כניסת חברים ותושבים

יוסף אנגל
תאריך לידה:
13/12/1897
תאריך פטירה:
4/4/1952
תאריך פטירה עברי:
ז ניסן תשי"ב


בן 55 היה יוסף במותו.
הוא נולד ב-13 בדצמבר 1897 בעיר הסלובקית קושיצה שהייתה באותם הימים עיר בתחומי הממלכה האוסטרו-הונגרית. הוא גדל בחוג התרבות ההונגרית שבה לא הרגיש הצעיר היהודי אף צל של הפליה גזעית. העולם שבו חי יוסף היה נדמה כעולם מוצק, איתן, ודרכו בחיים נראתה לו סלולה ללא מכשולים. אנשים שהכירו את יוסף היטב מעריכים כי ילדות זו ללא סבל ובלי מחסור, לא הייתה בית ספר טוב לסבלות החיים.
בגמר לימודיו בבית ספר התיכוני עבר למכללת בודפשט ולמד שם את תורת הרפואה. השינויים המדיניים שחלו בינתיים, אלצוהו אחר כך לעבור לאוניברסיטה בפראג ושם נעשה לרופא כללי. אחרי גמר לימודיו בפראג, המשיך ללמוד בווינה ורכש לו שם מקצוע של ריפוי שיניים. בכל המקומות האלה היה פעיל כציוני והתקשר בייחוד עם תנועת הספורט הציונית. גם בשובו לעיר מולדתו קושיצה המשיך בפעילותו הציונית והיה בה לאחד מעמודי התווך של ה"מכבי" המקומי. רפואת הספורט עניינה את יוסף מאוד. הוא קרא הרבה בשטח הזה ואף כתב מאמרים בעיתונות המקצועית. כמעט בכל האגודות הציוניות בעירו ובכל מאמץ למען ארץ ישראל הנבנית, לקח חלק פעיל. הוא יזם פעולות ואף הפעיל את הרבים.
כך עברו עליו שנים אחדות של חיים שקטים אך מלאי פעילות ציונית מוגברת כשביתו היה בית ועד לחיים היהודיים בעירו. ארץ ישראל לא הייתה בשבילו דבר רחוק ובלתי ממשי, כי לפי שאיפתו. שם רצה בבוא השעה לבנות את עתידו...
עד ששאיפה זאת קיבלה בתוקף המציאות האכזרית  צורה של מפלט בשעת פורענות. בסתיו 1938 בתמיכת ברפובליקה הצ'כוסלובקית ובתוקף "בגידת מינכן", התמלאו רחובות קושיצה קלגסי הורטי ותמו ימי השלווה. יוסף היה בין הראשונים שהכירו את מלוא המשמעות של המצב החדש. שבועות אחדים אחרי זה היו יוסף ומשפחתו בגבעת חיים. עד יומו האחרון לא עזב את מקום השתרשותו הזה.
לא קלה הייתה דרכו במולדת. לא בנקל הסתגל לקשיי חיינו. אחרי לבטים, עזב את עבודתו במרפאת שיניים ופנה לעבודה גופנית. לא היה קץ לשמחתו כשנולד לו כאן על אדמת המולדת בן. אולם הגורל המר לו עד מאוד. כעבור זמן קצר מתה עליו אשתו מוות פתאומי והוא נשאר ערירי עם תינוק קטן. אז גם השיגוהו ימי מחלה וסבל. כל אחד מאיתנו שהיה קרוב ליוסף בימים קשים אלה, ידע להוקיר את השקט הפילוסופי שבו נשא יוסף את קשיי גורלו. מעולם לא התלונן. תמיד הייתה מוכנה אצלו בדיחה או מילה מעודדת שהשכיחה  בלב בן שיחו את הצער שעורר לעיתים מצבו של יוסף בלב המבקר. קשה היה לשפוט אם בת צחוקו המרחפת על שפתיו נובעת ממקור האירוניה או אם מקורה בתום לב. נעים היה לשבת אתו, אם ליד שולחן עבודתו בסנדלרייה או בחדרו, או בכל מקום אחר, כשהשיחה שטפה ונגעה בזיכרונות הסטודנט שלו או בבעיות חיינו. מלאת צחוק ועליזות הייתה השיחה, אך אף פעם לא פגעה באיש. את התפתחות בנו ליווה בעירות רבה. הוא לא נלאה לספר על כל שלב התפתחות שבו עלה התינוק הרך. פעם בשכבו על הדשא ואבנר מטפס על רגליו, עקב אחרי תנועותיו המאומצות של התינוק והנה נגלו לעיניו מאמצי האנושות מראשית דרכה לעלות ולעלות בסולם ההתפתחות. בו בערב התיישב יוסף והחל לכתוב את סיפוריו לאבנר, אותם סיפורים יפים בהם מתאר האב לבנו את לבטי התפתחות בני מינו, מחשכת מערת האדם הקדמון דרך התגברות מתמדת על קשיי החומר, קשיי החיים וחולשותינו, מעלה מעלה, אל הניצחון. ואם גם שבע ייפול, יקום, יתגבר ויעלה בסולם התפתחותו. מאז, אסף יוסף ידיעות על חיי האדם הקדמון, על צעדיו הראשונים בטכניקה על תולדות התרבות. בשקידה רבה צירף פרט אל פרט והעלה על הנייר. יוסף חש לבטים חדשים לבטי שפה וביטוי. ביטויו בשפות השגורות בפינו היה לקוי ומתרגם מהשפה ההונגרית קשה היה להשיג. התרגומים השונים לא סיפקו את טעמו הספרותי. בעברית לא היה יכול לבטא את אשר עם לבו. ואז סבל יוסף את כל סבל הדור האילם. נחת רוח רבה גרם לו פרסום סיפורו הראשון שנדפס על דפי עיתון נוער.
זכה יוסף ולא נאלץ לשאת את שנותיו האחרונות, שנים של סבל אכזרי ומחלה כשהוא בודד וערירי. הגורל לא עזב את יוסף בימי עוניו. הוא מצא את האדם אשר היה לו חבר בחיים, למשען ועידוד. החדר של משפחת אנגל קרן טוב לב ועידוד, וחיוב החיים. מי שישב בחדר זה וספג את האווירה השקטה והשלווה שבו, יצא ממנו מעודד, כי טוב לנסות ולחיות  על אף הכול...
לעיתים, ובייחוד בשעות של דיכאון, כשאפפה את יוסף הרגשת הקץ ההולך וקרב, השמיע את בקשתו לבל יספידוהו. יוסף שנא את המליצה ולו צל של מליצה.
אני מכבדים את בקשתו זו האחרונה. בקובץ הזיכרון הזה אספנו דוגמאות של פעילותו הספרותית של יוסף וקטעים מרשימותיו האישיות. בעזרת הדוגמאות האלה ניסינו להעלות את דמות דיוקנו של החבר השקט והצנוע שליווה אותנו במשך השנים.
 תהא נשמתו צרורה בצרור יצירתנו.

מכתב משנות העשרים
... על המתרחש בארץ אין לי הרבה מה לכתוב. דבר אחד ברור לגמרי, הארץ כיום היא כדור משחק בין הפוליטיקה הבריטית ופעולתו של הרברט סמואל החזירה את הפוליטיקה הציונית במספר שנים אחורה. אך בעיני אין לכך חשיבות. אין עם מתנוון או נעלם מעל דפי ההיסטוריה במשך שנים ספורות כמו שאין ערך מכריע לעבודה של כמה עשרות שנים, גם אם היא עבודה יוצרת בחיי עם מבחינה היסטורית. כיום חיים בארץ כמאה אלף יהודים. משמעות קיומם היא בכך שנכדיהם יהיו הנבטים לכוח הבונה של המדינה העתידה לקום. אני משוכנע כי עד לתקופה ההיא תחדל הפוליטיקה הבריטית להיות גורם קובע. הודו ומצרים הן נקודות תבערה אשר עלולות לטרוף את עמדתה של האימפריה הבריטית כמעצמה עולמית. היהודים ימשיכו את קיומם רק בכוחם הם ובעבודת הנמלים שלהם שלמראית עין אין לה חשיבות יתר אך היא תיתן להם את סם החיים החדשים אחרי אובדן דם רב.


יש לי שבת?
מיומנו של רווק זקן

זה זמן רב לא נזדמן לי לנוח בשבת. כמקובל בקיבוץ הריני עומד תמיד להיות מסודר ביום זה לעבודות שבעלי משפחה משוחררים מהן כרגיל, כדי שיוכלו ליהנות בחוג משפחותיהם. הסדרן משגר תמיד במצפון קל רווקים כמוני לעבודה בשבתות.
ערב שבת, ואני מהרהר לעצמי, מחר תהיה לי שבת – שבת כלכל שאר היהודים בארצנו. אוכל להרשות לעצמי לקרוא הערב, מבלי שתטרידני המחשבה שעלי להפסיק לקרוא בספר, כי אחרת יקשה הדבר על עבודתי מחר. סוף סוף איני נמנה עם הצעירים  ביותר ואסור לבזבז את כוחותיי. הרגשה נעימה לי שאוכל לקרוא עד שאירדם, ולא אצטרך לשקול שיקולים הגיוניים מתי להפסיק בקריאה. שיקולים המפריעים אף הם להירדם כהוגן. ולפני שתרדמה נופלת עלי אני מכבה את האור ונפרד מכל העולם האפור והקודר הזה. 
ישן אני או לא? איני יודע כיצד הגעתי לאחד הרחובות של עיר מולדתי שבה שולטים כנראה הנאצים. למה הלכתי הנה ממחיצתם הבטוחה של חבריי? נזכרתי: מטרתי הייתה להציל את אלה שנשארו כאן. כעת רואה אני שהרחובות חשוכים, לא נראית נפש חיה, ואני נצמד בחרדה אל הקיר. חיכיתי לגזר דיני כי ידעתי שאבדתי. ופתאום מתפוצצת פצצה, לא ראיתיה, 
אולם שמעתיה. ועוד פצצה, קולות איומים מגיעים אלי, ואני מתעורר... עדיין אני במצב של נים ולא נים. חזרתי למציאות, אולם כבר מתחוור לי שאיני נמצא ברחובות עיר מולדתי. קולו החד של ילד חודר אלי, ואני שוב שומע בום!!! התעוררתי לגמרי. ילדת שכניי נכנסת לחדרם ויוצאת, ובכל פעם היא דופקת בדלת. קולות דפיקה אלה גרמו כנראה לחלומי. מהי השעה שהילדה כבר הגיעה להוריה? כנראה שבע ורבע! ברחה הילדה מהגן כדי להמתיק את מנוחת השבת של הוריה. אולם, הקיץ הקץ גם למנוחתי. ומכיוון שכך אני מתלבש והולך לאכול.
השעה היא כבר אחרי שמונה, אולם חדר האוכל ריק עדיין. אין דבר, השקט מוסיף להרגשת החגיגיות. לצערי, גם התורנים מסתגלים לאווירת החג ומתנהלים לאטם. הזמן עובר בהמתנה, ובינתיים מגיעים גם אלה המעדיפים את האכילה על השינה. אל שולחני מגיעים אחדים מהעולים החדשים שאת שפתם איני מבין, אולם מדיבורם הנרגש, אני מסיק שצפוי  שאהיה עד לקטטה שתפרוץ. כשאני רוצה לעבור לשולחן אחר, אחד מביניהם מצטחק. נראה שהפורטיסימו היא התכונה המיוחדת של השפה הזאת, ואולי זה הרגל של איש המזרח. גם ילדינו אינם מקפידים על טונים בדיבורם. כך אני מתפלסף וממתין לארוחת בוקר. ובינתיים, חדר האוכל הולך ומתמלא. באים הורים עם ילדיהם הקטנים והפעוטים הלבושים חגיגית. על יד השולחן הסמוך יושבות שתי אימהות צעירות. הן הושיבו את ילדיהן על הספסל, עבר רגע ושני הפעוטות קמים ועומדים על הספסל ומטפלים באוכל שעל הצלחות. האימהות כלל אינן מרגישות בדבר, די להן שילדיהן נמצאות במקום, ובזה הן יכולות להיווכח מצרחות הילדים. באים עוד ילדים בזה אחר זה, כי אין מגרש משחקים טוב מחדר האוכל בשבתות ובחגים. בצחוק ובצעקות רודפים הם זה אחר זה שתילי אדם אלה, שהם בדרך כלל נחמדים, אולם לעתים קרובות גם מפריעים. לשולחננו הצטרפו גם שני ילדים מהשולחן הסמוך שהשתעשעו בשיעור זמרה כשני חזנים. האימהות כל כך שקועות בשיחתן שהן אינן מרגישות בהיעדר הילדים. מהו הנושא המעמיק כל כך את שכנותיי עד שאינן שמות לב לילדיהן? הנני קולט מילים מספר: בד בהיר גם למטה בחתך, ואני אומרת לך שאהיה יפה מאוד. התשובה היא חריפה שאין להעלותה על הכתב. איני מקשיב יותר כי בינתיים כובשת אותי תמונה אחרת. בא אחד החברים נושא מגש עם אוכל, הקומקום שעליו מלא בקפה, הלחם - מגדל בנוי , וכפי שאני מבחין בתוכנן של הצלחות הקטנות, הרי יש שם גבינה לבנה, ריבה, דגים, מכל הטוב שהעניק ד"ר דב יוסף לארוחת הבוקר. החבר ממהר ובזריזות שומר על שיווי משקלו של המגש בעוברו בין המבוגרים הרבים ובין הילדים הרבים עוד יותר, הרצים הלוך ושוב. אני מתמלא חרדה לגורל המגש, ולא בכדי, ילד אחד נתקל בכוח רב בין רגליו של נושא המגש והמגש מט ליפול, ואין כבר אפשרות לשמור על שיווי המשקל. הקפה, הלחם, הריבה והגבינה נשפכים תחילה על הילד וממנו על הרצפה. הילד נבהל ופורץ בבכי מר. האם, המכירה היטב את קול בנה, היא בדיוק זאת שחשבה שהבד הבהיר יהיה יפה ביותר בשבילה, קופצת ממושבה כנמר ורצה אל הילד. חושש אני מהתפרצות "חינוכית" שתמצא את ביטויה במכות לילד שגרם ל"טרגדיה" הזאת, אולם לא. האם מנסה לנקות במטפחתה העדינה את ילדה מהתערובת הרב-גונית ובקול כבוש פונה אל החבר הנבוך: אידיוט, אין לך עיניים?
בעצב רב מתבונן החבר אל המאכלים שנאספו בעמל רב, ואנחתו חדרה ללבי: הארוחה שלי!
בחיוך על שפתיו, מתקרב אלי סדרן העבודה, ואני נזכר באמרתו של לאוקון: " אני מפחד מהלבנים, גם כשהם מביאים מתנות". הרגשתי לא הטעתה אותי. הוא פונה אלי ואומר: טוב שמצאתיך, אתה עובד אחרי הצהרים במטבח. נדמה לי שהבעת פני הייתה דומה לזו של חברי אשר איבד את ארוחתו, וגם אני נאנחתי: "השבת שלי!!!
יוסף אנגל         

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור