כניסת חברים ותושבים

אורה הרמן
תאריך לידה:
19/3/1923
תאריך פטירה:
5/3/2019
תאריך פטירה עברי:
כ"ח אדר א' תשע"ט

אלאונורה  (אורה) הרמן

בת לאורה בינדר ואוסקר גרוס


אורה הרמן


חייה של אורה שעולים מתוך הראיונות, הם לא פשוטים, קשים ומורכבים מאוד. כפי שאפשר לומר גם על אישיותה רבת הפנים והסתירות – סיפרה אורה:

נולדתי ברומניה ב-1923 להורים ממוצא הונגרי שעסקו במסחר. כשהייתי בת 4 התגרשו הורי ואימא שהייתה אשה פקחית ועצמאית, שרצתה ללמוד ולעבוד לפרנסתה עברה אתי לעיר ופתחה חנות.
הסביבה היתה מעורבת, למדתי בגן ובית ספר נוצרי, אמא שמרה מסורת והחיים היו ללא מתחים, חסרי דאגה ונפלאים. בת 8 הייתי כשאמא נישאה בשנית לאיש נוצרי שחי בכפר, שם ניהל חשבונות של ביח"ר. היתה לנו שם חווה גדולה עם בעלי חיים ועצי פרי, בית גדול ויפה, משרתת ועגלון, הרמוניה שלווה בין נוצרים ויהודים ואב חורג שמאוד מאוד אהבתי.
כפי שיהיה תמיד בעתיד – השינוי והמעבר לוו אצלי במשבר מאוד קשה, אך אחרי שהסתגלתי עברו עלי עוד 4 שנים נפלאות.
אז חל המפנה שלקח אותי לשנים רבות של סבל, קשיים ותחושת בדידות. בת 12 חליתי בטיפוס הבטן, הוכנסתי לבית חולים בהסגר ובידוד מוחלט. סבל הבידוד היה לי קשה מנשוא ודרשתי שאמי תכנס ותטפל בי. עשיתי שביתת חלב (שהיה התרופה לטיפוס), הרופא נכנע ואמא נכנסה. 10 ימים לאחר מכן, אמא שנדבקה בטיפוס – נפטרה. כאן נסגר לתמיד הפרק הטוב של חיי.
אחרי שנתיים התחתן אבי בשנית. הם היו טובים אליי, אבל אני שהרגשתי שלקחו ממני גם את אבי האהוב – עשיתי להם את המוות, עד שהוחלט שאעבור עם סבתא לדודתי בעיר. גם שם קבלתי עזרה ותמיכה אך הקושי והצער לא עזבו אותי.
בת 16 עזבתי גם אותם אל דודים בבטימישווארה. שם עברה עלי מלחמת העולם השניה. בטימישווארה שכנה באזור שמשום מה השואה לא נגעה בו. היו גזרות, אבל אפשר היה לעקוף אותן. היה קשה כלכלית, אבל הסתדרנו. אנשים לא התאכזרו אלינו, היה פחד! אבל לא אימה ולשמועות שהגיעו אלינו לא האמנו.
ב-47 התחילו דיבורים על פלשתינה וקיבוץ. ומה אני ידעתי? בנים ובנות ישנים יחד, לוקחים את הבגדים, לוקחים את הילדים, לכלוך מחלות וערבים – לא בשבילי! מצד שני גם משטר קומוניסטי לא בשבילי! רק אהוב ציוני שלו גם התארסתי סימן לי את הכיוון. החבר ניספה בספינת מעפילים שטבעה, ואני מרומניה, להונגריה לאוסטריה ולאיטליה בנדודים ממחנה פליטים אחד למשנהו. לא יכולתי לעמוד בתנאים של המחנות וכדרכי הצלחתי לקבל חדר במשפחה או סידור אחר.
מאוחר יותר על פי החלטה מהארץ גויסו כל הצעירים במחנות ל"הגנה" – שוב הייתי כמו דג מחוץ למים!!
נסיעות ממקום למקום, הברחת גבולות, חיים משותפים – כעין צבא.
בסופו של דבר הגענו לקיארי באיטליה למחנה פליטים גדול שניהל אותו חלוץ יפה וקשוח – גבי הרמן. הייתי אומללה ובודדה וסבלתי זמן רב מכאבי אוזניים חזקים. כשנשלחתי משם למחנה אימונים העברתי את כולם סדרת בכי ושביתות ואיומים עד שנחשבתי בוגדת והוחזרתי לקיארי. רק אז גבי לקח אותי לרופא אוזניים, אושפזתי ל-3 שבועות – כל כך קשה ומוזנחת היתה הדלקת, אך בושת הבוגדת הוסרה ממני וגבי ואני יכולנו להתחתן! חתונה גדולה היתה בקיארי. ואז עמדתי בפני המשוכה הבאה קיבוץ. עם הפחד וההתנגדות העזה ורענן בבטן, הגענו למעוז חיים.
(בטופס בארכיון יש שתי פסקאות: מתי נפלה ההחלטה לעלות? אורה כתבה: לא נפלה. מתי נפלה ההחלטה להצטרף לקיבוץ? אורה כתבה – לא נפלה)
מיד התחלתי לעבוד במטבח, סבל וקשיי קליטה היו מנת חלקי. אך לימים היו לי רק מלים טובות להגיד על האווירה החברית, החברים הטובים והשנים הטובות – גם אחרי 30 שנים בגבעת חיים, לא מצאנו בית טוב וחם כמו שהיה לנו במעוז.
ב-1953 עברנו אסון גדול שילווה אותי כל חיי. בתנו הקטנה דורית טבעה בברכה. היו אלה ימי הפילוג. שתי סיבות אלו והחום הגדול העבירו אותנו אחרי התלבטויות קשות ובלב מאוד כבד לגבעת חיים. שוב עברתי תחושת בדידות וקשיי קליטה. הקלו עליי אנשים טובים, שכנים נהדרים, בשכונה, בעבודה ובמזכירות. כאן התחלתי לבשל. כדרכי עבדתי קשה עם דרישות ומריבות אבל תמיד למען אחרים – ילדים, חברים, שיאכלו טוב.

אורה הרמן קוסמטיקה

אחרי עשר שנים במטבח, יצאתי לקורס קוסמטיקה וספרות. עבדתי בזה עד הפרישה. גם פה חשובה היתה לי בריאות העור והשתלמתי שנים רבות במחלקת עור בבלינסון.

נועה לוי:
סיפור החיים של אורה עמוס באין סוף קשיים ויציאה מהם. בטרגדיות והתרוממות מהם. אולי זה מה שעיצב את מקומה בעולמנו – בכל תחום שנדרשה נתינה אין סופית, תחושת שליחות, רוח התנדבות ולב גדול, מצאנו אותה.

אורה הרמן אורזת ומחלקת חבילות לחיילים עם מירהלה כפרי

אורה הרמן אורזת ומחלקת חבילות לחיילים עם מירהלה כפרי



חבילות חיילים, שי לחג, קייטנות חוץ, הכנות לסדר, חנוכת חדר האוכל, חתונות, בר מצווה, אירוח עולים מבוקר עד ערב במשך שנים רבות.
נדמה לי שאת ימי זקנתה הקדישה לעצבונות של חייה, לחרטות ולכן גם לבקורת. תמיד נאמנה לעצמה, מטופחת ויפה ולא מוותרת.
גם שנתה הירודה האחרונה לא יכולה למחוק את דמותה הייחודית.
ואני חושבת כמה אומץ וכוחות נפש צריך להיות לאדם לעשות כל כך הרבה ובכח כשבלבו פנימה תמיד רצה להיות במקום אחר.

אורה הרמן והנכדה מיה - חג הביכורים 1986

אורה הרמן והנכדה מאיה - חג הביכורים 1986



סבתא
הייתי רוצה לספר לכם סיפור על סבתא כזו, שמטפחת משפחה, מבשלת בישולים טעימים, כזו חמה ואוהבת. אבל זה לא הסיפור שיש לי. וזה לא שסבתא אורה לא היתה כזאת. היא בהחלט טיפחה משפחה כנגד כל הסיכויים. היא בהחלט בישלה ארוחות טעימות ואירחה אותנו כל שבת. והיא בהחלט אהבה אותנו. אבל בשבילי היא המון דברים אחרים, שהפכו אותה למיוחדת.
סבתא אורה היתה אישה לא קלה. במובן הטוב ביותר של המילה- דעתנית, עקשנית, ביקורתית, ותמיד עם כוונות טובות. איך צריך להתנהג, איך צריך להראות, מה נכון שיהיה, ומה צריך לעשות. 
בהרבה מובנים גדלתי עם התחושה שאנחנו שונות. סבתא היתה נשית ואירופאית, אנחנו גדלנו על ברכי הציונות הקיבוצית והשוויונית. סבתא אהבה תרבות גבוהה, אנחנו טיילנו במדבר. לסבתא היתה סטייל ועקבים ושמלות, ואנחנו הלכנו יחפות.
עם השנים תחומי העניין התקרבו. שתינו אהבנו את תל אביב. שתינו אהבנו לנסוע לחו״ל. שתינו אהבנו לשבת בבתי קפה ולא להסכים על פוליטיקה. אני גם גדלתי ולמדתי להנות מהשיחות הארוכות איתה. הרבה היסטוריה ותמיד מהפרספקטיבה הייחודית שלה. וזה אחד הדברים שהכי אהבתי בסבתא אורה- היא לא חשבה כמו כולם, ואף פעם לא הפסיקה לחשוב ולבקר את הקיים. וזה היה כל כך חשוב ומשמעותי עבורי. לשמוע סיפורי ציונות מאלה שלא רצו להגיע לכאן. או סיפורים על מלחמת העולם השנייה מאלה שעברו אותה בצורה פחות מפורסמת. לדבר על הקיבוץ עם מי שחייה כאן כל חייה הבוגרים אבל אף פעם לא ממש הייתה בקטע. 
לפני שנתיים שדיברנו על זה שעידו ואני נעבור לניו יורק בשביל הלימודים היא עשתה את הטקטיקה החכמה שלה ואמרה ״אבא שלך יהיה נורא עצוב שלא תהיי כאן.״ שתקתי. אבל מיד אחר כך היא הוסיפה ״את צריכה לחיות את החיים שלך,״ ו״כל דור צריך לעשות את שלו בעולם.״ וככה בשנייה, היא מיד קלעה לשורש העניין. שתינו ידענו שאני עצובה מהמרחק אבל שתינו ידענו שעצמאות והגשמה עצמית זה לא משהו שאפשר או צריך להתעלם ממנו.
סבתא אורה היתה אישה גדולה. גדולה מהחיים שהיו לה. מחיים לא פשוטים היא בנתה חיים יפים, לה ולסובבים אותה. היא אהבה וטיפחה ודאגה ובישלה וגידלה אותנו. היא היתה חכמה וחריפה ודאגה לבטא את זה בכל הזדמנות. ואהבתי את זה. אהבתי את זה כל כך. ופה היא הכי תחסר לי. לשבת איתה לקפה ועוגה ולשמוע עוד פיסה של היסטוריה או עוד ביקורת על ההתנהלות בקיבוץ או במדינה. יחסר לי לצחוק איתה כי היא באמת היתה אישה כל כך מצחיקה ושנונה.

סבתא אני אוהבת אותך כל כך ומצטערת שהזמן שלך על הכדור הסתיים כל כך מהר. את היית בת 95 הכי צעירה שפגשתי בחיי ואני מאחלת לי ולכולנו בריאות טובה כמו שהיתה לך. כנראה שחלק מהקסם זה לשים סוכר בכל מאכל.
[ביי סבתא] 
מאיה הרמן

אורה הרמן ואלי דניאל על רכב ההסעות - 2007

אורה הרמן ואלי דניאל על רכב ההסעות - 2007



דני הרמן:
עצוב לי מאוד.
היית שם בשבילנו תמיד.
ספרת בגאווה איך דאגת שיפטרו מטפלת שסטרה לי, אחרי שגילית את סימני אצבעותיה על הלחי שלי.
פעלתנית, זריזה, הולכת בנעלי עקב שנשמעו למרחוק.
בשנה האחרונה כעסת שאת כבר לא אורה הרמן. לא יכולה להכין ארוחות מפוארות, לא יכולה לתקתק בית שתמיד היה נקי ומסודר עם גינה מלאת ורדים ועציצים.
אני נזכר איך ב-1977 - אני מ"פ טירונים מודיע לך מהשטח שבעוד ארבע שעות אגיע עם הפלוגה לחדר אוכל – הטייסים רצו לראות את משחק מכבי תך אביב. בקיבוץחיכתה לנו ארוחת מלכים - שניצלים ציפס ואולי בזכות עידוד החברה שנהנו ממטעמייך מכבי ניצחה את צ'אסקא.
היית לנו בית חם ודואג - תמיד מקרר עם מטעמים, שיחות על אירופה, איך עלית, וסיפורים על חייך שריתקו גם אחרים שמאוד שמחו לחברתך.
זכית לחיים עשירים ברוח ובתרבות ולא ויתרת על קונצרטים של הפילהרמונית. עם אבא חרשתם את איטליה, שם הרגשת בבית.
במעוז חיים אבא ניסה לרכך את החיים שם, והאסון שבו טבעה דורית, בתך היה קשה וליווה את חיינו.
את שרותנו הצבאי ליווית בדאגה ובכבוד.
זכור לי יום ששי אצלך. רענן אחרי צניחת נר יושב די זומבי, קצת סרוט, ואני נער סקרן מנסה לחקור. למזלך לא שאלת והעדפת לא לדעת. שלא נדבר על כך הפציעות שלי ומה הם עשו לך....
היתה לך הערכה רבה לחיילים ובשילוב רצון הנתינה הבלתי נגמר שלך, שמחת למכתבי התודה.
כסבתא פרחת לקראת נכדייך. חגגתם יחד מפינוקייך מהאבטיות ומארוחות הערב המעולות.
היית פורצת דרך באסתטיקה ויופי, בבישום איכותי ובמקצועיות רבה הפכת את כל נשות הקיבוץ למחוייכות יותר.
ב-10 השנים האחרונות ליוו אותך המלאכיות - בלהה אהרון, נירה פארן, חנוש מורג, רעיה מירון, לאה שחר, ימימה גשן ושלומית מירון. השיחות איתן היו מפתיעות ומעניינות ובעיקר הוסיפו לך חיים.
אני מודה להן מכל הלב.

אורה הרמן עם הבנות המלוות

אני מודה גם למטפלות בנווה נועם, ששמרו עלייך באהבה גדולה.
תודה גם לכם, שהגעתם להיות אתנו.
הענקת לנו איכות חיים, למדת אותנו לא להתפשר ולהגיש מה שאנחנו חושבים בנחרצות האופיינית לך ובעיקר לימדת אותנו מהי אהבה.
כואבים,
ליאור שמחוברת אלייך תמיד ונמצאת עכשיו רחוק מכאן, איתמר שחיוכו הכניס שמחה לחייך אפילו בשבת האחרונה.
וממני, בנך דני

אורה הרמן

עליזה הרמן:
לילה טוב קר בחוץ רעמים וברקים
כולנו במיטות אך לא ישנים, לא הלילה
ואולי עוד לילות עד שניפרד מסבתא אורה.
… יאיר כבר מזמן לא קורא לה סבתא אורה
קורא לה חברת החשמל העשירה, קורא וצוחק וסבתא היתה מקבלת הכל באהבה. 
היתה מכינה חבילות לחיילים עם חברותיה וכשהכל היה מוכן היתה מוסיפה בסוף ״זאת החבילה״ כאילו מתנצלת שזה גודלה ותוכנה, ומה יכולנו, בכל זאת אנחנו לא חברת החשמל העשירה… וכולם קיבלו זאת באהבה.
כבר אחרי חצות מאיה באה מניו יורק.
מאות אנשים מזוודות בלונים פרחים.
נתאסף כולנו היום ליד דורית וסבא גבי… 
יאיר עוד מחפש איזה שיר לשיר.
רענן מפנה כל יום חלק מהחרציות בבוסתן דררות, ומיינות בכל מקום וחתולים לרוב.
ולכל אלה אתם שטיפלו בה ודאגו תודה רבה. 
ועל מה שכתבתם תבורכו. היתה סבתא מיוחדת ועוד אתמול צחקה עם כולם והיום אנחנו קצת בוכים ושקטים
בבוקר היום כולם מחפשים בגד ללבוש ופרח לכבודה שהיתה תמיד כה מסודרת ומקושטת.
מחפשים תמונות מעניינות מכל המסעדות, ימי ההולדת והטיולים.
לפני שבוע היינו ב"מעוז חיים". עצרנו ונכנסנו לבית הקברות. הלכנו על המדרכה החדשה שבנו שם עד מקום הקבר.
ולא נשכח מה אמרה וביקשה שאת הבובה של דורית נניח לצידה ונכסה באדמת מעוז חיים שכל כך אהבה.
עליזה

שיר לסבתא
יש הרבה סבתות בעולם, אבל יש אחת הטובה מכולן
והסבתא הזאת זו הסבתא שלי
הסבתא הטובה מכולן היא סבתא מפנקת, אוהבת ומנשקת
ואם צריך גם מנחמת
וכשמגיע יום הולדת השמחה מה רבה,
מתנות, ברכות והרבה שמחה,
כי את סבתא נהדרת, סבתא שכולם אוהבים
ולסבתא הזאת יש שם מיוחד וגם נחמד
שהוא תמיד מאיר גם לאור הירח בחשכה
השם הוא אורה.
כשאני שומעת את השם אורה אז העיניים מאירות
באור מבהיק כיהלום
ולסבתא שלי אני מאחלת בריאות, שמחה, אושר
שתכייפי בכל,
שתצליחי בכל והכי הכי שתהיי מאושרת ובריאה.
נשיקות וחיבוקים
ליאור 11.04.1977


 הספד לאורה הרמן  7.3.2019 – בלהה בן אהרון

אורה הרמן - צמד מילים שתמיד הלך יחד.
כשחשבת על אורה הרמן, שמעת מיד נקישות עקבים מהירות ונחושות ולאחריהן הופיעה דמות מתוקתקת משער הראש עד נעל העקב הגבוהה. תסרוקת, איפור,שפתיים אדומות, תכשיטים, צעיף, ארנק תואם ונעלי עקב גבוהות ככל האפשר.
 כך רצה על המדרכות , כך הופיעה לעבודה במטבח תמיד עם סינור לבן וצח והמשיכה למכון הקוסמטיקה עם חלוק לבן ומגוהץ. השנים עברו והיא עדיין שמרה על לוק אירופאי אפילו "כשיצאה" עם אלי דניאל לארוחת צהריים בחדר האוכל. 

אורה נולדה בחודש מרץ במזל דגים המסומל בשני דגים השטים בכוונים מנוגדים. כך גם אורה מלאה סתירות וניגודים.
 
דעתנית, חדת עין ולשון, אכפתית, מעורבת וכשצריך לא חוסכת את שבט לשונה גם מבני משפחתה. ובמקביל אוהבת, נדיבה, מסורה לאוהביה ולכל מי שביקש את עזרתה בארגון והפקה של: חתונות, ימי הולדת, בר מצוות ועוד.
היא זכורה לכולנו כשהייתה אחראית במסירות על חלוקת החבילות לחיילים אך, אוי לו למי ששכח לבוא או, לא בא בזמן לקחת את החבילה. 

בגיל 12 אבדה אורה את אימה שחלתה במחלת הטיפוס ונשארה בתחושת יתמות וגעגוע אליה עד סוף ימיה. התחושה הזו התעצמה כשאבדה את דורית ביתה בת ה-ארבע באסון טביעה בברכת דגים בקיבוץ מעוז חיים. מקום שהיה לה בית חם, חברים אוהבים והתחשבות בכל גחמותיה. לימים נטמנה דורית לצד גבי בגבעת חיים ואורה נטמנת כאן היום לידה.

המעבר לגבעת חיים עם גבי רעננן ודני התינוק, היה מעבר נוסף אחרי רומניה, הונגריה, מחנות העקורים באיטליה ומעוז חיים.
למרות שהייתה מעורה בחיי הקיבוץ תמיד הרגישה שזה מקום זמני. היא התגעגעה לאירופה לנימוסים, לאסתטיקה, למזג האוויר ולהחמצות שנדמה לה שהחמיצה בחייה.

הייתי אחת משבע בנות או כפי שהיא קראה לנו" המלאכיות שלי" שביקרנו אותה בעשור האחרון בביתה כדי להפיג את בדידותה ולאפשר לה לספר את סיפור חייה.
הבית תמיד נקי אסתטי ומזמין. תמונות מקור על הקירות, אוסף קריסטלים בארון הפינתי וכלי הגשה נאים על השולחן. היא עצמה ישבה כמו מלכה על הכורסא. מטופחת עם צעיף נאה לצווארה ובגדים תואמים.

כמו גינת הוורדים היפה שהייתה לה, קמלה אורה בשנה האחרונה עד סמוך ליום הולדתה ה-96.

כששאלתי אותה איך את רוצה שנזכור אותך? ענתה: הייתה אורה הרמן עשתה הרבה צרות אך גם דברים טובים.

נוחי בשלום אישה יקרה.  
בלהה בן אהרון 
 


משפחת הרמן פסח 2015 צילמה דינה הרטמן

משפחת הרמן פסח 2015 צילמה דינה הרטמן


ביתה של אורה הרמן

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור