כניסת חברים ותושבים

רבקל'ה רותם
תאריך לידה:
21/10/1938
תאריך פטירה:
31/5/2017
תאריך פטירה עברי:
ו סיון תשע"ז



נעה לוי כותבת להלוויה של רבקהל'ה רותם


רבקהל'ה נולדה ב- 21.10.38 בבואנס-איירס, ארגנטינה, להוריה אליהו וחיה טורבוביץ' שהגיעו לשם מפולין.

את קורותיה היא מספרת לחנוש ב-2011.


אני זוכרת את ילדותי כילדות נהדרת. הייתי בת יחידה ושובבה מאד מאד. הבית היה מסורתי. לאמא היו שמונה אחים ואחיות והמשפחה המורחבת הייתה נפגשת בכל הזדמנות. ביה"ס היסודי היה כללי, אך התיכון היה מחולק – יהודי בבוקר וכללי אחה"צ. מכאן, כשעליתי ארצה דיברתי עברית שוטפת. אהבתי את חיי שם, את הבית ואת המקום בו גדלתי – עד לרגע שבו הופיעה על ביתנו כתובת נאצה: "להרוג יהודים ולעשות מולדת".


לתנועה הצטרפתי בגיל 16 והיא תפסה את עיקר מעיניי בשנים אלו. בתחילה ל"למרחב" ואחר-כך ל"איחוד הבונים". אריה גם הוא היה ב"איחוד הבונים" וכך התחברנו. שלוש שנים היינו חברים, אריה היה בן-בית אצלנו ולעזרתנו הייתה בכניסה לבית מדרגה גבוהה ויכולנו להשתוות בגובה...


בגיל עשרים היינו בשלים לעלייה. ההורים שידעו עם מי יש להם עסק לא הסכימו שנעלה לפני שנתחתן – אז התחתנו ב-1958. עוד שנה היינו בהכשרה, זו הייתה תקופה נפלאה – חברים, עבודה, שירה וריקודים לתוך הלילה... 


הגענו עם גרעין לניר-עם, משם להכשרה בקריית ענבים. ומשם, לאחר בדיקה, לגבעת-חיים – קיבוץ עם מעט ארגנטינאים.


1968 פורים רבקלה ואריה

1968 פורים רבקלה ואריה



ההתחלה לא הייתה קלה, לאט לאט הוזמנו אל חבורת צעירים ונעשינו חבורה עליזה, אך עד שלא נולד איתן ונוצרה קבוצת הורי הפעוטון, לא הרגשתי ממש שייכת. במשך הזמן גם יצרנו קשרי אימוץ עם אליעזר ומרים ארזי, יונה ושאול אופיר, ואחר כך עם טליה ומשה פרץ, וקשרים שהולכים איתי עד היום עם "ילדים" שעבדתי איתם. בעצם, אפשר לומר, שהתאקלמנו טוב ומהר, וביתנו שבנינו כאן היה תמיד פתוח והומה.



דרכי המקצועית עברה דרך בתי ילדים, חדר האוכל, מטבח, ומשם, בעקבות נסיעה משותפת עם פנינה – הגעתי אל הקוסמטיקה. בנוסף, היו תמיד הפקות אירועים וערבים מיוחדים – חתונות, בר-מצווה, ערבי אידיש, יין, שחור-לבן, שנות השישים ועוד. תמיד היו איתי מתנדבים ושותפים נלהבים ואהבתי פעילות זאת מאד מאד.


ב-18.8.82 נפל איתן והחיים השתנו. בתקופה הראשונה כאילו נאטמתי והתקשיתי לתפוס מה קורה. אך הבנתי שאם אשקע ולא אהיה עסוקה – אשתגע! ומאז, כמו שאריה אמר – "רבקהל'ה מחזיקה את המשפחה ביד רמה". המוטו שלה – "קרה לנו אסון, אבל המשפחה קיימת וצריך להמשיך לחיות".


לעזרתנו, מלבד המשפחה וחברים, קיימות שלוש קבוצו תמיכה פעילות ומפעילות:

- "הליונס" – שעוסקת בהתנדבות ענפה ובעזרה נרחבת בארץ ובעולם, קצרה היריעה לפרט.

- הורי "יד לבנים" בעמק חפר שנפגשים לפעילויות שונות ושמירה על חדר ההנצחה.

- קבוצה חברתית שמקורה בחברים של אריה מ"גת" שהלכה והתרחבה ומתמידה בקשרים.


לצד כל אלו המשפחה – יובל ומיכל שלנו, שאנחנו גאים בהם, זיכו אותנו בנכדים נפלאים. אנחנו מאד קשורים אליהם והם אלינו ורואים לנו זכות ותפקיד לפנק אותם. "הפעילות מצילה אותי – זה הדבר הקשה ביותר שעוברים, אני מחזיקה את הכאב כל הזמן, אין דרך שהוא יצא החוצה, וכל שנה זה יותר קשה".


ב-2013 נפטר אריה אהוב נעוריה, גם הוא בחטף, איך ממשיכים? רבקהל'ה, כמו רבקהל'ה – הכאב הכפול עמוק בפנים, השמחה והצחוק הם המגדירים את אישיותה של אישה קטנה גדולה זו, שלאן שלא תלך היא אהובה ומלבבת ומשמחת לבב אנוש".


פורים 1966 - משפחת רותם

פורים 1966 - משפחת רותם



אמא,

החברה הכי טובה שלי, אשת הסוד שלי, הנפש התאומה שלי.

לאורך השנים היה בינינו הסכם לא כתוב ולא מדובר – אנחנו תמיד שם אחת בשביל השנייה, עוברות ביחד את מסלול החיים.

אמא שלי, אישה קטנה, אבל כל כך גדולה מהחיים. מלאת שמחת חיים, כל כך אוהבת, כל כך דואגת ותמיד תמיד מנהלת ביד רמה.

היית סמל לבריאות עד אותה בדיקה ארורה, בסך הכל בדיקה שגרתית שנועדה לתת לך חותמת שאת בריאה כמו שור.

בתוך ליבי ידעתי שתינתן לך האפשרות להצטרף לאבא ולאיתן, אנחנו הפסדנו, זה לא היה כוחות.

בערב שבועות, בפעם האחרונה שראיתי אותך, אמרתי לתום שאני ממש רואה שמתחולל אצלך מאבק, שאבא ואיתן אומרים לך לחזור ואת מתעקשת להצטרף אליהם.

לצערי הרב, לא טעיתי. קיבלת את ההחלטה ואף אחד לא יכול לשנות את דעתך.

אמא, אני על כך שמחה על הטיול שורשים שלך שזכינו לו – את, יובל ואני – מתנה שתהיה נצורה בליבי לעד. הרווחנו זמן איכות איתך בארגנטינה ארץ הולדתך. היו שם תחושות של עצמה ורגעים אינטימיים רק של שלושתנו.

אמא, היית הלב הפועם של הבית. עמוד השדרה של המשפחה הקטנה שלנו. ידעת תמיד מה כל אחד צריך, איך להגיע ולגעת בכל נכד, באופן המיוחד שלך, ובנית קשר נפלא איתם. אני בטוחה שהטבעת את חותמך בכל אחת ואחד מהם.

אני מקווה שטוב לך עכשיו ואני יודעת שאת כבר לא סובלת, שכבר לא כואב לך. אני מתחילה עכשיו במסע מאתגר, בו אני צריכה ללמוד לחיות את חסרונך. לפעול בלי עצתך. אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי לשמור על המשפחה, בדיוק כמו שאת עשית.

נוחי בשלום אמא יקרה שלי. אני כל כך אוהבת אותך, 

תמיד

מיכל


סבתא, סבתוש שלנו...

לאן הלכת, עוד לא הספקנו כלום. רצינו להביא לך נינים, רצינו שתהיי שם איתנו מתחת לחופה, תכננו עוד כל כך הרבה דברים, ואת נעלמת...

היית בשבילנו מודל לחיקוי, החברה הכי טובה, אישה בעלת כוח בלתי רגיל. תמיד עושה שמח סביבך ומכניסה אור לחדר, כל כך קופצנית ואנרגטית, לא משנה כמה קשה ועצוב תמיד היית מרימה לאנשים חיוך על הפרצוף.

זוכרת כמה נהנית עם תום ועם סבא בטיול בת-מצווה?.... זוכרת איך כל יומולדת של מיה היית לוקחת אותה למסע קניות?... זוכרת איך סיוון תמיד הייתה באה לישון והיית מכינה לה פסטה?... זוכרת איך דניאל תמיד מבקש מאכלים הזויים לארוחות שישי?...

לא רוצים להפסיק לרכוש איתך חוויות וזיכרונות חדשים.

הלוואי ונגדל להיות בדיוק כמוך, מוקפת חברים, תמיד יוצאת לבלות, חסרת מנוחה בכל הנוגע לסדר ולניקיון, הסלע של המשפחה. זאת שתמיד גיבשה את כולנו, מנהלת את כולם ויודעת בדיוק מה את רוצה ואיך את רוצה ומתי את רוצה.

בקיצור, סבתוש, אנחנו יודעים שאת למעלה מאושרת, שלווה ושומרת עלינו ביחד עם סבא ואיתן. אנחנו מבטיחים לך לשמור על המשפחה מגובשת ומאוחדת, וכמובן על בוני. תמסרי את אהבתנו לסבא ולאיתן. 

אוהבים עד אין סוף ותמיד נתגעגע...


לרבקל'ה

עצוב לי ועצוב לנו 

יש המון מה להגיד עליך כרעייה, אימא וסבתא, תפקידים שמלאת במלואם 

ואכן טיפחת משפחה לתפארת 

אבל אנחנו החברים רוצים לדבר על הזכות המיוחדת שהייתה לנו שאת ואריה בחרתם בנו 

אנחנו  יודעים שכשחבר עוזב לא יחליף אותו חבר אחר 

אנחנו יודעים שכאשר חבר הולך נשארת תהום בלב 

אנחנו יודעים שכשחבר עוזב, כוכב נכבה בשמים

כאשר חבר הולך נשארת ערימה של געגועים 

געגועים לחיוך, לנשיקה (שתמיד השאירה סימן של ליפסטיק על הלחי), לחיבוק, למילות עידוד וציפייה שמחר יהיה טוב יותר

ללא ספק תהיה חסרה לנו שמחת החיים שלך, האנרגיות האין סופיות והמרץ שלך 

לגעגועים שלנו לא יהיה סוף 

אנחנו מבקשים עוד רגע קט שנספיק להגיד לך כמה אנחנו אוהבים אותך 

כמה אנחנו מודים לך על שהזמנת אותנו ללב שלך

נכון, אומנם יצאת מחיינו, אך לעולם לא תצאי מליבנו

 

החברים - מירטה וצביקה בן נוח, יונה ואלדד ורדי



	 רבקהלה ואריה בתחרות כדורמים עש איתן רותם רבקהלה ואריה בתחרות כדורמים עש איתן רותם

רבקהלה ואריה בתחרות כדורמים ע"ש איתן רותם 



לרבקהל'ה שלי,                                                                                     שבועות תשע"ז, 31.5.17

היית המטפלת שלי מגיל שלוש, בגן אדית, ועד גיל שתיים עשרה וחצי, עם הפסקה של שנה בכתה א'. מטפלת שלי - שלנו. כתת "מעין", הגדולים, וכתת "עופר" הצעירים מאיתנו בשנה, אבל כל השנים יחד.  

היית מטפלת מיטיבה ורכה בלינה המשותפת. עם שמחה ארגנטינאית פשוטה וצחוקים. משב רוח רענן בתוך ים המטפלות היקיות שלנו. 

איתך, רבקהל'ה, היה אפשר לצחוק ולעשות שטויות, להתחמק לפעמים מניקיונות החדר והפנלים, לשפוך את החלב בעל הטעם הבלתי נסבל, אותו הוכרחנו לשתות. לצאת בצהלות אין קץ ל"חופש בצהריים", לטייל לצבעונים ב"מאוחד", לרפת, או לפרדס. לרוץ לוילי למדוד סנדלים או נעליים, ולגלות מהר מאוד שעברנו אותך בגודל. זכור לי במיוחד הסיפור כשהלכנו לטייל איתך ל"גת". עצרו אותנו בכניסה ואמרו שלא נוכל להיכנס ללא מבוגר מלווה, וכשהיינו בכתה ד'- ה', היית לוקחת מאיתנו מכנסיים קצרים עם גומי בשעת הצורך.  

וזה כמובן לא היה רק עניין הגודל אלא הרוח... כי אצלך, רבקהל'ה, היה אפשר להתנחם בהפסדים במשחקי "חמש אבנים", "דודס", או "הקפות", ולהרשות לעצמנו לפחד בבדיקת דם או במרפאת השיניים. ולשתף אותך כשכבר התחלנו לרקוד "לטקיס" בזוגות. כן, וגם לימדת אותנו לאכול ספגטי עם גבינה לבנה ומלח, ולא רק עם סוכר חום, רחמנא ליצלן.  

איתך, רבקהל'ה, היה אפשר לעבור איכשהו בשלום את ה"מדידות" ושאר חוויות חודרניות. ואם למישהו היה קשה לישון בלי ההורים, או לא רצה ללכת הביתה אחה"צ, גילית הבנה וגמישות. ליווינו אותך בסקרנות בהיריון הבלתי נשכח עם מיכל, שהיתה תינוקת ענקית והבטן שלך הגיעה כמעט עד הריצפה, ולך, רבקהל'ה,  היה אפשר לספר את הסודות האינטימיים הקטנים והגדולים שלנו. 

בהמשך כשאנחנו, הבנות, עברנו לעבוד בבתי הילדים ב"הקמות" עבדתי בפעוטון שלך, עם שלומי, איריס, ארז, ודבי, וכך זכיתי גם ללמוד ממך הלכות טיפול בילדים. 

זו היתה חוויה מאוד מיוחדת איך המשכת ללוות אותנו בבגרותנו. הפקת חלק לא מבוטל מהשמחות בחיינו, והתרגשת איתנו בכל שלב נוסף של התבגרות. המשכנו להיות ה-"כתה שלך" ואת המשכת תמיד לקרוא לנו  "הילדים שלי".  

בנוסף, היית גם עם אמא שלי ועוד בחורות בקבוצת משחק הקלפים "קנסטה", שלכבודו הייתן מתכנסות כל מוצאי שבת בבית אחר. תשובה הולמת לאספות הקיבוץ המשמימות מבחינתכן. 

ואחר כך איתן. שנהרג שלושה שבועות אחרי דדי, אח של מוטי, ובהמשך הייתם נפגשים, אתם ההורים, באירועים של המשפחות השכולות...


רבקהל'ה, אין לתאר את תרומתך לחיי הנפש שלי וכמה היית משמעותית בחיי. ובחיי כולנו.  

מטפלת חמה לגוף ולנשמה, מטפלת לחיים, קטנה אבל גדולה

כתות "מעין" ו"עופר" מחבקות אותך חיבוק אחרון... 

אוהבים אותך, אוהבת אותך...

סמדר זעירא   







30/06/2017 -  יונה ורדי, נכתב לשלושים


רבקהלה יקרה,

איך אפשר לדבר עליך בלשון עבר....

חודש שלם עבר ואין מי שיענה בטלפון: "ההללוווו",

אין מי שייכנס לכלבולית ויכריז בקול: "הגעתי",

אין מי שסתם ככה פוגשים בדרך ומקבלים נשיקה שמשאירה סימנים,

אין מי שסתם ככה פוגשים בדרך ומקבלים חיבוק גדול ומילה טובה וממשיכים הלאה.

אין החברה הטובה שהיא כמו אחות ואמא ומשום מה כולם הרגישו שאת החברה הכי טובה של כולם. איפה מצאת את הזמן להקדיש לכל אחד ואחת ושכולנו נרגיש שאת הכי הכי שלנו..... 

ואין... פשוט אין!  אין רבקהלה יותר

אבל יש, יש חלל אחד, גדול מאד, שאף אחד לא יוכל למלא במקומך. 

הותרת אותנו המומים וכואבים, מופתעים מאד ולא מבינים איך נחתה עלינו הצרה הזאת, מחפשים את נוכחותך ומעלים במחשבותינו ללא הרף: 

"מה את היית אומרת על זה ועל זה,  איך היית עושה כל דבר ואם אנחנו עומדים בציפיות שלך, 

האם אנו מגישים ומכינים כמו שאת היית עושה ורוצה...?"

בשבעה, כשישבנו עם משפחתך הפרטית, הסתכלנו על כל ס"מ בקירות ביתך, על כל העבודות שלך ושל אריה, בית מלא כל כך בעשייה ומלאכה,  כל פינה בו מזכירה את העובדה שכאן גרים אנשים טובים, אומנים.  לא רק בכישרון עם הידיים, אומנות הלב הייתה הרבה יותר משמעותית כי בלי הלב אין עשייה בידיים ולנו נותרו המזכרות מעשייה זו.

בימים האחרונים לחייך כששכבת בבית החולים הלב כבר לא יכל יותר. הלב, לאט לאט האיט את הקצב, כאילו אמר לך "זה הזמן לנוח", אנחנו לא הבנו שנצטרך להיפרד ומסרבים גם היום לקבל את העובדה שלא נראה אותך יותר, כאן איתנו על פני האדמה, בטוחים שאת מלווה כל אחד מאיתנו ומכוונת אותנו מלמעלה לקבל החלטות נכונות.

בטוחים שעוד אי אילו שנים ניפגש שם במרומים, את אריה ואיתן, ביחד עם אהובינו הפרטיים מכינים לנו את הכנפיים שנקבל בבא העת.

רבקהלה,  אנחנו כל כך אוהבים אותך,  מתגעגעים נורא,  מבטיחים שנשמור על קשר עם מיכל יובל וכל המשפחה שלך,  נוחי חברה על משכבך בשלום, 

מהחברים.


איריס מבקרת בביתה של רבקלה


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור