גבעת חיים איחוד

ממעוף הציפור נראה קיבוץ גבעת חיים כאילו היה כאן מעולם. כאילו מאז ומתמיד היו בתים לבנים עם גגות אדומים חוסים בצילם של עצים עבותים, ומדרכות עטורות מדשאות ירוקות, וערוגות פרחים מתפתלות במעלה הגבעה, ושדות ופרדסים נפרשים מסביב, מאופק עד אופק.

"איך הצלחתם לבחור לכם גן-עדן שכזה?", נוהגים לשאול תיירים מזדמנים.

אבל לא תמיד היה המקום "גן-עדן". כשהגיעו לכאן, ב1952-, כמה עשרות המייסדים, יוצאי שני קיבוצים, שהתפלגו בגלל מחלוקת אידיאולוגית, שזר לא יבין, לא מצאו במקום אלא ביצות מפיצות קדחת, דיונות וגבעות כורכר, ומשוכות צבר.

במו ידיהם, בזיעה ובדם, החלו להקים את קיבוצם החדש, יש מאין: בנו צריפים, ואחר-כך בתים זעירים, ושתלו סביבם דשא וגינות, זרעו שדות, נטעו מטעים, הקימו רפת ולול, ובית חרושת לשימורים ולמיצים, שהיום הוא גדול יצרני המיצים בארץ. ולצד כל אלה הקימו ענפי שירות ובתי מלאכה: חדר-אוכל ומטבח, מכבסה ומחסן-בגדים, נגריה, מוסך ומסגריה, מרפאה וחדר-חולים.

וגם מוסדות תרבות הקימו: אולם מופעים ומועדון, ספריה וחדרי עיון.

ומוסדות חינוך: בתי תינוקות וגנים, בתי ספר יסודי ותיכון.

כ500- חברים, בני שלושה דורות, מתריסר ארצות שונות, חיים היום בגבעת חיים חיי שיתוף ושוויון. הם הבעלים של נכסיהם, והם העובדים בהם. חלקם עובדים בייצור - בענפי החקלאות והתעשייה, או בעבודות שונות מחוץ לקיבוץ. אחרים עובדים בחינוך ובענפי השירות. אבל כולם - ממנהל המפעל, עורך הדין, המהנדס והרופא, ועד המורה והרפתן, החצרן והטבח - כולם נהנים מאותם התנאים ומאותן זכויות. לכולם און דירות, לכולם אותו תקציב. את משכורתיהם הם מכניסים לקופה המשותפת, וממנה הם מקבלים את צורכיהם. את שעות הפנאי מבלים חברי הקיבוץ בחיק משפחותיהם, שרבות מהן משפחות של שלושה דורות, ובפעילות תרבותית, שרובה תוצרת עצמית: ערבי חג ומועד, קבלות שבת ומסיבות, חוגי יצירה ולימוד, טיולים ופעילות ספורט. במיוחד מטופחי בקיבוץ ענפי השחייה והכדור-מים, שהגיעו להישגים לאומיים, וקצרו שיאים ואליפויות ארציות.

את מזכיר הקיבוץ וחברי המזכירות, כמו גם את בעלי התפקידים המרכזיים ורכזי הוועדות, בוחרים כל חברי הקיבוץ בקלפי. המזכירות משמשת מעין ממשלה, אך לא פרלמנט הוא שמאשר או דוחה את החלטותיה, אלא אסיפת החברים, בה רשאי כל חבר להשתתף, ולשאת את דברו. אסיפת החברים היא זו שמכריעה ברוב קולות על מדיניות הקיבוץ בנושאים השונים, על תכניות בנייה ופיתוח, על חלוקת התקציב, על קבלת חברים חדשים, ועל כל נושא שעל סדר היום.

החינוך היה ונשאר בבת עינה של הקהילה הקיבוצית. מתוך שאיפה להבטיח לעצמה דור שימשיך את מפעלה הייחודי, ויישאר נאמן לערכיה ולמשימותיה, הקימה הקהילה הקיבוצית מסגרות חינוך עצמאיות משלה, אלטרנטיבה לחינוך ההישגי, ונטול הערכים המקובל. מגיל ינקות ועד נערות מתחנכים בני הקיבוץ על עקרונות השיתוף, ההומניזם, השוויון והצניעות. בית הספר - שכיום הפך אזורי, משותף לכמה קיבוצים סמוכים - מצוייד במכשור המתקדם ביותר, ומציע לתלמידים מבחר רחב של מקצועות וחוגי לימוד לבחירה.

אך מעל לחתירה המתמדת למצוינות, מרחפת רוחו הייחודית של הקיבוץ, ומשרה על היחסים בין מורים לתלמידים, ועל האיזון שבין החתירה להישגים לימודיים, לבין החינוך לערכים חברתיים ולאומיים.

כמעט כל ותיקי גבעת חיים הם יוצאי מדינות אירופה, בהם רבים ששרדו את זוועות השואה, ואיבדו בה את יקיריהם. בית טרזין הוא אתר הזיכרון שהקימו יוצאי מחנה טרזין בגבעת חיים, בו מתגוררים כמה מניצולים מאותו מחנה.

בסמוך ניצב בית וינה, הוא אולם המופעים של הקיבוץ, שנבנה בתרומת יהודי וינה, לזכר קהילתם שחרבה. בין ותיקי הקיבוץ, לא מעטים ששכלו את בניהם במלחמות ישראל. כאן, בבית הקברות המקומי, טמונים הבנים שנפלו, ובסמוך ניצבת האנדרטה לזכר מאות בני המשפחות שאיבדו חברי הקיבוץ בשואה.

גם לעת זקנה לא נזנחים חברי הקיבוץ. שעה שעל בני גילם בעיר נכפים חיי בטלה ושעמום, ממשיכים בני גיל הזהב בקיבוץ לחיות חיים מלאים ותורמים. חלקם מתעקשים להמשיך בעבודתם הקבועה, אחרים מעדיפים לתרום בעבודות פשוטות, כמידת כוחם ויכולתם. קשישי הקיבוץ ממשיכים להיות מעורבים בחיי הקהילה, נהנים מפעילות מגוונת. וכשהם נזקקים לאשפוז סיעודי, עומדים לרשותם בית חם ומצויד היטב, וצוות רפואי מקצועי ומסור.

על סף המילניום השלישי, עומד גבעת חיים, כמו כל הקיבוצים, בפני פרשת דרכים. רוחות חדשות מנשבות בו: נחלש הלהט האידיאולוגי, התרופפו השוויון והשותפות, גברו החומרנות והדאגה לאינטרס הפרטי. אך גם הן לא יוכלו ליטול מן הקיבוץ את מה שיש בו, וכנראה יישאר תמיד: קהילה רב-דורית חמה ומלוכדת, המטפחת את סביבתה ואת תרבותה, מתעקשת על חיי פשטות ומציעה תחליף שפוי למי שמסרבים לקחת חלק במרוץ העכברים.

מאת: ארנון לפיד