצת נוקשות והטונים עלו כשדברים לא התיישרו עם הקו החינוכי או הרעיוני שלהם.
לפעמים הרגשתי שהם לא רואים אותי והמתנות שנתנו לי נראו לי שייכות לאיזה עולם ישן שלא קשור אלי. אבל עם השנים, ככל שהתבגרתי, למדתי כל כך להעריך אותם והכי היה לי מעניין לראות שעם השנים גם סבתא השתנתה. משהו בה התרכך ונפתח להבעת אהבה. פתאום נהיה לנו שבמפגשים אני רוכן ונותן לה נשיקה על הלחי והיא נותנת לי. לאורך השנים היא נתנה לי כל כך הרבה מתנות שכן היו רלוונטיות לי, כמו למשל לשלם לי על הלימודים שבזכותם אני עובד היום עם אנשים בטבע ומרגיש כל כך משמעותי בעבודה הזאת ועושה את הדבר שבשבילו באתי לעולם הזה.
הבית של סבא וסבתא היה תמיד פתוח עבורי ועבור כולם. לא משנה איזה בחירות בחרתי בחיים ולא משנה כמה זמן עבר מאז שבאתי פעם אחרונה לבקר - תמיד קיבלו אותי ומעולם לא שפטו אותי. זה לא אומר שסבתא לא אמרה לי את דעתה, אבל תמיד היא נתנה לי את ההרגשה שהבחירה בידיי וכי היא סומכת עלי שאעשה מה שנראה לי נכון.
כשאני חושב על איכות של סבא וסבתא, אני חושב על האיכות הזו - משהו שמצד אחד נשאר כל כך יציב ואותו דבר למרות כל השינויים החזקים שקורים מסביב, למרות כל הסערות והסופות, למרות שהעולם מסביב כבר בכלל לא נראה אותו דבר. כמו עץ פקאן זקן וענק שחייו התחילו מזמן מזמן והעולם סביבו השתנה לבלי הכר, אבל הוא נשאר אותו דבר, מחובר חזק לשורשים ולאדמה.
מצד שני, חכמת הזקנים הקשובה לשינויי הזמן ויודעת להתאים את עצמה ולשנות את כיוון הצמיחה, בלי לאבד את החיבור לשורשים ולבסיס המשותף של כל החיים.
משהו שנשאר אותו דבר, אבל ככל שהוא מתבגר משיר את הרעיונות והקליפות שאין בהם צורך יותר ומתרכך אל מה שחשוב באמת. מקום בעולם, כמו עץ פקאן ענק זקן ואהוב שאתה יכול לבוא אליו, גם אם עבר המון זמן מאז שבאת פעם אחרונה והוא עדיין שם, מקבל אותך כמו שאתה עכשיו ונותן לך את מה שיש לו לתת.
קיבלתי מסבתא הרבה לאורך השנים, אבל הדבר שהכי נשאר לי זו איכות הזקנים שלמדתי ממנה, מי ייתן ואהיה עץ ענק וזקן עבור עצמי, עבור הילדים, הנכדים והנינים שלי, כשאגיע לשלב הזה בחיים שלי. תודה סבתא, אוהב אותך.
יובל
כתבות של מרים ארזי בעלון - כניסה לקישור
סבתא מרים בת 90 - כניסה לסרטון
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!