כניסת חברים ותושבים

יצחק יעקובוביץ
גיל:
אוגוסט 1895
תאריך פטירה:
11/1/1962
תאריך פטירה עברי:
ו' שבט תשכ"ב
הספד
ביום חמישי ו' בשבט  תשכ"ב, בשעות הקטנות של הלילה נפח יצחק נשמתו כתוצאה של מחלת לב בה לקה זמן ממושך.
יצחק הצטרף אלינו בשנת 1938, כשהמשק היה במצב ביטחוני חמור. 
הוא בא עם קבוצת מתנדבים של "מכבי-אש" לקחת חלק בשמירה על היישוב. 
מאז היכה שורשים במשק  וכמסגר- מכונאי  הראה יוזמה בשטחים רבים. 
במיוחד  התמסר לכל הנוגע  לביטחון.
פטיש ואזמל של האמן הפכו בידיו לכלי יצירה של אומן. לא היה גבול  לחיפושיו ולהמצאותיו  האומנותיים. באבן, עץ, ועצם גילם את מאוויו הפנימיים. 
זכורה לכולנו עבודת הפסיפס, על קיר המועדון, זכר לשואה, ולבעלי המלאכה שנכחדו.
הלך מאיתנו חבר בלא עת, וכל היישוב מלווה את מותו המוקדם בצער וכאב.

דברים על קברו
בחייך, יצחק, לא אמרנו לך שבחך בפניך, ולא גלינו שמץ מכל אשר בלבנו עליך;
אין אנו רגילים בכך גם כלפי חברים הנערצים ביותר עלינו, ואפילו כשהם זוכים ליובל. עתה כשאין אזנך שומעת, אין מעצור לגלות את אשר צפנו בלבנו; אהבנוך יצחק , הוקרנוך כאיש, כיהודי, כחבר, כאמן.
יצחק בא אלינו בימי המאורעות. ארגון ההגנה שלח אותו אלינו לעזור לנו בהגנה על ישובנו, שהיה מוקע לכדורי אויב, בתי המגורים שלנו היו מרוחקים מ"הגבול" שנים – שלושה מטרים בלבד, והאויב לא היה צריך לחבל תחבולות לשלוח בנו את כדוריו. רבים מאנשי ה"הגנה" באו אלינו בימים ההם, אבל יצחק אחד ויחיד בהם שדבק בנו
ונשאר אתנו. עבודתו הייתה במסגריה. וגם פה עסק ב"כלים" – בדברים הקשורים בהגנתנו.
מי מוותיקינו אינו זוכר את הפרוז'קטורים שבנה, אשר עין-החשמל שלהם בלשה את הסביבה לבל יתקרבו האורבים לדמנו.

הייתה לי הזכות להמליץ באסיפת קיבוצנו על קבלתו לחברתנו. 
הוא היה קשיש מרוב חברינו; וקיבוצנו רגיל היה לקלוט ביחוד מיוצאי תנועות הנוער החלוציות. איני יוכל לומר שבימים ההם הכרתי את יצחק מקרוב, אבל ראיתיו לא אחת שקוע כולו בעבודתו, ועושה אותה באהבה ובשמחה. וידי-זהב לו.
המתכת בה מטפל, מצייתת לו, "כחומר ביד היוצר". ופניו קורנות מרוב ענין. ונעים  שיחה הוא. לא לשון-לימודים בפיו, אבל חשת כי לא שכח האיש את גרסת הינקות שלו, וכי נצר הוא לגזע יהודי עמוק שרשים.
מלים ספורות בלבד אמרתי בהמליצי עליו באסיפה;
לא היה ספק ביחס הציבור אליו. ואת דברי סיימתי; "ירבו כמותו בקיבוץ".
כמחצית היובל עברה מאז, ובמשך השנים האלה הכרתיו מקרוב, 
ועתה יוכל אני לחזור וביתר ודאות - על הדברים שאמרתי; ירבו בתוכנו כמותו - בגילוייו האנושיים השונים.
ואם במסגריה ראינוהו כאומן מעולה, הרי בשנותיו האחרונות נתגלה כאמן בחסד עליון. ימיו - לעבודה, וערביו לתחביב - מעשי אמנות. וכל אשר עשה אמר שירה. כי נפש של משורר היה ליצחק. לא בשורות קצובות שר שירתו; הוא גלף אותה בחומר דומם, תחילה עשה במוזאיקה, לאחר מכן – בעץ, לבד ובריקועי פחים, ובאחרונה - בעצמות של בהמות. 
במגע ידו הברוכה העלו העצמות היבשות בשר, וקרם עליהן עור, והופח בהן רוח חיים.
שונים ומגוונים היו נושאי יצירתו. אין זה מקרה שאחת מיצירותיו הראשונות במוזאיקה הייתה סמלי השבטים - נושא שקסם לרבים מהאמנים העממיים בגטו היהודי. טבעית ביותר הייתה הבחירה הזאת ליצחק. אף לא מקרה הוא שמכל אישי האומה והתנועה הוא בחר בברל כצנלסון ז"ל לפספס את דמותו איש הערכים היה יצחק, אף-על-פי שלא הרבה לדבר עליהם. אבל יותר מכל הוא דלה את נושאו מהעולם היהודי שחלף. הוא גילף גלריה גדולה של יהודים בעלי " תואר"; בעלי נשמה יתירה.
באהבה גדולה צייר קלסתר פניהם. כך יוכל לצייר רק איש הקשור בטבורו לעולמם של יהודים אלה.
אמירת "קדיש" עם סתימת הגולל הלמה את יצחק איש - העם מהסוג הנעלה. ואנו, האבלים על מותו, המלווים אותו בדרכו האחרונה, אומרים יחד עם בני משפחתו המיותמת; יתגדל ויתקדש. 
יהודה ארז 
 
אליעזר רט כותב על יצחק
זוכר אני את יצחק בהגיעו אלינו בזמן המאורעות הוא בא בראש קבוצת חברים עליזים, שונים במקצת מאתנו. היו אלה חברים חלוציים ברוחם אשר התנדבו בעיר למכבי אש. פעולה זו הייתה באימונים בשעות הפנאי ותורנות ללא תמורה. כמסגרות ארגוניות דומות אחרות אז, הייתה גם זו, של מכבי-אש קשורה בהגנה ופעולותיה היוו חלק מפעולת ההגנה. את יציאתם לשמירה בישובים ראו כהמשך טבעי להתנדבותם בעיר. ביניהם היו גם שהשאירו אישה וילדים בבית ובאו למלא את חובתם הלאומית, חובה שהרגישו בלבם פנימה. כעבור זמן מה התפזרה החבורה ויצחק נשאר אתנו.
בהרבה מלאכות עסק יצחק בחייו. ברובן התמחה בכוחות עצמו ובלי הכשרה  יסודית. בכושר התמצאותו ובדמיונו הרב הצליח למצוא פתרון לרוב הבעיות בפניהן הועמד. וברצוני לספר על גישתו ויכולתו זו. היה זה בתחילת מלחמת העולם, כאשר האנגלים, בהיותם זקוקים למוצרים שונים וגם מתוך דאגה לכלכלת הישוב, הזמינו יתדות לאוהלים. המחלקה לקבלת עבודות וביצוען בקיבוץ המאוחד, קיבלה הזמנה זו והציעה גם לנו לקחת חלק בה. 
כיוון שלא היינו רגילים לעבודות מסוג זה, היססתי מאוד. אבל יצחק מצא מיד פתרון; תוך זמן קצר התקין מספר מחרטות בנצלו חלקים ישנים של מכוניות וכדומה, ובמהרה הפכה כל המסגירה לבית-מלאכה לחרטות עץ. הוא גם לימד מספר רב של חברים את מלאכת החרטות, בתוכם כאלה שלא עסקו במשהו דומה לזה, לא לפני כן, ולא אחר כך. וכך, תוך עבודתם יומם ולילה בוצעה ההזמנה. וכדי לשוות ליתדות מראה של עבודת יד, כדרוש לפי החוזה, השחיתו את צורתו החיצונית במכשירים שונים. הייתה זו דוגמה טיפוסית של גישתו הפרקטית לכל הבעיות.
ידו הייתה בכל מפעל שקם בגבעת-חיים ועצתו הוסיפה תמיד וסייעה למציאת פתרון רצוי לבעיות השונות. כאשר לקה בבריאותו, עזר לו כושרו זה למצוא עבודה מתאימה.
לאחר העבודה עסק בתחביבים שונים, וכאן ראוהו כל החברים בהפעילו את דמיונו הרב, ובהשתמשו בחומרים שונים ומשונים. 
אבל יצחק לא הסתפק רק בעיסוק עבודת כפיים. הספרות החביבה עליו הייתה בשטח ההיסטוריה והוא הרבה להתעמק בממצאים הרבים בנושא זה,
אך רכש לעצמו ידיעות רבות. תמיד היה מוכן להחליף דברים בנושא זה ובהתלהבותו הרבה גם ידע לעניין אחרים לעסוק בכך. כמובן, היו לו כלכל אדם, התלבטויות רבות ולעתים התייעץ וניסה למצוא מוצא בעזרת חבר.
אך בדרך כלל לא אהב להטריד אחרים בבעיותיו האישיות וגם לאחר שידע את מחלתו שהציקה לו זה זמן רב, לא שקע בהרהורים כבדים, ולא הרבה להטריד. יתכן ותכונה זו החישה את קיצו.
 יהי זכרו ברוך.

--------
מתוך - טיפוסים בגבעה / חנוש מורג

יעקובוביץ’ היה אחד מן החברים היותר מבוגרים בקיבוץ. 
הוא התנדב לקריאה של ארגון ההגנה לעזור ליישובים החדשים בזמן המאורעות של 36. 
כשהגיע לקיבוץ היה כבר מבוגר, אך החליט להישאר כחבר קיבוץ. 

הוא התקשר אל אנושקה, ויחד הקימו משפחה. 
אנושקה הביאה למשפחה את גיטה ביתה, ויצחק הביא למשפחה את גיטה נכדתו, וביחד הם היוו קן משפחתי. הם גרו בשכונת המגדל, היום גרה בביתם לוסי. 



יצחק עבד בשעות הבוקר בקיטור, ובשעות הערב הוא פיתח לעצמו עיסוק או תחביב שאותו העלה לדרגת אמנות – עבודת פסיפס. הוא הפליא בעשייתו זו, ושיבץ אחת לאחת אבנים מן הטבע שאותן התאים למושא יצירתו.
אנחנו הילדים של השכונה, אוהבים להיזכר בנוסטלגיה איך ישבנו לידו במרפסת ביתו מלווים את כל שלבי עבודתו. קודם הוא שבר בעדינות את האבנים, לגדלים אחידים, אחר כך מיין אותם לגוונים שונים, הוא עבד בדרך כלל על נושא מסויים. עבודת המאסטר שלו הייתה הפסיפס של שבעת המינים. בהתמדה ובדיוק הוא עבד על 12 תמונות של השבטים שאחר כך יצר מהן עבודה אחת גדולה – התלויה היום בכניסה למזכירות, ובעבר הייתה תלויה בכניסה למועדון. עבודה נוספת שלו על שבעת המינים שגם היא תלויה בכניסה למזכירות, ביחד עם עבודת השבטים,  מעידה על יכולתו הרבה במלאכת הפסיפס, ועל בחירה בנושאים הקרובים לליבו – מתחום ההיסטוריה והתרבות היהודית. 



במזכירות גבעת חיים, עוד כששכנה בצריף הישן והנחמד, הייתה תלויה במשך שנים עבודת פסיפס של דיוקן של ברל מעשה ידיו. אין לי מושג מה קרה לה בזמן המעבר מהצריף למשכן החדש, אבל אני יודעת שלרבקה חן בבית יש העתק של עבודה זו שהאמן העניק ליהודה ארז, הם היו שכנים במשך שנים. 

יהודה גם הספיד אותו מאד יפה בחוברת שיצאה לזכרו, ביום השלושים למותו (8.2.1952). וכך הוא כותב בדבריו:
"כל אשר עשה אמר שירה, כי נפש של משורר הייתה ליצחק. לא בשורות קצובות שר שירתו, הוא גלף אותה בחומר דומם, תחילה במוזאיקה, לאחר מכן – עץ לבוד ובריקועי פחים, ובאחרונה בעצמות של בהמות".  
חלום גנוז אני נושאת עימי כבר כמה שנים, לאצור תערוכה מפרי עבודותיו. קשר ראשון עם המשפחה כבר נוצר, אך עדיין גוף העבודות שיש בידי הוא לא מלא, ואם כבר תערוכה רצוי שתהיה מקיפה. אשמח לשמוע אם יש בידכם עבודת כלשהי מעשה ידיו. 
 
תמי הורוויץ מספרת:
אני כותבת בתור בנות פרטיג השכנות של יצחק ואנושקה, שהיו חברים טובים של משפחתנו, והייינו מבקרות אותם בביתם דרך קבע עם אמא שלנו כמובן.
גם אנחנו - אחיות פרטיג, אהבנו לבוא ולראות את יצחק בעבודתו היפיפיה עם הפסיפס. הוא היה שובר אבנים מכל סוג וצבע יושב לו בשולחן בדשא על ספסל ירוק ליד עצי האנונה שלהם שהיו טעימות במיוחד שם למדנו מהו הפרי הזה. ימים רבים עמדנו לידו לראות איך מתחילה התמונה ואיך היא תסתיים את המילוי בין האבנים וכו'... המרפסת שלהם היתה מלאה בתמונות פסיפס שיצר על כל הקירות.


יצחק כאמן
אמנות היא הביטוי לרחשי הנפש. יהיה אשר יהיה גורם ההשראה, שורשה תמיד בנכונות פנימה ובדחיפה ליצור.
הטבע ברבגוניותו הבלתי מרוסנת היו אחד המניעים ליצירה, גורם אחר - המחשבה המבשילה בפנים הנשמה ונושאת את פריה.
אצל רבים התבסס נושא היצירה האמנותית על מוצאם והשתייכותם לעם והיא המקור לאומנות עממית.
בפנימיותו חי יצחק את הווי העיירה היהודית והוא ידע לשמור על דמותה של "יהדות המזרח" שאף לליבנו היא כה קרובה. דמות זו הכתה שורשים והצמיחה מתוכו, ואז ניגש יצחק לחומר וידו אחזה באכבן, עץ, נחושת ולבסוף אפילו בעצמות.
אין זה מקרה, שיצחק כבן אדם צנוע ואמיתי חיפש ומצא ליצירתו דווקא את אמצעי החומר הפשוטים אשר בטבע. יום יום ישב מכונס בתוכו ליד סדן יצירתו במכבסה ועמל בשקדנות עם כלי אמונתו. היה זה מראה בלתי נשכח, אשר העלה בזכרוני את דמותו של "הנס זַכס" המכונה "הסנדלר והפיטן".

כל יצירתו של יצחק נושאת אופי צנוע ואמיתי, אשר בא מן הלב ומדברת אל לב האדם הפשוט והישר בהליכותיו. ברצוני להודות ליצחק בשם רבים, גם אם לא ישמע עוד דברי תודה אלה, שכך הראה לנו דרך לתודעה יהודית ובלי הכרזות כלשהן.

חי בנינו אמן, אשר הבין וידע לשמור על ציפור נפשו, ללא השפעה ניכרת של תמורות הזמן החולף.

יצחק כאמן-יהודי, וכבן אדם-אמן.
שושנה ולטש.

לא הכרתי את יצחק עד אשר בא למשק לעזרה מטעם "כופר הישוב".
נגד עיני עוד עומדת דמותו בחליפת הגפירים עם הכובע המשונה, עולה ויורד במדרגות המגדל שבו שוכנת תחנת הגפירים אז. לא טיפוס של חייל היה, אבל של מתנדב. איש אשר ידע את אשר עליו לעשות "בימים טרופים אלה".

הכרתי אותו על יד שולחן בחדר האוכל בעת שהוא סיפר, ודווקא באידיש, בדיחה יהודית מפולפלת, סיפרתי גם אני, וככה התיידדנו.
יצחק היה אוצר של פולקלור, של מימרות. הוא אהב את היהודים כפי שהם. סיפורים ארוכים שמעתי ממנו על היהודים הפשוטים בלודג', עיר מולדתו. באיזה חמימות הוא סיפר ואיך ידע לצייר אותם, כאילו הם עומדים לפניך. אהבתי להאזין לסיפוריו ובייחוד בשפת האידיש.
יצחק עבר אלינו לאחר זמן מה במסגריה. בעל מלאכה היה. אחראי למכונות, יוזם ומפעיל. היה זה בזמן מלחמת העולם השניה, כגזבר המשק הזמנתי אותו לעיתים להילוות אלי לתל אביב, כדי לקנות ציוד עבור המסגריה. תמיד עשה זאת באי רצון. פעם שאלתיו לפשר הדבר: הרי אתה יצחק באת אלינו רק לפני זמן קצר מהעיר, למה אתה מתקשה לנסוע העירה אפילו בקשר לתפקידך?. "אני נולדתי בעצם קיבוצניק, ענה, אבל הגורל התאכזר אלי. אני אוהב את הכפר וחבל שלא הצטרפתי לקיבוץ בזמן היותי איש צעיר. כעת זרה לי העיר, ממנה באתי".

לא הייתי מופתע כאשר ראיתי בפעם הראשונה את עבודות המוזאיקה של יצחק. תמיד היה בו ניצוץ אומנותי, גם כשעסק במלאכה הפשוטה, תמיד היה אמן. עבודות העץ שלו ספוגות אידישקייטיות. הטיפוסים היהודים שהוא יצר אותם כאילו מחדש, ליוו אותו כל ימי חייו.

התעניין מאוד בהקמת "בית וינה". לא פעם צריך הייתי להסביר לו ולספר על הבעיות והקשיים הכרוכים בהקמת הבית הזה. תמיד שאל אותי לתאריך בו ייגמר הבית. כאשר עבר התאריך שנקבתי, היה בא אלי בתלונות. ודרש הסברים לעיכוב. לפני מספר חודשים, כאשר הגיעה הידיעה על החלטת קהילת וינה, הבטחתי לו שבפסח הקרוב יושלם הבית ונחוג בו בצורה נאה יותר את "הסדר", "נשתה אז לחיים" מחוץ לארבע הכוסיות, אמר. הגורל התאכזר אליו ולא נשב איתו יחד בסדר הבא.
יצחק פניגר.

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור