כניסת חברים ותושבים

חיה דרייפוס
תאריך לידה:
9/6/1925
תאריך פטירה:
24/1/2018
תאריך פטירה עברי:
ט שבט תשע"ח
חיה דרייפוס וגדעון בר שלום

חיה דרייפוס וגדעון בר שלום



קורות חיים – חיה דרייפוס    

(כפי שסיפרה ללאה הישראלי ב-1992)

נולדתי ב 9.6.1925 בדרזדן שבמזרח גרמניה. אמי נפטרה יומיים לאחר לידתי. כיוון שאבי לא היה מסוגל לטפל בי נמסרתי ל"מוסד לתינוקות". אחרי שנה וחצי במוסד נישא אבי בשנית לאישה נהדרת שהייתה בשבילי אמא. לאבי כבר היו שלושה ילדים בוגרים מנישואיו הראשונים וכל חיינו היינו בקשרי משפחה חמים. 

היינו בית מסורתי וגם ציוני. גם אני וגם אבי היינו פעילים ב"מכבי הצעיר" – טיולי צופים, פעולות, ובבית הייתה קופסת הקרן  הקיימת. 

בינואר 1939, כשהפחד כבר שרר בחיינו, הגיעו הביתה שלושה אנשים והציעו להוריי להוציא אותי לפחות ולשלוח אותי לארץ ישראל. הוריי הסכימו מיד, גם אם ידעו שלא יראו אותי שוב. הייתי אז בת שלוש עשרה. ואכן אחרי שלושה חודשים הגעתי ארצה עם "עליית ילדים" - דרך רוטרדם, אמסטרדם, פריז ומרסי. 

אחי ואחותי שכבר היו בארץ קיבלו אותי באהבה רבה. נשלחנו לירושלים לפנימייה שייסדה הנרייטה סאלד. גם שם הרגשתי טוב, מטופלת ומוקפת בדאגה. הגעגועים והדאגה להורים – ובתחילה גם התקווה שעוד יגיעו – ליוו אותי הרבה שנים. 

רק פה בגבעת חיים, בארכיון טרזינשטט, התבררה לי התמונה כולה. למרות ילדותי המקוטעת, תמיד הייתי מטופלת ועטופה באהבה ודאגה, גם בבית הוריי, גם בעלייתי ארצה על ידי אחי ואחותי, בני דודים וקרובים אחרים. אף פעם לא חשתי בודדה..

בקיץ 1940, יצאנו מהפנימייה למחנה עבודה בגבעת חיים. נקשרתי אז לחברת הנוער שהייתה כאן. אחרי שסיימתי את לימודיי, הצטרפתי אליהם והגענו - דרך קיבוץ גבע וקיבוץ עין גב -  לכפר סאלד. 


בכפר סאלד הכרתי את רולף, שהגיע עם "הפטרייה", ואחרי שנה התחתנו. שלושה מילדינו – אהוד נמרוד ואיתן – נולדו שם. ירון כבר נולד בגבעת חיים איחוד. היינו ממש גיבורים. הקמנו קיבוץ מכלום, בתנאים קשים מאוד. חווינו סכנות ומלחמה, עמדנו בעמדות ועברנו פינוי, והכל, תוך בניית קיבוץ, לידה וגידול ילדים. והכל באווירה משפחתית וחברית, בשירה ובריקודים. 

כשהגיע הפילוג ב 1952, עברנו לגבעת חיים איחוד. גם כאן התחיל הכל קשה. בלי מים וחשמל, בצריפים, עבודה מבוקר עד ערב, ילדים שם הורים פה... שוב הקמנו יש מאין.


בפורים עם רולף

בפורים עם רולף



בשנים הראשונות הייתי מטפלת בגן ובכיתות היסוד. בהמשך מילאתי תפקידים רבים ושונים – סדרנות עבודה, מרכזת חינוך, מרכזת בריאות, שתי קייטנות חוץ, אקונומית גם כאן וגם בגרנות. השתתפתי בוועדות שונות – נופש, דירות חינוך. שרתי במקהלה ורקדתי. 


הקיבוץ היום זה לא מה שחשבתי ואיך שחייתי אבל יכול להיות שככה צריך להיות. מוסר העבודה של הצעירות הוא לא דומה למוסר העבודה של הוותיקות. יש פינוק, אבל ככה אנחנו הנהגנו.


אף אחד מבנינו לא נשאר כאן. על זה אני מקנאה. להרבה אירועים וחגים אנחנו כבר לא הולכים, רק כשהילדים באים. הייתי רוצה כלב ועציצים... אבל מי ידאג וישקה כשאנחנו נוסעים? לו היה לי ילד אחד בקיבוץ...


(המשך ב3.6.94)

ב1993 נפטר אהוד, בנם הבכור והאהוב של חיה ורולף. שנה לאחר מכן נפטר גם רולף, בעלה וחברה לחיים. 

בשבילי הקיבוץ המשיכה חיה, רכובה על אופניה, יפיפייה וזקופה – להיות מעורבת, חיובית תמיד, טובת לב, וקשובה לזולת, כימים ימימה. עד שוויתרה ושקעה אל עצמה.


חיה ונמרוד עם המטפלת סיטה ומשפחתה

חיה ונמרוד עם המטפלת סיטה ומשפחתה



אוסף החתולים של חיה

אוסף החתולים של חיה



הספד שכתב וקרא ארנון לפיד מעל קברה של חיה דרייפוס     ( 28.1.2018)
 
עכשיו הולכת חיה אל המקום ששישה מתוכנו, מהילדים שגידלה, שוכנים בו מכבר. וזה עצוב כל כך משום שכשחיה הולכת, נשמטת עוד פיסה יקרה
מתבנית נוף ילדותנו- קבוצת ניצן, מחזור י"ג – ומהווית נעורינו השמחים; עוד חֵסר מצטרף אל רשימת החסרים שמכבידה והולכת על הלב, בשעות שאינו
בר הגנה מצביטת הזיכרונות והגעגוע אל ימי התום.
 
חיה הייתה אתנו שם, בימי התום, ולאורך השנים שמוגדרות כ"שנים המעצבות"- מכיתה ב', בצריף הצהוב, דרך הבית הכולל, ועד לכיתה ט' בצריפי הנעורים.
 
וגם אם לא תמיד, לא אצל כולנו, צלחה משימת העיצוב, חיה פטורה מכל אשמה. היא כמטפלת, עשתה את שלה, תרמה והשקיעה בנו במסירות גדולה, גם אם לא היינו מודעים לכך בזמנו. גם כשהתבאסנו, למשל, כשהתעקשה ללמד אותנו איך לשטוף רצפה כמו שצריך, ואיך להעמיד בשורה את הנעליים, ואיך להדיח כלים כראוי, ולא "פוש פוש" כמילותיה. ועובדה, למדנו!      
 
כמה שהייתה סמכותית וחינוכית, הייתה שופעת חום וחביבות, יעילה וזריזה להפליא. וגם גמישה הייתה בעת הצורך. כשהבינה שאין סיכוי לעשות סדר בחדר של יובל, ויתרה. כשלא הועילו תחנוניה לישראל  שינמיך את קולו, השלימה, עם התפרצויות הזעם של אלי למדה להסתדר, מהשטויות של גדי לא התאפקה מלצחקק.
 
בסקרנות חטטנית האזנו מדי פעם לקונפליקטים שלה עם מורה או מורה מחמירים, ואסירי תודה שמענו אותה מסנגרת עלינו. כיוון שהייתה צעירה וספורטיבית, לא הדירה עצמה מאף טיול או אירוע כיתתי, והשתלבה בהם כאחת מאתנו. מטפלת, ייקית, אבל גנובה.
 
נדמה שרק אחרי שנפרדו דרכינו, מקץ שמונה שנים, התחוור לנו ולה עד כמה אהבנו, וכמה היו חזקים הקשרים שנטוו בינינו.
 
חיה באקונומיה

היא הקפידה להתעניין במעשיו של כל אחד מאתנו, ואנחנו הקפדנו להזמין אותה למפגשים ולהתכנסויות, כדי שתחזור להיות עוד קצת אתנו, כדי שתמונת
הילדות תהייה שלמה.
 
תודה ושלום אשה יקרה, ולהתראות, לא עוד הרבה שנים יעברו, ושוב תהייה התמונה שלמה. 

מילים לפרידה - חנוש מורג
חיה, אחרונת דור ההורים שלנו, הלכה לעולמה.
חיה הייתה סוג של פלא טבע. אישה שמעולם לא הזדקנה, כשחגגה שמונים קשה היה שלא להתפעל מן המראה הצעיר והיפה, והפער הזה שבין החיוניות של הגוף ושנות חייה היה בלתי נתפס. אם יש תו הכר משמעותי לכל אחד מאיתנו אצל חיה היה זה המאור והחיות שבעיניה החומות הפקוחות לעולם. עיניה החומות השקדיות מביטות אלינו מפניהם של ילדיה ונכדיה שישמרו את חותמה בליבם וברוחם וגם, מבלי שהם יודעים, במראם. 
גם כשכבר שקעה אל תוכה והערוץ המילולי נותק היה האור בעיניה מביע את מה שעדיין הרגישה אל סביבתה. חיה תמיד חיה באינטנסיביות את סביבתה. אהבה להיות בתוך העניינים והייתה ציר חברתי חשוב בתוך המילייה החברתי שלה. כל תפקיד שמילאה, והיו רבים, היא עשתה מתוך נאמנות ומעורבות רבה בחיי הקיבוץ. עיסוקיה הרבים מעולם לא באו על חשבון חיי המשפחה, בביתה תמיד היה ערוך שולחן מזומן לילדים ולאורחים. אני זוכרת שעוד בכפר סאלד, כשכולם נהגו לאכול בחדר האוכל, בבית דרייפוס כבר היה ציוד בישול ששירת לא רק את משפחתה אלא גם את השכנים, באטרניט הקטן שבו גרנו על צלע ההר לא היה  אפילו כיור, אבל מידי פעם כשרצינו ארוחה ביתית קטנה משפחת דריפוס הייתה הכתובת כדי להצטייד במחבת לטיגון  החביתה.  
היה לחיה לב פתוח ונשמה נדיבה, תמיד רצתה לראות את הטוב, נקודת המבט החיובית צבעה את המציאות מסביבה באור אופטימי, גם כשהחיים זימנו את הצדדים הלא קלים שלהם. אולי זה גם סוד הנעורים והיופי שנשמרו במראה ובגופה. 
אהבנו אותך, דמותך הזקופה והיפה תמשיך ללוות את חיינו במקום שאהבת והתמסרת לו. 


מחזור י נפגש באזכרה לאהוד דרייפוס

מחזור י נפגש באזכרה לאהוד דרייפוס

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

from Yaron

Yaron Dreyfuss | 13/5/2018

כבן שעזב את הקיבוץ ברצוני להודות לחברי הקיבוץ אשר היו בקשר עם אימי במשך השנים. מי פחות ומי יותר. תודה על פעילות ענפה בשטחים שונים. הנאות ועצבות כאחד.
תודה רבה לדאגה.ירון דרייפוס

העתקת קישור