חסר רכיב

עמרם הישראלי

עמרם הישראלי
- ו בסיוון תשפ"ג
28/2/1936 - 26/5/2023
עמרם הישראלי בצעירותו

עמרם הישראלי - סיפור חיים מקוצר / איילת ארד

עמרם נולד בפברואר שנת 1936, הוא השתייך לקבוצת מחזור א' של הקיבוץ.

עמרם הישראלי בצעירותו

האחים שלו מספרים שכובד המשקל שנשא על כתפיו ניכר היה ברצינות ובאחריות שהייתה חלק ממנו כל ימיו. ניכר היה שחי את חייו בתחושת שליחות ומחויבות לפעול כדי לעזור לאנשים להתמודד עם אתגרים רגשיים, בכך סייע לאנשים רבים בכל הגלאים במעגלי חייו המגוונים.
 סייע בכך שלימד, הדריך, הנחה באופן אישי וקבוצתי, טיפל כעובד סוציאלי, כפסיכולוג, כמגשר וכפעיל חברתי ומקצועי בקיבוץ ובוועדות החברתיות.
היום מנקודת זמן הסיכום של חייו, נראה שתחושת השליחות שאפיינה אותו הושרשה בו כבר בימיו הראשונים בעולם.
הסבר למקור תחושת השליחות שהפעילה אותו בעשייתו האין סופית, ניתן אולי למצוא גם במסמך שכתב לו אביו לפני לידתו.
אביו ראובן שטיין (הישראלי) היה בשליחות מטעם הסוכנות בצ'כיה. בזמן שאימו מרים שבה כבר לארץ משליחותם המשותפת, כי ציפתה ללידתו. בלילה קפוא במיוחד, כשברקע שררה כבר תחושת תבערה מתקרבת מכיוון גרמניה, שהשלטון הנאצי כבר שלט בה, בלילה מצמרר בדצמבר שנת 1935, חש ראובן שהפתרון לעתיד יהודי אירופה הינו רק בהשקעה בעליה לישראל וביצירת דור חדש שייוולד ויגדל בארץ. 
המחשבה על כך גרמה לראובן באותו הלילה להקדיש את הזמן לכתיבת מכתב לעובר שאמור היה להיוולד בישראל, למרים אשתו ולו בעוד מספר חודשים. 
המסר המרכזי המתמצת את מכתב החזון שכתב אביו ראובן כמסמך ההיסטורי, נכתב במשפט הזה: "בגולה אני מרגיש את חרפת עמנו, אתם דור חדש וחשוב שתכירו את ייסורי אחינו ותפעלו ליצירת עולם טוב יותר". 
כשעמרם נולד ניכר היה שהמסר המשמעותי הזה שקיבל כהוראות הפעלה לחייו, בנוסף לחינוך שספג במודע או שלא במודע מהוריו, כל אלה היו הערכים שעטפו אותו מלידתו והפעילו אותו במשך כל ימיו בעשייתו למען אנשים רבים שלהם הקדיש את ימיו, בעשייתו המקצועית, ההתנדבותית החברתית והאישית. 
יתכן שגם השם שבחרו לו הוריו עם רם הישראלי השריש בו את השאיפה המתמדת שלו לפעול למען העם מרצונו שיהיה כאן עתיד טוב יותר.
היום לאחר מותו נראה שחייו מסתכמים בעשייה אין סופית שמטרתה הייתה לקיים את החזון שכתב לו אביו, כחזון לדור חדש שיצור לעם שלנו מציאות טובה יותר.

משפחת הישראלי

כבר מילדותו ובנעוריו ניכר היה שפעל באופן יוצא דופן, כפי שניתן להתרשם למשל מתיאור המקרים האלה: כפי שסיפר פינדה לשמעון. בקייטנה, שני ילדים רבו והאחד שהרגיש מאוים הציע לקרוא לעמרם לגשר. 
כנער הוא חצה את גדר הקיבוץ, הגיע למעברה שהייתה באליכין והתנדב ללמד את ילדי המעברה עברית ולהדריך אותם ובכך תרם את חלקו לצמצום הפערים החברתיים.

עמרם הישראלי

כחייל לחם כקצין בנח"ל. לאחר השחרור השתלב בעבודה בפרדס, זמן קצר לאחר מכן גוייס לניהול חטיבת בני תנועת הנוער העובד ובאיחוד הקבוצות והקיבוצים, בתקופה הזו פגש את לאה רז מרמת יוחנן, היא מצידה תרמה לקשר המקצועי בניהם רעיון יזמי שהגתה, הרעיון היה ליצור פלטפורמה שבמסגרתה צעירים מקיבוצים בהתנדבות יתגייסו לשנת שירות נוספת בקיבוצים אחרים. עמרם אהב את הרעיון ומהקשר הזה נוצרה יוזמת שנת השירות בתנועה הקיבוצית ונוצרה גם אהבה שהובילה אותם להתחתן ולהקים משפחה.

עמרם ולאה הישראלי

בשלב הזה ניראה היה שמסלול הגשמת החלום הקיבוצי והתנועתי שלהם היה מובטח. אבל 
דווקא בתקופה האופטימית הזו בחייו, כשלאה הייתה בהריון והוא היה בתפקיד מקצועי משמעותי בתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, קרה האירוע ששינה לגמרי את מסלול חייו.
לילה אחד, לאחר יום עבודה עמוס בתנועה, כשחזר מפעילות בקיבוצי הצפון, הנהג שלו התעייף ועמרם מרצונו הטבעי להטיב הציע להחליף אותו, רק פרט אחד לא נלקח בחשבון הוא לא ידע עדיין לנהוג, והתוצאה הייתה שהרכב התהפך והם צללו מהגשר שליד חמדיה לתהום ומצאו את עצמם בתעלה. 
הוא שבר את עמוד השדרה ושכב חודשים ארוכים בבית חולים מגובס מהצוואר ועד המותניים, ללא יכולת תזוזה כמעט. 
האירוע המכונן הזה גרם לו להחליט מתוך תחושת המשבר והשבר לנסות לעשות מהפך בחייו כמהלך שיקומי. הוא החליט לנצל את הזמן שבו היה מרותק למיטה וכלוא בגבס, ללימוד לבחינות הבגרות. בקיבוץ בימים ההם לא היה מקובל ללמוד לבגרויות כחלק מלימודי הליבה, אבל החוש ההישרדותי הזכיר לו שגם לא היה מקובל בימים האלה לסמוך רק על הראש כי שאר הגוף פצוע ושבור. כך מתוך התהום הוא החליט לבחור בכוח המוח כמשאב שיסייע לו לתרום את חלקו לקיבוץ, לתנועה ולמדינה.
ההחלטה הזו הובילה לכך שלאחר השלמת הבגרויות, במהלך חייו לצד עיסוקיו המקצועיים הוא המשיך מסלול לימודים מורחב ומתמשך שכלל שלושה תארים שניים באוניברסיטה. ולימודים מקצועיים במגוון מקצועות כגון: הדרכה, הנחיית קבוצות, גישור, עבודה סוציאלית, יעוץ ארגוני. הוראה ועוד...

עמרם הישראלי

כתוצאה מכך תרם את יכולותיו לקיבוץ בכך שפעל לקידום נושאים חברתיים ריכז את ועדות חברה וחברים, שימש כמזכיר הקיבוץ במשך שתי קדנציות ועוד... בחייו אהב לעסוק בו זמנית במגוון משימות, כך במשך שנים רבות היה למשל גם מרצה במכללת אורנים, גם מורה באוניברסיטת חיפה, גם עובד סוציאלי ופסיכולוג במכון שינוי ובקיבוצים ופעיל כמגשר ועוד...
נחזור לרגע לתאונה ההיא, כשהוסר הגבס מגופו והלידה הראשונה במשפחה התרחשה, בתקופה הזו נולד בקיבוץ גם הרעיון להעביר סמכות ניהולית לדור הצעיר. לכן הוצע לעמרם לקבל את תפקיד המזכיר, פשוט כי הוא לא היה מסוגל כפצוע לעבוד בפרדס, בתנועה או בכל עבודה אחרת, מהסיבה הזו חשבו לנכון להטיל את האחריות לנהל את הקיבוץ, על הצעיר בן 24 פצוע תאונה, הסידור הזה נראה אז למנהלי הקיבוץ כחבילת שיקום תעסוקתי אטרקטיבית.
עמרם חשש מחוסר יכולתו בשלב הזה לשאת בעול זה. מרים אימו סיפרה שבפעם הראשונה בחייה, להגנתו העזה לדבר באספה והודיעה שאם יבחרו בו כמזכיר הקיבוץ, היא תתנגד ואפילו איימה שהמשפחה תעזוב את הקיבוץ. 
כפתרון למשבר, סוכם שיצא ללימודים אקדמאים מטעם התנועה. זה נחשב אז מאוד חריג בימים ההם שצעירים יוצאים ללמוד, במקום לעבוד בחקלאות במשק.
כשסיים את לימודי ההוראה הצטרף להוריו ולצוות המורים בקבוץ.

עמרם הישראלי כמזכיר

מאוחר יותר, כשנבחר כמזכיר הקיבוץ, החליט במקביל לשלב בחייו עוד יוזמה שמטרתה לסייע 
לצעירי הקיבוצים להתמודד עם הרגשות הקשים שאיתם שבו ממלחמת ששת הימים, בתקופה הזו כפעיל בתנועת "האיחוד" הוא היה מיוזמי הקבוצה שיזמה ראיונות והנחיות קבוצתיות ללוחמים, מיזם שהוביל להוצאה לאור של הספר "שיח לוחמים" שהפך לרב מכר בארץ ובעולם. 

משפחת עמרם הישראלי

לפני 24 שנים עמרם התאלמן וסבל מכך מאוד. בהמשך ניסה להתנחם בכך שהיה עטוף באהבת 3 אחיו, 4 ילדיו, 13 נכדיו, ו-11 ניניו, במשפחתו המורחבת ובתמיכתה של אסתי.
כפנסיונר הוא לקח חלק בהקמת מרכז הגישור בעמק חפר ועסק בגישור, היה פעיל בקיבוץ למען זכויות חברים, בעיקר גמלאים, בנוסף הקדיש את מירב כוחותיו בעבודתו האחרונה כפסיכולוג בארגון "עמך" – ארגון המסייע נפשית ורגשית לניצולי שואה.
הוא הספיק להשתתף עם המשפחה בטיול שורשים לפראג. בתקופה הזו מצער היה שבערוב ימיו איבד את היקר לו מכל, את היכולת ליצור קשר עם אנשים. המחלה הארורה כלאה אותו בגוף בחוסר אונים נוראי. 

עמרם הישראלי עם משפחתו

בסוף חייו בנוסף לטיפול אישי מסור ממטפלת אישית ומהמשפחה, זכה גם לסגור מעגל בכך שנווה נועם, הבית הסיעודי של הקיבוץ שהיה פעיל מאוד בקידום הצורך לייסד ולהקים אותו, הפך לבית שבו הוא זכה לקבל טיפול מעולה באווירה ביתית.

עמרם הישראליעם המשפחה


בוודאי היה נרגש ומוקיר את הידיעה שנפרד מהעולם עטוף בתחושה שצוות נווה נועם ועדת האבלות, חברים רבים וכמובן המשפחה הענפה שלו, דאגו לכך שבלכתו נשמרה סביבו אווירה קיבוצית עוטפת. המתקיימת בתחושת אחדות מכל הלב ושותפות גורל, כפי ששאף שכך יהיה כאן תמיד, במקום שכה אהב כערך וכדרך.

צילמה אפרת אשל

עמרם הישראלי


עמרם 
בגבעת חיים איחוד נפטר עמרם הישראלי, שהיה מחנך שנים רבות, פעיל ב'שיח לוחמים', מפעילי מזכירות חטיבת בני הקיבוצים, מזכיר בקיבוצו ועוד. בן כ-88 היה במותו.
כשחשבנו איך מסכמים סיפור חיים כה פורה ועשיר כמו של אבא, עלו לנו שני קווים מרכזיים באישיותו ופועלו : הינו קוראים להם קוו השיח וקוו והשלום. 
שני דברים העסיקו אותו כל חייו: השיחה והגישור.
יש סיפור משפחתי ידוע על טיסה לניו יורק מטיול משותף בצכיה שבה נקלעו ראובן ואבא אל סופת הוריקן. כל הנוסעים היו בפאניקה והגדילו לעשות חבורת צליינים ששמעו את הצמד מדברים עברית ובתחינה ביקשו שישתדלו בתפילה למענם. ראובן מספר שגם הוא היה מודאג מאוד מבטיחות הטיסה, אבל אבא המשיך לדבר ולספר משהו שהיה לו על הלב, כאילו הם מפליגים על מי מנוחות בלי לשים לב למהומה שמסביב. 
תמיד אמרנו שאין דבר שאבא אוהב יותר מתקשורת, שיח ודיבור, והיה לו כשרון להפיק מהמהומה את החשוב והמחבר בין הנוכחים. ולכן אכזרי במיוחד היה שנגזר עליו לאבד את הכישרון הזה לשיחה ולמילים בשנים האחרונות של חייו. מאז שאנו זוכרים את עצמנו עם אבא, תמיד הינו הולכים ומדברים. הוא היה קשוב ומשתף, ונדמה שככל שהתבגר הצטלל אצלו איזה קשב פנימי עמוק ויכולת מדויקת וגוברת להאזין לרחשי ליבו שלו, ודרכם ללבם של אחרים. 
בקיבוץ ובעבודתו המקצועית עבר תפקידים והכשרות שונות, היה מזכיר הקיבוץ בשתי תקופות קשות וקריטיות, אבל מכל תפקידיו בהנהגת הקיבוץ נראה שמרכז ועדת חברים נשאר התפקיד הנצחי והקבוע שלו. תמיד פנו אליו אנשים שנקלעו לקושי חברתי ואישי עם המערכת, והוא הקשיב,עזר לברר ולנסח כדי לקדם את עמדתם. היתה לו היכולת לראות את הדברים דרכי עיני הזולת עוד לפני שהאמפטיה הפכה לאופנתית במקומותינו. נזכרנו כמה מעט שמענו אותו מקטרג ומבקר את האחרים. כמעט תמיד מצא נקודת חיבור והתיחסות לאחר, מקום של הוקרה ואהבה.
הקשב והשיח היו מהותיים בו, כמו ביטאו את מצב הצבירה הבסיסי שלו: מאזין ומבהיר את דברי הזולת ומבאר אותם דרך חוויתו שלו. והעמדה הזאת של צופה-משתתף היתה עמדת המנהיגות שלו בקיבוץ. תמיד הרגיש מעורב ומשפיע אבל כנראה, שהוא גם הרגיש לא לגמרי שייך, קצת כמתבונן מבחוץ. וכך הבית שלנו היה תמיד פתוח לאנשים שנזקקו לאוזן קשבת, שפנו אליו לתמיכה ולעזרה במשא ומתן עם הכלל. ומצד שני אבא הצר לא מעט, בעיקר בשנים האחרונות, על חוסר בקשרים אינטימיים במעגלים היותר רחבים של חייו. נראה שבכך המשיך את דרכיהם של הוריו האהובים מרים וראובן שהיו כה משפיעים ומוערכים אבל גם הם קצת אאוטסיידרים, לא חלק מהקליקות המרכזיות. אנשים שהתמסרו למעשה הקיבוצי אבל גם ידעו לטפח את תחומי הלימוד וההתעמקות האישיים שלהם, ואולי שילמו על כך במעמד החברתי שלהם בקבוצה.
הציר הנוסף המרכזי בחייו, בנוסף לשיח התקשורתי, היה הקוו שראובן קורא לו קוו הפייסנות. הוא היה איש השלום, ראובן אומר שידע לגשר בין הניצים. בקיבוץ ובתקופה של גדולות ונחרצות, הוא היה איש הסינטזה, המגשר והמחבר בין נקודות מבט שונות ולא בכדי היה הביטוי השגור אצלו "ומצד שני…" ראובן נזכר שהחג האהוב עליו היה שבועות, בו עלה על חולצה לבנה ולאחר שנגמרה תהלוכת הטרקטורים היה מכנס את ציבור הלומדים יחד עם בארי צימרמן לתיקון ליל שבועות על תקו הפסוק תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.
רבות דובר על תרומתו לשיח לוחמים. קטונתי מלהסביר את תרומת המפעל החשוב הזה לקאנון הלאומי. אבא הסביר שהעיקר בירור החוויה הסובייקטיבית של הלוחמים, במישור האישי והלאומי: עיבוד הטראומה של הקרב והשכול וכן עיבוד משמעות הכיבוש בשלבים הראשוניים שלו. למפעל בהיקף כה רחב הביא אבא את הכלים היחודיים שלו: הכרותו עם הנחיית קבוצות, יכולתו לדובב, להזמין ולבאר את הנושאים העולים מהשיחה להאיר את המשותף. 
עיסוק זה שיקף ענין רב שהיה לו במה שהיה קרוי אז דינמיקה קבוצתית, שהגיע אליו לאחר פרק קצר במדעי הרוח והחברה, וכמה שנים בהוראה. נדמה שהענין בשיח הקבוצתי היה מעוגן בהתבוננות שלו בתהליכים הקבוצתיים בקיבוץ שלתוכם גדל ואותם,  כבר מגיל צעיר נקרא להוביל. ענין אותו הקשר הסמביוטי והמפרה בין הפרט והקבוצה ואיך תהליכים קבוצתיים יוצרים משהו הגדול מכל המרכיבים. הכשרת מנחים בעבודה קבוצתית העסיקה אותו הרבה שנים במסגרות שונות, טיפוליות ואקדמיות.  משם הדרך להתמחות בטיפול, בעיקר טיפול משפחתי ומערכתי, כבר היתה קצרה ובטיפול מצא באמת את הבית המקצועי שלו.
כאב לנו מאוד לחזות בדעיכה שלו, אדם כה חיוני, ותקשורתי אל תוך השקט, בשנים האחרונות. למרות השקיעה הזאת נותר קורן ושליו, כאילו מפיץ איזה אור פנימי שצבר כל השנים. חווינו גם את האהדה הרבה של כל האנשים כאן ובמעגלים בתקופה הקשה הזאת. אישית אני רוצה להודות לאחיי האהובים שטפלו בו במסירות כה רבה, לדודים, ולאסתי היקרה שהמשיכה לטפל ולבקר עד יומו האחרון. אבא משאיר אחריו מורשת שלמה של קשרים ואהבה שימשיכו להורות את דרכינו ודרכי נכדיו וניניו שאוהבים אותו כל כך.
כמו קרן אור, חיוו ואישיותו של אבא הכילו גוונים רבים ועשירים שהזדקקו לקרן אור אחת בהירה ובוהקת שהפיצה אור וטוב סביבה.
(כתבה הבת נעמה בעזרת הבן ראובן)

האחים ישראלי ליד הקבר של מרים האם

ב"ה
אבא היה איש חינוך שיחה והעמקה לימד אותנו דברים רבים. מבחינתי לימוד מאוד משמעותי היה להיות לצידו בשנותיו האחרונות. להכיר בכך שכל עוד נשמה בו הוא שלנו, הקשר חי וקיים תמיד. הוא למדני במצבו בתקופה האחרונה את מה שאומרים בתפילת הבוקר "מה אנו מה חיינו מה חסדינו מה צדקתינו מה כוחינו מה גבורתינו הלא כל הגיבורים כאין לפניך וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל, לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודך...".
הנשמה של אבא שהשתקפה מעיניו העמוקות בחודשים האחרונים ללא כל יכולת ביטוי של הגוף אמרה לי שהיא כבר מוכנה לתת דין וחשבון, לומר מיציתי פה את מה שהיה למצות. ניסיתי, ורציתי לעשות הרבה טוב. ועכשיו השלב הבא בו כל עינייני העולם חסרי משמעות וממשיכים הלאה ללא נודע. והנה אתה עומד לפני בית דין של מעלה להצהיר במלוא הכוח אין לי משלי כלום. כל מה שתרמתי לעולם היה מהכח שניתן לי בהשאלה לזמן קצוב. ומה שעשיתי בשגגה הפסקתי לעשות כשנילקח ממני כח בינתי. 
בערב החג רציתי להתקשר אליך להזכיר שאנחנו מתכוננים לחג מתן תורה, אך הרגשתי שכבר אין אפשרות שיחה. ובמקום זאת למדתי עם חברה על משמעות הסיום של ספירת העומר, שלאחר כל הניסיון שלנו לתקן את עצמינו ואת העולם בצעדים של כל ימי ספירת העומר, אנו מגיעים למקום בו מבינים שבעצם אין באפשרותינו להשלים בעצמינו את המהלך אנחנו נשארים בחסרון ומחכים לחג בו מגיע השלב הבא. והנה הגענו איתך לשלב הבא. הבנו שאנחנו לא יודעים כלום ונשארה רק הנשמה שיכולה להמשיך לעלות מעלה מעלה ולהנות מהטוב שמעשיה הטובים עשו וממשיכים לפעול בעולם. 
אבא נקרא ע"י אביו ראובן ז"ל, שהיה אוהב ישראל גדול ובחר לשנות את שם משפחתו יחד עם קריאת שם בנו: עם רם הישראלי. לומר שבהיותינו יחד אנחנו מרוממים כמו שהיינו במעמד קבלת התורה כאיש אחד בלב אחד. גם אם לפעמים נראים מפורדים זה לא התמונה האמיתית. האמת שכאשר מגיעים למצב בו אבא היה (וכולנו עלולים להגיע למצב כזה) אז ברור לנו שבעצם אנחנו לא יודעים כלום מעבר לכך שאנו נשמה ששיכת לעם שמתרומם מעלה, עם רם הישראלי. 
אבא, אני מקווה שאתה אכן בטוב עכשיו שכל מעשיך הטובים מוזכרים ומה שהשפעת טוב עלינו ועל כל אלו שסייעת להם ומה שבזכות השפעתך אנחנו משפיעים על ילדינו, ממשיך ללוות אותך ושומר על נשמתך מכל רע. 
הלואי שנזכה לסייע ולפעול למען עילוי נשמתך על ידי עוד טוב שנמשיך לעשות. אשרינו שזכינו לגדול איתך ולספוג ממך הרבה טוב ולקבל את השיעור החשוב על מהות חיינו בתקופתך האחרונה.  
אתה כבר חסר לי מאוד.  
תודה לכל מי שסייע לנו במסירות בטיפול באבא תבורכו בכל טוב.
עינת

עמרםה ישראלי

סבא שלנו,
מוזר להיפרד ממך אחרי שהיית חלק משמעותי כל כך בחיינו.
היית לנו מודל לחיקוי והערצה.
רגעים רבים ישארו בנו לעד - שיחות התייעצות ושיתוף, נסיעות בארץ ובעולם, מפגשים משפחתיים, ארוחות שישי וחגים ופשוט לבלות יחד.
ספגנו ממך סט ערכים שתמיד ילווה אותנו: ערכי אהבת הארץ, ליברליזם, פלורליזם, נתינה,יושרה,כבוד לזולת, דבקות במטרה ומשפחתיות. הטבעת בנו את אמונתך שבשיח אפשר לפתור הכל ולגשר על כל פער.
תמיד נשאנו את שמך בגאווה בכל שביל ומפגש בקיבוץ אליו הגענו.
שמת אותנו לפני הכל וידענו שבכל שעה תהיה פה בשבילנו, ביתך תמיד היה ביתנו ותמיד תהיה חלק מליבנו.
מקווים שעכשיו אתה במקום שכולו טוב, מתאחד עם סבתא לאה אחרי 24 שנים, תמשיכו לשמור עלינו מלמעלה!
אוהבים אותך לעד, נכדייך.

עמרם עם הנכדה

הספד לעמרם 
אנחנו מביאים למנוחות איש יקר ומיוחד – איש אחר. ממרום שמונים ושבע שנות ידידות ולאורך חיים מלאי פיתולים ותפניות, ניתן לומר שעמרם היה איש של ספקות, קבלת האחר ומלא הכלה. הספקות הופיעו במעורבותו בשיח הלוחמים שביצירתו היה פעיל ביותר לאחר מלחמת ששת-הימים, וההכלה באה לביטוי במעורבותו "בעמק" בסוף ימיו.
עמרם היה אחר בתוכנו. ללא רצון להשליט את דעתו, לא שמענו אותו צועק מעולם, איש הגות וספר עם הבנה שדעתו היא אחת מהאפשרויות ולא בהכרח הצודקת. כתוצאה מעמדה זו הוא היה די מבודד וזכיתי להיכלל בין ידידיו לאורך כל שמונים ושבע שנות הכרותנו. הוא התנדב לכל משימה שהתבקש, אבל לא רבות שיזם, פן יכבידו על האחרים. 
כבן לשני מורים שגם לימדו אותנו, ובעיקר ראובן האב שהיה גם המחנך של הכיתה, מצבו היה לא פשוט בקרב הפראים שהיינו ויתכן שזה השליך על התנהגותו במהלך החיים.
זאת הייתה זכות גדולה להיכלל בין ידידיו ובשקט שלו גרם לכולנו להאזין למה שהיה לו להגיד. זכור לי, שלאחר מלחמת ששת-הימים, במסגרת היוזמה של "שיח לוחמים" הוא פנה אלי וביקש שאתראיין לספר. הוא התאכזב כשסירבתי והסברתי שאין בליבי כל חרטה על מעשיי במלחמה ההיא, ואז הוא אמר: "אין לך כל ספק?" כזה היה לאורך כל שנות ידידותנו.
פטירתה של לאה הייתה קשה ביותר לעמרם וכמובן גם לכל שאר בני המשפחה. לאה, שהייתה אש וגופרית מלאת פעילות ויוזמה, איפשרה לעמרם להצטנע בעולמו. הנסיעה שלהם לארה"ב הייתה חוויה נפלאה למשפחה ולמרות שכלכלית לא הייתה פשוטה הם נהנו מאד. רצה הגורל ולאה נפטרה לפני שנים רבות שלאחריהן חייו השתנו מאד.
קרה לשנינו שבת שלנו חזרה בתשובה, אבל בעוד שאצלנו נשארו יחסים קרובים עם הבת, אצלו זה היה בהחלט לא קל והרבה שוחחנו על כך מבלי יכולת לעזור כמובן.
בשלושת הימים שחלפו מאז פטירתו סיפרתי לידידים רבים על כך ולמדתי עד כמה מגוונים היו אלו שהכירו והוקירו אותו. השנים האחרונות לא היטיבו עמו וחוסר היכולת לתקשר הייתה קשה. אהבתי אותו וכיבדתי אותו מאד.
יהי זכרו ברוך.
גדי גיל

עמרם הישראלי עם עינת


חוויות ילדות – עמרם הישראלי
זיכרונות מתקופת הפילוג
בשבילי הפילוג היה חוויה קשה. זה לא הפתיע, הייתי מאוד מפוכח והבנתי שיש פה שני צדדים שנלחמים על השקפת העולם שלהם. יחד עם זה, אהבתי מאוד את החברים שלי בני גילי. מילדות חיינו יחד, ויום אחד, מתוך יום לימודים, יצאנו – חלק מהילדים – לפי ההוראה של בית הספר ועברנו לבית ספר אחר במקום שעדיין לא היה לו מקום. אכלנו בפינה אחרת מחוץ לחדר האוכל הרגיל. יותר מאוחר התחילו לבנות בתים וצריפים, וחנכנו את הקיבוץ החדש. היינו שותפים בתהליכים של ההתפתחות בישוב החדש. הייתי בן 15-16.
במשך תקופה להורים עדיין לא היו בתים, והלינה המשותפת הכריעה בכך שהילדים יישארו יחד והיה די מבולבל. אבא שלי היה מאוד פעיל, גם בבית הספר וגם כאחד מהאנשים שהאמינו בעמדה של המנהיגים שלנו, כגון בן גוריון ואחרים. זו הייתה תקופה אידאולוגית. יצאנו, קבוצה של 9 ילדים, לקיבוץ חצרים לפגוש בחור צעיר בשם אהרון ידלין, לימים שר החינוך, בשביל לעזור להם, מאחר ואנחנו היינו מקיבוץ ותיק של "האיחוד".

זיכרונות מבית ההורים
למרות שלכל אחד מאיתנו הייתה הכיתה שלו והחברים שלו, היינו מאוד קרובים. משפחה מחוברת. הגענו כל יום להיפגש עם ההורים, מפגשים בחגים. בשלב מסוים היה לכולנו חלק בביה"ס של הקיבוץ – אבא מורה, אמא מורה, חלק מהבנות היו תלמידות של אבא. כך שהיה קשר חזק בין הבית לבין בית הספר.
לדעתי הבחירה של כולנו לעסוק בחינוך, הוראה והדרכה קשורה ישירות להורים. אני בגיל 14-15 כבר הדרכתי בשתי מעברות. באליכין ובמעברה נוספת כאן באזור, ודי הרבה שנים המשכתי ללוות אותן. היו לנו ילדים שבאו מבחוץ ואני הדרכתי. גם שמעון היה פעיל חברתית מאוד. לדעתי זה לא מקרי.

משפחה משלי
לאה ואני, כמה שנים אחרי הפילוג, היינו בתקופת לימודים עם סטודנטים מהרבה קיבוצים שהיו שייכים ל"איחוד". יצרנו קשרי חברות רבים שם. היינו גם פעילים בתנועה וכך נקשרנו זה לזו. בצבא היינו שנינו בנח"ל, ומאז החלטנו לעבור לגבעת חיים. לאה הייתה מאוד פעילה כאן. יש כאלה שחושבים שהיינו עסוקים מדי בפעילות החברתית שלנו, אבל הרגשתי שכהורים לילדים היה לנו קשר טוב מאוד. עובדה שכל ארבעתנו נשארנו כאן וגם עד היום אנחנו מהווים קבוצה מאוד מאוד קרובה.
אחרי הצבא והנישואין נולדה איילת. גרנו בקיבוץ בבניין "רכבת" עם חדר אחד, פינת אוכל, שרותים וזהו. מאוד קטן. בהמשך נולדה עינת והצפיפות הורגשה, רק אחרי הלידה של נעמה עברנו לבית מרווח יותר.  בתקופה הזו אני הייתי בתנועה ובהמשך לאה נסעה לירושלים ללימודים ואני הייתי מטפל בשלוש הבנות במשך השבוע – כך זה נמשך שנתיים או שלוש. אחרי שהיא חזרה נולד ראובן. לנעמה זה היה קשה מאוד אחרי הציפייה שאמא תחזור – והנה הצטרף גם אח צעיר.
גם במשפחה שלנו אני מרגיש שהייתה קרבה גדולה בין ארבעת הילדים ובינינו כמשפחה. הייתה תקופה שנסענו יחד לארצות הברית. אני למדתי שם והייתי פעיל בתנועה לצורך הפרנסה במסגרת של מרכז "הלל" לחינוך יהודי בקמפוס של UCLA. למדנו שם איך להתנהל כמשפחה עירונית ובתוך סביבה של אוניברסיטה. כשחזרנו איילת כמעט התגייסה, ראובן הקטן היה בגיל 5. אחרי תקופה ארוכה בגלות נראה היה שכעת אנחנו שוב לקראת איחוד.


עמרם הישראלי גבעת-חיים, כתה ט'
"גלים" כינוס הנוער של האחוד יולי 1951

גלים מדפקים בקצף אל החוף. חולות בהירים וקבוצות-קבוצות של עצי אשל חיוורים-ירקרקים. טורי דגלים, מגדל ואוהלים – כל אלה מקדמים את פני הבא למחננו – מחנה בני אחוד-הקיבוצים בגשר הזיו. כאן הכל פשוט, טבעי, ללא כל גינוני פאר ושרק – כיאות למחנה בני נוער קיבוצי.
מספר ימים עבר "חיל-חלוץ" בן חמישים ילד בהכנת המחנה וסידורו. הוקמו מטבח, מקלחות, אהלים למפקדה ולמרפאה, למודיעין ול-"שירות השידור", וכמובן – אוהלי המגורים. סודרה במה והוכנו שטחים להרצאות ולשיחות.
מאז הבוקר מורגשת תנועה מוגברת, ובזה אחר זה באים המשתתפים.
השעה שבע. הכל מסיימים את ההכנות, מתרחצים ומתכוננים למפקד. לנוגה השמש השוקעת, לצלילי התזמורת, צועדות השורות למסדר הפתיחה.
הערב רד, שקעה השמש. התאספנו למסיבה. כל מאות הנוכחים יושבים צפופים על מורדות גבעות החול ומחכים לתחילתה של התכנית. ממול – מפץ גלי הים על הסלע, ירח בהיר בשמיים והכל עוטה הוד מיוחד, מלבב וקוסם. 
מסביב לבמה עשרות נושאי דגלים, עליה – התזמורת ומקהלה ומעליהן מתנוססת הסיסמה: "עמדי איתן, אל תרפה היד!" הנה הודלקו משואות מעל הסלע, הושרו ההמנונים ועברו בסך הדגלים – החלה המסיבה בשירה, נגינה ומחול.
תמה המסיבה, בזה אחר זה שבו החברים לאוהליהם, בעוד רעש גלי הים הומה מסביב. שידור לילה מגיע מאוהל השידור והלילה רד על המחנה, אך עוד שעה ארוכה שוחחו ביניהם דרי האוהלים הרבים – מתוך רצון להכיר זה את זה ולהחליף דעות. אט אט משתרר השקט המוחלט.
תם יומנו הראשון במחנה.

מחזור א' 1954 צילם עמרם נבו

מחזור א' 1954 צילם עמרם נבו


תחושה מיוחדת של התרוממות רוח / על יום הכיפורים
כתב: עמרם הישראלי אוקטובר 1989  

רציתי לשתף הפעם בחוויה מיוחדת שעברנו, קבוצת חברים בערב יום הכיפורים. יום הכיפורים היה והינו, מן הימים הבעייתיים לאדם החילוני בישראל, זהו יום שטרם מצאנו לו צביון הולם במסגרת הקיבוץ, זאת למרות נסיונותינו הרבים לציין אותו וריבוי התכנים והמשמעויות שיש ליום זה גם עבורנו:
יום הכיפורים מוקדש לחשבון נפש של היחיד והכלל בו מתייחסים בני עמנו לדברים שבין אדם לחברו, תוך מאמץ לתקן ולשפר מחדלים, עלבונות וכעסים שלא הסדרנו. זהו יום חיזוק של היחד היהודי בכל אתר ואתר.
בחברה חילונית כמו שלנו, עשוי לשמש יום הכיפורים יום של שיחה ובדיקה בעניינים שבין אדם לחבריו, לחברתו ולערכיו. בכוחנו להפכו ליום של התייחסות משותפת למאחד אותנו זה לזה ואת כולנו לבית הקיבוצי.
למרות ריבוי התכנים והנושאים המשמעותיים, גם עבורנו, עובר יום זה מדי שנה, בתחושת ריקנות וחוסר משמעות.
הפעם, ביוזמת צוות החג, נעשה נסיון מיוחד, בו נטלו כחמישים חברים. הערב הוקדש לשירה בצוותא של שירים המבטאים עבורנו חוויות אישיות, אסוציאטיביות וזכרונות. מעין תפילת יחיד וציבור – המתאימה לנו. השירים לוו בסיפורים אישיים. היו שהפליגו לזכרונות ילדות, לחוויות הקשורות לנופים אחרים, היו שהתייחסו לאירועים מיוחדים בחייהם. מקום מיוחד הוקדש ליום הכיפורים, כאירוע מיוחד, להם כיהודים וגם כאחת החוויות הטראומטיות הקשות ביותר בחיינו אנו – המלחמה שנכפתה עלינו ביום זה ובה שכלנו בנים וחברים יקרים.
בלילה זה הרגשתי תחושה מיוחדת של התרוממות נפש, תחושת שייכות ליחד שלנו ורצון עמוק לשתף ולהשתתף יותר בחוויות פנימיות שלי ושל חברים אחרים בקהילה הזו. היתה תחושה של התחלה יפה, שהייתי רוצה מאד כי יהיה לה המשך בתוך מעגל החיים הביקורתי, המרוחק, המסתגר בו חיים רבים מאתנו כאן.
בערב זה חשתי בצורך של רבים, ליתר פתיחות ויותר קשר מכפי שאנו מרשים לעצמנו במעגל חיינו כאן. רבים מאתנו חזרו לביתם בשעת לילה מאוחרת נרגשים ומלאים מחוויה מיוחדת שחווינו ביחד.
במהלך יום הכיפורים עצמו קיימנו יום לימוד בו השתתפו חברים רבים מתוכנו. השיעורים כולם הועברו ע"י ארבעה חברים משלנו. נושאי הלימוד הקיפו תחומים רבים: לימוד מתוך מסכת יומא (יום הכיפורים) בהדרכת בארי צימרמן, עיון בשני הפרקים הראשונים (סיפור המסגרת) בספר איוב בהנחיית אסתר נתיב, דיון בקונפליקט שבין האדם למקום (הארץ וערכי החלוציות), לבין ערכי האדם וחברו (משפחה וחיי הפרט) בהנחיית מוטי זעירא, ולבסוף עיון בפיוטים משירת ימי-הביניים, ביאליק, והספרות החדשה בנושא הזיקה שבין אדם לאלוהיו שהגישה שוש צימרמן.
יום זה זימן לנו חוויה אינטלקטואלית וחברתית מעוררת ומעשירה. תודה למורים שהעשירו אותנו בדברי תורה. הערה החוויתי עם העיון הרב-תחומי יצרו מסגרת משמעותית ליום כולו. תודה לבארי ושוש על היוזמה וארגון יום הכיפורים הזה.

האחים ישראלי

שמעון ועמרם הישראלי

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב