כניסת חברים ותושבים

רות פולק
תאריך לידה:
28/11/1922
תאריך פטירה:
26/1/2015
תאריך פטירה עברי:
ו' בשבט תשע"ה

ענת לב מספרת על רות ‏  ‏
רות ואורי פולק היו שכנים להורי בשנים הראשונות של הקיבוץ. תרצה ואני נולדנו בהפרש של יומיים. כל ילדותנו עברה ביחד. זכורות לי שעות אחר הצהריים עת היינו מבלים עם ההורים על הדשא המשותף שלפני ביתנו. רות הייתה ספורטאית של ממש. היינו קופצים על חבל, משחקים בתופסת, במחניים שכונתיים ורות הייתה עושה גלגלון לצהלות כולנו. רות גם הייתה שחיינית מצוינת והיא זו שיזמה משחקי מים בבריכה ובשכונה.
ה"פילוג" קטע הכל. גם את ההווי השכונתי שלנו, כאשר רות, אורי והילדים עברו לאיחוד. גם תרצה ואני שלמדנו באותה הכתה והיינו חברות ילדות ,נפרדנו. הקשר בין המשפחות נותק.
כשאבא שלי נפטר בחטף בשנת 1966 ואמי נותרה המומה, בודדה וכואבת, הייתה זו רות שתמכה בה. רות הייתה באה לבקרה כל שבת, חוצה את הכביש ומגרש הכדורגל עם כלב או שניים בזרועותיה, מביאה עוגה שאפתה או מעדן אחר שהכינה. רות, יותר מכל חברותיה של אמא במאוחד, נשארה נאמנה ומסורה, גם בימים קשים ומרים של אמי, עד פטירתה ב-1989.
לימים פגשתי את ארי ולאחר שיחה בינינו החלטתי לבקר את רות בביתה. האמת, חששתי. ארי עידכן אותי במצבה ולא ידעתי כיצד תקבל אותי רות ואיך יזרמו יחסינו. 
הפגישה הראשונה התאפיינה בעדכון הדדי היא אותי ואני אותה. רות הייתה הרבה יותר מעודכנת ממני. גם ידעה על אסוננו, על עמית בננו שנפטר מלוקמיה, על ילדי האחרים, על עיסוקינו, שלי ושל יורם.
בפגישות הבאות שלנו ביקשתי את רות לספר על עצמה. רות נולדה בהמבורג שבגרמניה בבית גדול מחוץ לעיר. המשפחה הייתה מתבוללת ולא היה לה כל קשר ליהדות ולציונות. כנערה הלכה לתנועת נוער שהכשירה את הנערים לעליה לפלשתינה. כאשר התקבלו האישורים לעליה, ורות התכוננה אף היא להגשים ולעלות לא"י, החלו ויכוחים קשים בין הוריה. רות קיבלה החלטה בעידודה של האם. הפרידה הייתה קשה וכואבת. רות לא פגשה עוד את הוריה. רק לאחר המלחמה נודע לה שביתם הוחרם ע"י הנאצים, אביה נכלא ונשלח לאושוויץ, ואחיה הצעיר נהרג ברחוב ע"י פורעים. המלחמה שהוכרזה עם פלישת הנאצים לפולין תפסה את רות וחבריה שטים באנייה "גלילה" לארץ. המסע הופסק והאונייה נגררה לטרייסט. לאחר שהייה של שבועות אחדים בנמל הוסדר המשך השייט. עם הגיעם לארץ, נשלחה כל הקבוצה לקיבוץ שדה נחום. לאחר שנה, בשנת 1941 עברה רות לגבעת חיים והקימה משפחה עם אורי. רות אהבה מאד את אורי. 
אורי הצליח להעלות את הוריו לארץ והם גרו קרוב לאורי ורות. רות טיפלה בהם במסירות עד יומם האחרון. שנותיו האחרונות של אורי ודעיכתו האיטית היו לה קשות ביותר. היא סיפרה לי שבכל יום כשהיא במיטתה היא משתדלת לחשוב ולראות את אורי כמו שהוא במיטבו ולהיזכר בחייהם המשותפים.
בפגישות שלנו נזכרנו בימיו הראשונים של הקיבוץ, בחברים שהיו ואינם עוד, בחגים ובהווי הקיבוצי של אותם ימים. רות אהבה מאד לשמוע מוזיקה קלאסית, לקרוא היא כבר לא יכלה, כך שנעזרה בספרים המוקלטים ובדיסקים עם האופרות שאהבה. כך מצאה דרכים להנעים ולו במקצת את שעותיה הקשות.
רות הייתה במוצאה ייקית, אבל ייקית מאד רגישה ומתחשבת. גם בזקנתה המיוסרת והכאובה ניסתה לא להכביד, לא לשאול יותר מידי, ולא להפריע למהלך החיים של ילדיה ונכדיה. מחלתה הקשה של תרצה ומותה הותירו אותה מסוגרת ועצובה מאד.
רות זכתה במטפלת נפלאה. לני הייתה בשביל רות העיניים, הלב והנשמה. לני, מגיעה לך תודה גדולה-גדולה, אני חושבת שבעזרתך ובזכותך היו חייה של רות בשנים אלו מעט יותר נסבלים.
ולכם הבנים ובעיקר הנכדים, אני לא יודעת כמה הספקתם להכיר את סבתכם. תולדות חייה חובקים את שנותיה הראשונות של המדינה, את שנות ההתיישבות והקמת הקיבוץ, שנים של עבודה קשה של נחישות והתמדה לצד חיי משפחה וגידול ילדים. וכל זה בכלל לא מובן מאליו. הייתה לכם אמא וסבתא גזעית עם נשמה עדינה ומיוחדת.

ארי ורות פולק



עפרי מקריא בשם המשפחה 
את הקטע הבא כתבו אנשים שהכירו את סבתא שלי טוב ממני. משנותיה הטובות נותר לי רק זיכרון ילדות קלוש של אותן ארוחת משפחתיות צנועות ונעימות. אקרא בשם המשפחה את סיפורה של רות. 
רות, אמא, סבתא – נחבאת לכלים. צנועה. שקטה. קשה לפיענוח. אז רצינו לספר עליה קצת.
נולדה וגדלה בהמבורג גרמניה. נראה כאילו נתלשה מחיים אחרים, מסודרים, מגובשים. חיים שהתגעגעה אליהם כל השנים. הייתה כאן ולא הייתה. מכונסת בעצמה אך קשובה. חוש הומור מיוחד גם הוא מוצנע ופורץ מדי פעם. והיה לה החיוך הנבוך הזה שכאילו התגנב אל פניה. 
 רות הגיעה לארץ עם קבוצה של עליית הנוער ב-1939 רגע לפני שנסגרו שערי גרמניה. בשנתם הראשונה בארץ הם עבדו ולמדו עברית בקיבוץ שדה נחום.
אחר כך בגבעת חיים רות עבדה שנים כאחראית על מטבח התינוקות. עבודה זו חייבה אותה להשכים לפני ארבע בבוקר, דבר שהפך להרגל של שנים. אח"כ עבדה כמטפלת בכיתות הבוגרות, אהבה מאוד את השיח והקשר עם בני הנעורים. 
עבודתה האחרונה במשך שנים רבות הייתה במכבסה. היא יצאה להשתלמויות והתמקצעה, מצאה אתגר בעבודתה זו. 
והיו הרגעים החשובים עם המשפחה: עוגות לתפארת בימי הולדת: קרם בוואריה לימי ההולדת, שטרודל תפוחים, עוגות שמרים במילוי אגוזים מהעץ ליד הבית ופאי הפירות שלה - משמש או שזיף. ובימי שישי עוגה רק לסוזאנה אולי משום שרק איתה יכלה לדבר גרמנית, להיזכר בבית ילדותה. בפורים אזני המן לכולם והטובות ביותר! ארוחות משפחתיות במוצ"ש שהיו גם הן צנועות, אך טעימות טעימות. לימי הולדת מתנה או מעטפה תמיד עם ברכה מושקעת. לפני החגים והאירועים ארגנה כרטיסי ברכה לכל בן משפחה והייתה מגייסת את ארי לכתוב ברכה אישית לכל אחד.
השנים האחרונות היו עם הרבה קושי. בהדרגה איבדה את הראייה והיכולת ללכת. אבל, למרות הקשיים לא ויתרה, נאחזה בחיים, כאילו נפתחה אליהם אפילו יותר. עוד ביקור של הנכדים. של הבנים. עוד ארוחת יומולדת או ארוחת שפארגל, שהגיעו היישר מגרמניה. עוד ספר לשמוע, עוד קונצרט להקשיב לו. 
המוסיקה היתה לה מפלט והנאה כמו לכל המשפחה. גם הדרך להרגיש ולהביע רגשות.
את אורי ליוותה במשך שנים בנווה נועם. לא החמיצה אף יום. משחקי שולחן. ארוחת ערב ביחד.
ולני, כל כך קשה ללני. המטפלת המסורה והנאמנה! ולני סיפרה – כשהגעתי, ראיתי המון חתולים, בבית, בחוץ, מתחת עץ הגויאבה ועל הגג. רות תמיד דאגה שלכולם יהיה מה לאכול. גם כשהייתה בבית החולים והרגישה ממש רע, המשיכה לשאול על מושמוש החתולה – מי דואג לה, כשאנחנו בבית החולים? ככה למדתי להכיר את המסירות והלב הגדול של רות.
רות התקשתה לקבל עזרה. תמיד שאלתי מה היא רוצה איך אפשר לעזור. הייתי צריכה לקבל רשות לטפל. הבוקר ניקיתי את הבית וכששאלו אותי, למה את מנקה? הבית נקי. עניתי: כי רות אהבה בית נקי ומסודר.
לני, תודה.
נוחי סבתא רות. אוהבים אותך. כולנו.

רות ואורי



רותי שלנו,
יום יפה, יום עצוב היום.
כמו  שהיית את.
הייתה תקופה קשה לקראת הסוף. ועכשיו,
כשנגמר ועלית למעלה, לשדות הציד הנצחיים,
את שוב יכולה לדלג בין הגבעות והפרחים..
כמו שאהבת.
אני שמח בשבילך.
חשוב לי מאוד שנחשוב עליך ונזכור אותך כפי שהיית גם כצעירה וצעירה בליבך.
ההומור שלך, הממזרי, היה תמיד חלק חשוב ממך.
אבל תמיד הרגשתי גם בעצב שהיה שם, נחבא.
תמיד הזדהית כל כך עם סיפורים על הכאב של אנשים שאיבדו קרוב.
איך זה הרגיש להיות נערה צעירה, שנאלצה להשאיר מאחור- אמא, אבא ואח צעיר בעיר ילדותך ואח"כ ללמוד שנספו בייסורים?
ורק את נותרת.
ועם זה, המשכת לבנות את חייך עם הרבה חום, יופי ומסירות.
נזכור אותך בעצב וגם עם חיוך.
ארי

רות,
עשר שנים מאז הטלפון שקיבלתי במבטא כבד, "אני צריכה עיסוי אבל לא אוכל להגיע אליך עם הברך השבורה , יש לך שם מדרגה"...
עשר שנים אחת לשבוע שאנחנו נפגשות, אצלך.
אני מכירה אותך עוד מימי ההולדת של הפולקים, הילדים, הנכדים, את מגיעה עם עוגת התפוחים הנפלאה שלך, או הגבינה והכי הכי הפרג, מעדן אמיתי לא כדאי לפספס..
עשר שנים שאני מגיעה אליך, ברקע מוסיקה קלאסית, ברדיו הקטן בסלון או בערוץ מצו, וכשהשמיעה כבר יורדת והעיניים כבר לא בסדר את יושבת צמודה למרקע, מקשיבה ומנסה לראות את הצלליות ,אופרה.
את לא דברנית גדולה ואני סקרנית שואלת...
את מספרת על הספר האחרון שאת שומעת, הספר שקיבלת מספריית העיוורים ששושי סידרה, או מסוזנה שהביאה איתה מגרמניה, ולא אחת את אומרת: "הספר לא טוב אני לא אוהבת", למה?  אני שואלת, ואת, "יותר מדי תיאורים שאני לא אוהבת", אה סקס, אני אומרת...
את סובלת, כואבת, שורדת, מתגברת, בהתחלה בכוחות עצמך ואחר כך אין ברירה עם מטפלת, בהתחלה, את מעשנת המון לא מוותרת, ואז נכנעת ומפסיקה, רות העקשנית , הלוחמת, לך יש סדר...
את לא דברנית גדולה ואני סקרנית שואלת...
ואת מספרת, על תנועת הנוער ואיך החלטת לעלות לבד עם התנועה והגעת לגבעת חיים מאוחד ואיך פגשת את אורי והאוהל, והחיים שלא היו פשוטים בכלל...
והיום הכי קשה לך הוא יום השואה, כששאלתי ואת  סיפרת על המלחמה ועל אבא, שנלקח למחנה, ואמא שלא יכלה לשאת את הכאב והחרפה והתאבדה..
ואז תרצה חולה ומצב הרוח שלך תלוי ,באיך תרצה מרגישה, ואת לא מוותרת ומבקרת עם המטפלת, על הקלנוע אי אפשר להכנס, ותרצה כשעדיין יכולה, אליך היא יורדת, וזהו תרצה נפטרה, ואת עוד שורדת, מישהו התבלבל כאן, את אומרת, כשאת עוד כמה מילים מדברת.
ויום אחד אני מגיעה ורואה תמונה עם הוקרה לדור המייסדים של הקיבוץ, ואני שואלת..
ואת מספרת, שקיבלת את התמונה מהקיבוץ, שרק את מופיעה בה,  מה הם חשבו להם לשים רק את התמונה שלי? החזרתי להם והם החליפו את התמונה, שגם אורי וגם אני קיבלנו את ההוקרה, את יודעת מה אורי עשה בשביל פריגת...
וזהו את שותקת גם כשאני שואלת...
ואני נוגעת עושה עיסוי כואב לך אני שואלת? ואת שותקת,
לפתע את צועקת, "את כואבת לי", , ואני שמחה סוף סוף את מדברת...
לא, זה אינו סימן, את מתכנסת,  סובלת, כואבת, כבר כמעט לא נושמת, אני ממשיכה להגיע, אחת לשבוע, עשר שנים...
את לא דברנית גדולה, אני סקרנית שואלת...
ואת שותקת.
ממי לברון

רות (משמאל) וגילה אגמון



רות ורוני


רות בעליית הנוער




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

זכרונות

ורדה לביא | 10/2/2015

רות ואורי, רפי ואני - היינו פעם, מזמן, שכנים מאד קרובים. אנחנו גרנו בחדר הקטן שלידם. אורי 

היה רוב הזמן בחו"ל בענייני "גת" ורפי  נקרא ב"מקרי חרום" , בעיקר עם רוני. החצילים שלי והעוגות של רות חגגו בשני הצדדים. וגם החתולים... זהו זיכרון רחוק...

זיכרון קרוב מלפני מספר שנים לא רב, כאשר רות עדיין דיברה ונפגשנו פה ושם בדרכים, לוחץ על מצפוני לא מעט: נפגשנו, כאמור, על הדרכים ואחרי כמה משפטים של "מה שלומך" ו"מה נשמע"
וכו', "יורה" אלי רות משפט, אותו לא אשכח כל עוד ...: "אנחנו שכנות קרובות, אבל מאד רחוקות"... הבנתי את הרמז, אך לצערי לא תיקנתי את הטעון תיקון... וזה מציק לי.

העתקת קישור