כניסת חברים ותושבים

אורי אייזנר
תאריך לידה:
21/8/1934
תאריך פטירה:
14/2/2019
תאריך פטירה עברי:
ט אדר א תשע"ט
משפחת אייזנר

משפחת אייזנר



מתוך עבודת השורשים של הנכדים:
נולדתי באוגוסט 1934 בפתח תקווה, להוריי, דוד והדסה שעלו כחלוצים של תנועת "כחול-לבן" מוינה שבאוסטריה והתיישבו בפתח תקווה.
עד גיל שנתיים לא דיברתי מילה בעברית אלא רק גרמנית כי הוריי רצו שאלמד שפה נוספת, בגיל 11 הלכתי לפעולות של תנועת "מכבי צעיר" והיומיום התחלק בין ביה"ס לתנועה.
הייתי תלמיד בינוני ומטה ונחשבתי פרחח מדופלם שעשה בלגן למורים, קראו לי בביה"ס "אבו ג'ילדה" על שם ראש כנופיה באזור פ"ת, יום אחד העפתי תפוז שפגע במקרה בבן של מנהל ביה"ס, למרות זאת המנהל אהב אותי.
בתקופת ביה"ס, בזמן המנדט הבריטי, גויסנו לתנועות "ההגנה" והיינו שומרים בערב על מדביקי הכרוזים ומזהירים אותם מהגעת השוטרים הבריטים. 
ביתנו היה בית של ייקים, מהסוג הוינאי, עם אוכל וינאי-פולני שהוכן ע"י אימא, היא הייתה עושה כל יום שישי צ'ולנט ואני הייתי לוקח את התבשיל לבית עם תנור חימום יחד עם כל פתח תקווה, האוכל של אימא היה מאד טעים ואני עד היום מתגעגע לטעמי התבשילים שלה.
בסיום ביה"ס, עבדתי בחשמלאות רכב במוסך של "דן" בתל אביב והייתי מקבל כרטיס חופשי של "דן", אני זוכר את התקופה הזאת כתקופה טובה.
התגייסתי ב-1952 לחיל החימוש, פחדתי שלא אקבל כ.ק-1 כי שקלתי 55 ק"ג וכל הלילה שתיתי מים כדי להוסיף משקל, בסוף בלשכת הגיוס, לא עניין את אף אחד המשקל שלי והם שלחו אותי ל"חיל הטכנאים" בגלל היותי בעל מקצוע, אז, בניגוד להיום,חיל החימוש היה חיל מכובד.
את הטירונות עשינו בצריפין בקורס לבעלי כושר קרביים והיינו יוצאים למסעות בחול של ראשון לציון כדי לקבור בדלי סיגריות שהמ"כ שלנו היה מוצא באוהל.
אחרי הטירונות עברתי לבסיס חיל החימוש בקסטינה, שם הכרתי את גילה ששירתה כפקידה במחסן החלקים, הקשר הממשי התחיל בנסיעה לכורדאני כדי להביא זחל"מים חדשים והיא לקחה איתנו טרמפ צפונה ומאז אנחנו יחד.
בגלל קינאה של פקידה בבסיס על רקע רומנטי, גילה הועברה לבאר שבע והייתי נוסע לבקר אותה בלילות בכבישים תחת איום פאדיונים ועל אף האיסור המפורש של הצבא, הייתי עוקף מחסומים ומגיע עד באר שבע.
מכיוון שאני הייתי הנהג של משאית ההסעות הביתה, היינו עוצרים בבאר שבע ומשאית שלמה הייתה מחכה עד שהגברת הייתה מגיעה להסעה, הכיסא ליד הנהג היה נשאר פנוי מראש.
ב-1952, גילה השתחררה ואני נשארתי בקבע, אותה שנה התחתנו ואני עברתי לבסיס החימוש בבית ליד, הקרוב לקיבוץ, בשלב כלשהוא, נמאס לי מהצבא והלכתי אל הרופא של הקיבוץ שצייד אותי במכתב לא מובן לחלוטין שבתחתיתו היה רשום פחות או יותר ש"הנ"ל חייב להשתחרר", השתחררתי ועברתי לגור בגבעת חיים.
ב-1957, אייל נולד עוד שהייתי בצבא, אותו יום קמתי בבוקר וגילה לא הייתה בבית, מסתבר שהיא כבר נסעה לביה"ח בלי להודיע לי, טסתי לצבא, לקחתי אוטו ונסעתי לבית החולים.
ב-1960, נולד אמנון, החלטנו לא לחזור לחדרה אחרי טראומת הלידה שהייתה לנו עם אייל ומכיוון שהייתה לאבא שלי פרוטקציה בביה"ח ה"שרון" בפ"ת נסענו לשם. 
בתחילת שנות ה-60, נכנסתי לעבוד במוסך עם שאול ברלב ומיכה קרול ובהמשך, כבר הייתי מנהל המוסך, עד תחילת שנות ה-70 שעברתי ל"גרנות".
באותן שנים עברנו לבית המשפחה הראשון בשכונת "מהעיר לכפר" ובילינו בגידול ילדים, כלבים וחתולים.
ב-1967, גויסנו בתקופת ההמתנה לפני המלחמה וחנינו ליד ראש פינה, במלחמה, נסענו אחרי הכוחות ובגלל טעות של המג"ד שרץ קדימה לפני הטנקים הגענו לקונייטרה לפני הכוחות המשוריינים, במזל לא חטפנו מהסורים. 
ב-1968 נולד ארז ואיתו עברנו לבית החדש בו אנו גרים עד היום. 
ב-1972 עברתי לעבוד כמנהל אחזקה במפעל קירור המזון בגרנות, תקופה שזכורה לי כטובה והייתי בין הראשונים בקיבוץ שהיה לו אוטו "פורד אסקורט" ירוק משפחתי צמוד, העניין צרם לכמה "נשמות טובות" בקיבוץ שלא ראו את זה בעיין יפה.
ב-1973, בצוהרי יום כיפור, אני זוכר את ה"בומים" העל-קוליים של המטוסים, בערב כבר גויסתי ליחידה ועלינו לרמת הגולן, עלינו בשיירה גדולה לרמה ובבית המכס עצרו אותנו קצינים ש"גירשו" אותנו חזרה כי "הסורים כבר נמצאים על ציר הנפט", אני לא זוכר קטעים מיוחדים מהמלחמה למעט, חייל סורי שהופיע באחד הימים שביקש מים ואוכל.
בתחילת שנות ה-70 התחלתי להתעסק בקליעה למטרה והקמנו יחד עם אריה רותם, יוני פרינץ, שאול ברלב ועוד חברי משק קבוצה, בנינו את המטווח ליד ההודיה ששימש אותנו באימונים.
אישית זכיתי בהמון מדליות וגביעים בתחרויות הקליעה, זכיתי באליפות מחוז המרכז והוזמנתי לאימוני נבחרת ישראל, אבל כי לא יותר מזה.
מאמצע שנות ה-70, התחילה תקופת הכדורמים במשפחה של אייל ואמנון כשוערים של הקבוצה, היינו מתייצבים כל משחק לעודד אותם והייתי נוסע כמעט לכל משחק חוץ לכל הארץ כדי לראות אותם משחקים, היינו איתם ברגעים השמחים של הניצחונות וגם ברגעי האכזבה אחרי הפסדים. 
ב-1975, אייל התגייס לצנחנים ושלוש שנים אחריו אמנון התגייס לסיירת צנחנים, היינו גאים בהם מאד ובעיקר עסקנו בלדאוג להם, לשלוח חבילות ולרוץ לכל הארץ לבקר אותם בשבתות, 
זכור לי קטע שאייל יותר מחודש לא כתב מכתב הביתה, לקחתי אוטו ונסעתי לתל פארס, תוך שימוש בדרגות הרס"ר שלי כדי לצעוק על המ"פ שלו שייתן "לילד" פקודה לכתוב הביתה, וכך היה.
על אמנון לא ידענו כלום, כיוון שלא היה מספר שום דבר, ערב שישי אחד, שצפינו ב"מבט" לחדשות, צולם כוח צנחנים שיורד ממסוק חזרה מלבנון, וראינו אותו יורד עם מכשיר קשר על הגב, היתר סופר בשבת. 
ב-1986 ארז התגייס לגדוד 50 של הצנחנים ועוד פעם חזרו הדאגות והריצות אחריו לכל הארץ כדי להסיע אותו לכל מיני חורים בהם הוא שירת, אני זוכר את שהגענו לבסיס בבית סחור למסיבת הסיום וצה"ל הטיל עוצר על כפר שלם כדי ששיירת ההורים תעבור בשקט.
בתחילת שנות ה-90 נכנסתי לעבוד ב"גת" כמנהל המחסן הטכני והייתי מאושר שיצאתי משם כמה שנים אחרי כן והתחלתי לעבוד בתיקון קלנועים של הקשישים בקיבוץ, עיסוק בו עבדתי עד שנת 2004. 
באוגוסט 2004, לכבוד יום הולדת 70, עשתה לי המשפחה מסיבת יום הולדת גדולה, שהייתה ותהיה חוויה בלתי נשכחת עד יומי האחרון, אני מאחל לכל מי שמגיע לגיל 70 יום הולדת כזה.
נכנסנו לשגרת חיים של פנסיונרים, המון תעסוקה סביב הבית על המון חתוליו, שדורשים המון אנרגיית טיפול, האכלה וגם הוצאות כספיות, תכנית ההפרטה וההכנסה החודשית מהפנסיה, מאד נוחה לנו ומאפשרת לנו לחיות חיים שקטים ונוחים.
היום אני סבא לשמונה נכדים, נופר, נוגה וענבל של אייל וסינדי שגרים בזיכרון יעקב, אסף, אלון ואלמוג של הדס ואמנון שגרים איתנו בקיבוץ ורועי וגל של אלה וארז, גם הם גרים בקיבוץ.

אורי במוסך

אורי במוסך




אורי יקר
ככה הייתי פונה אליך בזמן האחרון.
הפתעת אותי. שכחת שתכננו שתגיע לחתונה של אסף באוגוסט?
התאמצת כל כך להחזיק מעמד. עשית מעל ומעבר לכוחותיך ואתה איש חזק. 
מאז שהגעתי לגבעת חיים, אתה עמדת בשבילי ובשביל הנכדים. במלואך. 
אני זוכרת: 19/9/89, רבע לאחת בלילה. חדר הלידות הישן במקלט המעופש בהלל יפה, אתה מנשק אותי על הלחי, ואומר לי מזל טוב! בעודי שוכבת במיטת הלידה, רגע לאחר לידתו של אסף בכורנו.
המילה הראשונה שאמר היתה: טרטור, וטרקטור על כל גווניו... ותשוקתו היתה ללכת איתך לטרקטורים האדומים והצהובים הגדולים במוסך. שם ידעתם שעות אושר רבות. אתה לוקח אותו בידיך החזקות והולך איתו, והוא כל כך אוהב אותך.
את כלבי של אלון, שעדיין מונח אצלנו על הכוננית בסלון, אתה הבאת לו, וכמה הוא נקשר אליו. בעת מחלתו כשהיה קטן ישבת לידו והענקת לו ביטחון ושקט. לא עזבת אותו. 
ואת הטיולים בפרדס אני זוכרת. גילה ואתה ושתי הכלבות היפות סאלי ובלו, ואני צועדת עמכם בימי חורף שמשיים בפרדסים, מרגישה עטופה ביניכם.
ואת התחושה הטובה הזו, שתמיד תמיד, עד הרגע האחרון בו פגשתי אותך בבית החולים במוצ"ש האחרון, תמיד שמחת לראות אותי, תמיד ידעת לתת תחושה נעימה ורצויה. 
ולסיום, אני רוצה להודות למאיה שזכית בטיפולה המסור כל כך בחודשים האחרונים, שידעה לתת לך ביטחון, סמכת עליה ואנחנו גם מאד מאד.
נוח על משכבך בשלום אורי יקר.
תודה
הדס אייזנר

פורים 1972 גילה ואורי אייזנר

פורים 1972 גילה ואורי אייזנר



כתב תומר אייזנר, הבן דוד אחרי ההלוויה
זה אורי אייזנר, והוא הדוד שלי, אח של אבא שלי. הוא נפטר אתמול בגיל 84 ונקבר היום בצהריים בקיבוץ גבעת חיים.
מעבר לעובדה שבעייני הוא היה משהו מיוחד (אף כי בשנים האחרונות פחות התראינו..דווקא לירון שלי פגשה אותו כמה פעמים בקיבוץ בחודשים האחרונים. חברה שלה גרה מטר וחצי ממנו)
בתור מי שגדל בלי כלבים (למעט אפיזודה קצרה מאד), אצל אורי תמיד היו כלבים, היה את לד (אם אני זוכר נכון) כלב שחור, גדול, והיתה את ליקה שאני זוכר מצויין. כלבת זאב מהממת. אני זוכר שתמיד אהבתי ללכת לבקר, גם בגלל הכלבים.
בשנים האחרונות החליף צד ועבר לאמץ חתולים.. אלוהים יודע כמה היו אצלו, אבל בערך 10 ממש גרו בבית איתו. איש מיוחד.
אבל למה אני מספר לכם את כל זה..
בגלל הלוויה. אני חושב שזו פעם ראשונה שהייתי בלוויה בקיבוץ. כשדודה שלי נפטרה לפני כמה שנים הייתי בחול ולא הגעתי. הפעם הייתי.
גם בית העלמין בתוך החורשה כשהקברים פזורים בין העצים, מלאים המון צמחייה ירוקה, מאד רגוע, מאד יפה וירוק, מול נוף מהמם של פרדסים. איך בן-דוד שלי אמר "אנשים מתים לגור במקום כזה..."
אבל יותר מזה.. טקס הלוויה כל כך מרשים, אין רב, יש רק מוזיקה שמלווה את הטקס, יש קריאת קדיש, הקבורה בתוך ארון, יש הספדים (למדתי שמקובל לסקור את עברו של הנפטר, סוג של 'חיים שכאלו' כחלק מההספד), ויש טקס פרחים. כד ענק מלא פרחים רעננים, שכל אחד שרצה לקח אחד ותקע על תלולית העפר. בסוף חלקת הקבר דמתה קצת לגינת פרחים מושקעת. מרשים. 
לא היה רב, לא היה את אוסף שורות האבן הקר והמנוכר שמוכר ממרבית בתי הקברות.
הטקס היה מאד משפחתי, מאד חם ומאד מחבק. מאד לא "יאללה... עשר דקות, כי יש עוד אחד בחוץ מחכה..."
היה עצוב, מא. ד עצוב, אבל לקחתי משם זיכרון של משהו מרשים ועוצמתי. 
אורי, נח על משכבך בשלום. יהי זכרך ברוך.


סיפור החתולים מתוך כתבה ב"בתוכנו" ערן נבון מראיין את אורי וגילה, 2010
"יום אחד לפני יותר מעשרים שנה הגיע אלינו חתול פצוע. אנחנו לא יכולים לראות חיות פצועות או עזובות אז לקחנו אותו. קראנו לו לבן, הוא הסתדר נפלא עם הכלבות ונשאר אצלנו". לבן השובב הזה הביא אחרי תקופה קצרה את החברה שלו קיטי, לא עברו אפילו שבועות והיא כבר המליטה שלושה גורים, השאר היסטוריה.
עכשיו קבלו את מפעל החתולים של אורי וגילה אייזנר. כלבות הזאב כבר מזמן הלכו לעולמן. אפילו לבן כבר לא איתנו, אבל קיטי, הו קיטי בת 22 ורוחה עוד איתנו. בבית שעל הגבעה הקטנה וסביבו יש עכשיו לא פחות מ- 35 חתולים, גורים מה לא. "אחרי זמן קצר שידעו שאנחנו מגדלים חתולים התחילה תופעה מוזרה סביב דלת ביתנו. היינו קמים בבוקר, וכבר ידענו שבטח מחכה לנו בחוץ ארגז. אנשים שלא ידעו מה לעשות עם גורי החתולים שלהם, שאולי רצו להיפטר מהם, שמו אותם בקרטון וידעו שכאן יהיה להם בית חם", מספרת גילה.
סדר היום מאוד מוקפד. בסביבות השעה שש ומשהו מגיעה קיטי המבוגרת ומנהיגת החתולים למיטה של אורי, "דופקת לי ראסיות וככה היא מעירה אותי". אורי קם לדבריו ברצון, בחדוות עשייה ועכשיו הוא מתחיל להכין את ארוחת הבוקר לעשרות החתולים שברשותו. "בשעה שבע בבוקר כל אחד מקבל את האוכל שלו בצלחת נפרדת, יש גרעינים, טונה משובחת, בשר ועוד. הם אוכלים להנאתם. זה מראה מדהים. מתקבצים כאן בבית עשרות חתולים שאוכלים את ארוחת הבוקר שלהם. אחרי זה אני מתפנה להכין לגילה ולי ארוחת בוקר משלנו", מספר אורי, לא לפני שהוא מציין שכל התענוג הזה עולה להם לא פחות מ- 2500 ₪ בחודש על אוכל, טיפולים ושאר ענייני הטיפול. 


תצוגות בחלון הראווה של חדר האוכל - עבודות של אורי וגילה אייזנר

תצוגות בחלון הראווה של חדר האוכל - עבודות של אורי וגילה אייזנר



	 בבית של אורי אייזנר בשבעה 2019 צילום משפחתי בבית של אורי אייזנר בשבעה 2019 צילום משפחתי

בבית של אורי אייזנר בשבעה 2019 צילום משפחתי 


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור