כניסת חברים ותושבים

רבקה (כהן) לנדסברג
תאריך לידה:
10/1/1914
תאריך פטירה:
23/3/1963
תאריך פטירה עברי:
י"ז אדר תשכ"ב

רבקה ז"ל נולדה בפינסק, שברוסיה ביום 10.1.1911. 

משפחתה השתייכה לשכבה דקה של אינטליגנציה היהודית-רוסית, שידעה לאחד אהבה שרשית לעמנו, לספרותו, לשפתו - עם חדירה עמוקה לתרבות הרוסית העשירה. רגש לאומי טבעי עם להט סוציאלי מהפכני. ובביתה זה - ראשית חינוכה.

בהיותה בת 14 צורף אביה לשרות הדיפלומטי הסובייטי, בתור נספח כלכלי בפראג ובברלין. רבקה יצאה עם משפחתה מרוסיה. 

המשפחה לא חזרה עוד לרוסיה. 

רבקה ממשיכה לקבל את חינוכה בגרמניה. היא למדה בבי"ס בברלין, ואחר-כך סיימה את לימודיה בסמינר לגננות, והחלה לעבוד כגננת. 


בשנת 1933 עלתה רבקה לארץ, ספוגת תרבות מזרח ומערב אירופה גם יחד. לאחר שהייה קצרה בבית-אלפא היא ממשיכה במקומות שונים בארץ (נען, בן-שמן, שכונת בורוכוב בגבעתיים והרצליה) לעבוד בגני ילדים ולהקדיש מכישרונה וממסירותה לגיל הרך.

בשנת 1942 הגיעה רבקה אלינו כגננת שכירה, ובמשך הזמן קשרה את חייה ועתידה במקום ובנתה כאן את ביתה.

בשנת 1943 אורגן ע"י המרכז לחינוך, קורס מזורז בן שנה למורים. רבקה למדה בקורס זה, וחזרה כעבור שנה למערכת החינוך שלנו, כמורה מוסמכת.

בשנת 1952 יצאה עם יונה לשליחות  צרפת, שנמשכה ארבע שנים.

באהבה שאין למעלה ממנה התמסרה לבנה הקטן, עמרם. גידולו והתפתחותו היו לה לקרן אור ומקור שמחה בשנות מחלתה הקשה. 

בחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות האחרונים, הורע מצבה וסבלה כאבים וייסורים רבים, אך לא חדלה להאיר פנים לבאים לבקרה, ולאלה ששכנו במחיצתה בחדרי החולים. עוז רצונה ואהבתה הרבה לבנה, נתנו לה את הכוח להתגבר על כאביה וייסוריה עד יומה  האחרון. 

היא נפטרה בערב שבת 23 למרץ, במוצאי שבת הובלנוה למנוחתה האחרונה.

יהי זכרך ברוך לנו, רבקה.

בתוכנו   מס.  214    6.4.1962


אנו נפרדים ממך,

רבקה, חברתנו, ביגון ובתוגה.

הכרנוך שנים רבות בחיינו המשותפים ובעבודתך.

הוקרנו את טוהר אופיך, את חין ערכך

את מסירותך לילדים בהם טפלת ובהם השקעת את לבך ונפשך.

חברה נאמנה היית לכולנו

לחברים וידידים בקיבוץ ולמשפחתך.

 

מרחוק הגיעה אלינו הידיעה

על התמסרותך ללא תנאי

לשליחותך בהכשרה בגולה.

אף שם עגרו ניצוצות

יקרים של אמונת חייך

ללבבות של חניכים.

כוח חייך עמד

במבחן בשנות עבודתך

בתוגה ובאבל וגם בגאון

נזכור את הגבורה

האנושית הגדולה שהראת

בתקופת חליך הקשה.

זוך חייך וקלסתר

פנייך ישמרו בלבבות

ויהיו גנוזים בחיי חברתנו הקיבוצית.


טוני אזניה


"רבקה - אחותנו את"

 (קורות חייה)


בפינסק שברוסיה נולדה בינואר 1911. בהיותה בת שלוש נתייתמה מאמה - לא זכרה אותה כלל. האב שנתאלמן בעודנו צעיר נמנע מלשאת אישה שנית, כי חשש פן יפגע הדבר בשלושת ילדיו. אז עברה המשפחה לפטרבורג הבירה (פטרוגרד, היא לנינגרד), והיתומים נתחנכו שם בבית אבי האב, מומחה לסחר עצים.

הסב, יהודי שומר מצוות ידוע היה בעיר, בעל קשרים ענפים ומקובל גם על חוגי האצולה, בעלי היערות בימים ההם . אף הם ידעו שבשבתות ובמועדי ישראל לא יענה אדון כהן האדוק בדתו לשום צלצול בטלפון – אפילו יפסיד בכך ימים מרובים.

אך בניו לא הלכו בדרכיו; הם בתפסו לדעות מהפכניות-סוציאליסטיות.

שנים מהם שאול ומרדכי כהן, נעשו פעילים ב"בונד", והאחד – מרדכי, נתפרסם בשעתו בכינויו "וירגילי"- אחת הדמויות המקוריות והנלבבות ביותר ב"בונד". ביחוד בשדה החינוך פעיל היה, ולו גם יד בארגון ההגנה העצמית של ה"בונד" בימי המהפכה, ארגון שעשה רבות למען היהודים שבתחום המושב.

אבי רבקה לא היה פעיל כאחיו בתנועה הסוציאליסטית; חבר מפלגה לא היה. אבל לרעיון נשאר מסור בלב ונפש, אף סייע לתנועה בדרכים שונות.

ועל חטא זה נעצר ונכלא. בחוגי המהפכנים פגש הוא לראשונה אותה צעירה, בת למשפחה מתבוללת ורחוקה מכל עניין יהודי, שנשאה לאישה - את אם רבקה, מורה ומחנכת מחוננת הייתה, ובהשפעת בעלה הקדישה שנותיה עד למותה החטוף לחינוך ילדי עמל יהודים - ובשפתם היהודית. נראה שהורישה את יצרה הפדגוגי ברוך- הכשרון לבתה הצעירה לרבקה. היה זה איפוא, בית יהודי טוב; אבי המשפחה אהב את עמו ושפתו, דיברו אידיש בבית ועיתונות יהודית הייתה מצויה בו. וגם "ענף ציוני" גדל לאילן משפחתי זה;

דודו של אבי רבקה הוא הוא מרדכי בן הלל הכהן, מראשוני תנועת חיבת ציון ברוסיה, עסקן וסופר נודע. בימים ההם היה מבין חובבי ציון המעטים שלא הסתפקו בהטפה ציונית, כי אם הגשימו חזונם; הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל לאחר שחיסל את עסקיו המשגשגים בגולה. בין מייסדי תל-אביב היה (בנו הח' דוד הכהן, חבר הכנסת). ולא תם בזה "הייחוס" הציוני של בית כהן. אחרי דור הראשונים קם דור חלוצי העלייה השלישית. וכאן מוצאים אנו את דודתה של רבקה 

רוזה כהן, דמות מאירה בתנועת העבודה בארץ, ממייסדות ההגנה ומאישיה הבולטים של ההסתדרות בשנות העשרים  (בנה - האלוף יצחק רבין, סגן הרמטכ"ל).

שנות ילדותה של רבקה היו רצופות טלטולים, שינויי סביבה ומקום מגורים על רקע סערות המהפכה והמלחמות; בת שבע עוברת רבקה עם בני משפחתה לרוסיה הלבנה- להומל, למינסק, לסטארודוב; 1922 שנה במוסקבה, ולאחר מכן שוב לנינגרד. האב טרוד ורוב הזמן בדרכים;

האחות ממלאת אז מקום ההורים. היא ואח וחבריהם הקשישים יחסית נעשו אז חברתה הבלעדית של רבקה; גורלה עשה אותה מסוגרת הרבה כלפי בני גילה.

אף ללימודים סדירים לא זכתה אלא משחזרה ללנינגרד בגיל 12 (ואולי רק 

כאשר עברה המשפחה כעבור שנתיים לחו"ל - לפראג ולברלין) עד אז ניתנו לה שעורים ללא שיטה ורציפות אצל מורים פרטיים. אכן בית-ספר מיוחד במינו זימנו לה החיים; קופחה ילדותה, אך כמימרא הלטינית (בשינוי קל) – "לא מבית הספר, אלא ממציאות החיים לומדים אנו".

רישומי הסבל, היתמות, הטלטולים בוודאי לא נמחו לעולם. אבל דווקא על הרבה רגישות ורגשנות ורוך יודעת אחותה לספר, כגון; 

"רבקה אהבה מאוד בעלי-חיים. היא טיפלה במסירות בלתי-רגילה בכלב ובחתול שהיו בביתנו. קרה ששחטו תרנגול אשר גודל בחצר ביתנו שבסטארודוב. רבקה מאנה בעקשנות לאכול בשר זמן רב.

תקופת הנדודים המרים תמה. האב יוצא ב-1924 בשליחות ממשלתית (כנספח כלכלי) לגרמניה ויכול לקחת רק את בנו עמו; שתי האחיות נשארו לבדן בברית המועצות. 

רק ב-1926 עוברות גם הן לגרמניה. אך שוב נפרדים בני המשפחה; האב נקרא לחזור לרוסיה, רבקה נשארת בברלין. כאן החלה ללמוד בבית ספר ע"ש פרבל, לגננות - מאז ותמיד נכספה לעבוד כמחנכת. את השפה הגרמנית רכשה בנקל על בוריה. יותר מאוחר עברית וצרפתית; הלא עם כל התרבויות באה במגע חי בתחנות דרכה. 

בעלות היטלר לשלטון ב-1933 נשלחה לרבקה "דרישה" (רשיון עליה ע"פ בקשת קרובים) ע"י רוזה כהן, והיא עולה לארץ-ישראל.

ציונית הייתה מזמן - הרי מי כמוה טעמה הארור של גלות.

אחרי תקופה קצרה בבית אלפא עבדה כגננת-חלוצה, ולאו דווקא במקומות "מסודרים" ובשכונות האמידים, כי אם בכפר, במושבה, בקיבוץ - עד שהגיעה

ב-1942 לגבעת-חיים. 

כ"גננת שכירה" החלה, ובמשך הזמן קשרה את חייה ועתידה למקום ובנתה כאן את ביתה, ולאחר שקיבלה הכשרה לכך – כמורה מוסמכת. כן, בנתה בית של קבע - זו הפעם הראשונה בחייה שהדבר נמנע בילדותה ובנעוריה כשטולטלה על פני אירופה כולה ! כי כאשר יצאה ב1952 עם יונה לצרפת ולמשך ארבע שנים ארוכות - שוב לא הייתה זאת תחנה נוספת בחיי נע-ונד, כי אם הפעם שליחות של אדם מושרש במולדתו ובאדמתו. שליחות מרצון על מנת לגאול אחרים מגלותם.

אולי כבר אז קיננה בה מחלה ממארת, מבלי שאיש ידע על כך. ואולי לבה אמר לה? מכל מקום, רבקה לא הייתה רגילה להתפנק, להתאונן, להיכנע למה שנראה לה חולשת הגוף. את יסורייה נשאה בגבורה ובאלם עלאי עד לרגעיה האחרונים ממש.


מה מעט יודעים אנחנו על רבקה! לא לרבים פתחה את סגור-לבה ופיה.

גם את המעט שיכולנו למסור על  פני הדפים הללו - מאחותה שמענו.

אולם כל מי שבא במגע עמה, ולו רופף, חש בה עצמתה המיוחדת של אישיות, אישיות מקורית ועצמאית עד למאוד; ישרנות ועקיבות מופלגת, אמונה בערכים ודבקות בעקרונות. נדמה שלא ידעה פשרנות מהי אלא שמידת הקנאות לא לבשה בה תוקפנות של לחימה, כי אם אפיקים של התמסרות לחלש שבחברה - לילד. כל עוד זה ניתן לה - לילדי הגן או לכיתתה; לאחר מכן לילד העולה או הפרובלמאטי; לבסוף - כאשר גם עבודת קודש זו נבצר ממנה לעשותה - התמסרות ללא שיעור לבן הקטן האחד. ביראת כבוד 

ובתוגה מעלים אנו את דמותה לנגד עינינו.

י.ע


לזכרה
כתבה: רחל ליבוביץ-ארביטמן

רבקה באה אלינו לפני 20 שנה. בתור גננת באה, ועם אותה קבוצה של ילדם שעבדה בה במשך 3 שנים עברה לכיתה א' וליוותה אותם עוד 4 שנים.
מיד, עם ראשית עבודתה, רכשה לה חוג מעריצים מבין עובדי החינוך והורי הילדים בגן. כולם ראו בה מחנכת מחוננת, בעלת לב חם ובעלת חוש חינוכי. עבודתה לא לראווה נעשתה, לא הייתה כזאת המכריזה על עצמה בקול, אלא הכל היה מבפנים ופנימה: החדירה לנפש כל ילד והתעמקות בחומר שיש להגישו.
אז לא ידענו, שזהו המאפיין את תכונותיה של רבקה – שרק הפנימי קובע. ולכך נשארה נאמנה תמיד. הילדים אהבו אותה מאד, ובדרך ילדים אוהבים ראו בה כליל השלמות והיופי. 
רבקה לא הייתה משיחה על עצמה - לא על שמחותיה ולא על דאגותיה,- אף לכלל זה נשארה נאמנה עד יומה האחרון. לעומת זאת הייתה יודעת להאזין לזולת ולהביע את דעתה בנידון בלי משוא פנים ובדעה ברורה מאד –לעתים מנחמת, לעתים מוכיחה, כי ישרה הייתה עד מאד. היה בדבריה הרבה רגש והרבה הגיון, ויכלה להשפיע בהם בנקל על בן שיחתה.
היא הייתה אדם עצמאי עד מאד. לא הלכה בדרך המלך, אלא בשבילה האישי, המיוחד. היה לה טעם משלה בתלבושת ובריהוט החדר. הייתה לה דעה משלה על כל עניין ועליה לא ויתרה מעולם. אפילו אם באו בהתנקשות עם הטעם והדעות של הסביבה בה חייתה, כי עצמאית מאד הייתה ובעלת אופי חזק.
הייתה ישרה וצנועה בהליכותיה ובדרישותיה. במיוחד הוכיחה זאת בשנות השליחות המשותפת עם יונה בצרפת. לא פריז הבירה החזיקה את רבקה בצרפת למעלה מן הזמן הקצוב, אלא הרגשת החובה לטפל באותה הכשרה נידחת - והרי זו זכות יחידים בלבד.
רבקה הייתה מעין נובע של אהבה והתמסרות לאלה הזקוקים לאהבה והתמסרות. אני זוכרת את יחסה אל בת אחיה הקטנה, שטיפלה בה ודאגה לה כמו לבת. ואת גאוותה עם כל ביקור של זו הנערה המתפתחת והגדלה.
היא הייתה הראשונה בקיבוצנו, שהעניקה אהבה ועידוד ויחס הבנה לילדים המתקשים בלימודים. ילדים אלו הרגישו עצמם לצדה בטוחים, מעולים יותר ובעלי ערך עצמי. כל ילדי העולים שלנו קיבלו שיעורים אצל רבקה ועם השיעורים גם טיפול מיוחד, ובוודאי כולם יזכרוה בברכה כאדם שהעניק להם הרבה יחס והבנה.
בתור אם – עבר מעין האהבה על גדותיו. המחשבה והרגש היו קודש לבן. עד ימיה האחרונים קראה בספרי ילדים, כדי למצוא סיפור מתאים לבן, כי בעלת טעם ספרותי טוב הייתה. למען הבן סבלה ייסורים שהם למעלה מיכולת אדם רגיל לשאתם. כדי לתת לו את המגיע לו וכדי לרוות את צימאונה היא לרגש האימהות.
ועם כל אלה, האם הכרנו את רבקה, המכונסת בתוך עצמה, הבורחת מן החיצוני ומפנה הכל פנימה ?...
אלה שהכירוה, ולו במעט שנתגלה להם ממנה, יזכרוה תמיד כאדם יפה-נפש ובעל שאר-רוח.
יהי זכרה ברוך
רחל

רבקה המחנכת
כתבה: חנה נבון
קשה לי מאד לספר על רבקה בלשון עבר, אני עדיין מסרבת להאמין כי רבקה כבר איננה איתנו.
את ראשית עבודתי בחינוך עשיתי עם רבקה, היא כגננת ואני מטפלת מתחילה. רק עתה אני יודעת מה חשובה הייתה תקופת כניסתי לעבודה ליד מחנכת כרבקה.
אין מלים בפי לתאר איזה שפע של אהבה והתמסרות העניקה רבקה לילדים בהם טפלה. כל מעשה של ילד ותגובה בצידה. ידעה להסביר כיצד ומדוע.
אני זוכרת, איך הכינה לי בצאתה לחופשה את הסיפורים שעלי לקרוא לפני הילדים. היא עברה על הסיפורים בקפדנות, הוציאה כל מילה שנראתה לה כבלתי חינוכית. היה לה לרבקה כמחנכת משהו מיוחד במינו. אופן הדיבור שלה אל הילד היה תמיד רווי אהבה והבנה. הילדים מאז,- היום הם כבר אבות ואמהות – בוודאי עודם זוכרים את שפע האהבה שקיבלו מרבקה כגננת ואחר כך כמורתם.
אמנם עבדתי איתה רק בגן, אך המשכתי גם אחר כך להתייעץ עמה בשאלות חינוך שונות. מובן היה לי שבהמשך עבודתה עברה לעזור לילדים מתקשים. בהתמסרותה עזרה להם להתגבר על בעיותיהם. 
הגורל האכזרי לא נתן לה להמשיך ולתת ממעין האהבה לבנה הקטן שדאגה לו עד יומה האחרון. 
בזיכרוני תישאר רבקה תמיד דמות מחנכת ונפש אצילה מאין כמוה.
מה צר כי איננה עוד איתנו!
חנה נבון.

כאז כן עתה...
כתבה: שלומית גרינבאום
נדמה, רק זה עתה היה הדבר: הכרתיה לראשונה לפני יותר מעשרים שנה. רבקה הייתה באותם ימים רחוקים גננת של ילדי העובדים בכפר הנוער בן- שמן.
זכיתי לבלות ימים מספר ב"הסתכלות" בעבודתה בגן. אוירה מיוחדת, חמימה ורגועה, שררה בגן זה. בכל הורגשה ידה הבוטחת, המכוונת, העוזרת והמדריכה, אהבתה הגדולה לילדים ודאגתה הכנה לשלומם. והילדים השיבו לה גם הם באהבה ילדית,טהורה ותמימה, וחיי הגן היו ערים ותוססים. הסיפור והשיר, המשחק החופשי והטיול, יצירת הילדים בציור וכיור, הריקוד והמשחק המאורגן, - הכול התמזג לשלמות הרמונית אחת. לכל עת ולכל מקום, אך בלי נוקשות, הדרכה והכוונה – ללא כפיה.
והימים ימי מלחמת העולם השנייה. בלילות אזעקות... גם במקלט, עם חניכי המוסד הבוגרים, הורגשה שלוותה הפנימית של רבקה, השפעתה המרגיעה על הנערים והנערות שהובהלו בחצות הלילה ממיטותיהם.
עברו שנים. שוב נפגשו דרכינו, הפעם בגבעת חיים. זמן מה עבדנו כאן במחיצה אחת, כשרבקה נתנה שיעורי עזר לאחדים מתלמידי כיתתי. שוב התרשמתי מגישתה הלבבית המיוחדת לכל ילד. אך עבודתנו המשותפת קצרה הייתה, קצרה מדי. מחלתה לא אפשרה לה להתמיד בפעולתה הברוכה.
 והנה בא הקץ המר והנמהר...
שלומית גרינבאום 

ל ז כ ר ה
כתבה: חנה כ"ץ
איך אבוא לספר על רבקה שאיננה – והיא ניצבת לעיני, כתמול שלשום מעבר למחיצת הקיר, ישבה ושוקדת על מלאכתה. רבקה ידעה לא רק ללמד, ידעה אף לעודד כל ילד ולקדמו בלימודים. העבודה נעשתה תוך שלווה פנימית מוחלטת, בכל ילד ראתה את הדמות האנושית המתפתחת ועשתה למען פיתוח אישיותו. קשר נפשי נוצר בינה לבין תלמידיה. רבקה לא ידעה להפלות חלילה בין האחד למשנהו, ליבה היה ער וקשוב לכולם. ומה רב היה רצונה להקנות בכל המהירות האפשרית את השפה לילד עולה..
לא רק ל הילדים היה יחסה כזה. גם כלפי המבוגרים: העולה זה מקרוב בא, מצא אצל רבקה את מלוא הרצון והסבלנות לקדמו בלימוד השפה. ואכן, הם ידעו לכבד את עבודתה. גם בזה לא הסתפקה רבקה, היא הלכה בערבים אל חדרו של אותו חבר, אשר סבל ממעצורים מסוימים בלמידה בצוותא, ושם בחדר עסקה באין מפריע במלאכת הקניית השפה..
בתקופה האחרונה, בעת שנאלצה להפסיק עבודתה מפאת מחלתה, מסרה לידי את תלמידיה. לכל אחד הקדישה הערכתה המפורטת: היא ראתה רק את האור, והחיובי שבכל אחד. עד מה אהבה את כולם! ואז כמובן חשתי עד מה קשה עליה הפרידה מתלמידיה.
ואם הכרתי את רבקה בעבודתה וראיתי את ליבה הער הפתוח לגבי הזולת, הרי לא כך היה לגבי עצמה, בעיקר בימי חולייה. רבקה הקיפה עצמה מחיצה – שריון ברזל, בלתי חדיר, אשר שמר שמירה מעולה, לבל תחדור דרכו שום שאלה, אף פנייה בקשר למצב בריאותה. בפגישות עמה הפנתה מיד את השיחה למסלולים אחרים ושונים וסילקה כל אפשרות של התעניינות בשלומה. רבקה סלדה מן הדאגה והרחמים. 
אכן, גבורת אנוש עילאית היא זאת, לשאת בגופה, בחובה סבל בל יתואר ללא טינה ובלי תרעומת על אשר מינה לה הגורל האכזר.
זכרה של רבקה יהיה לעד שמור בליבי
חנה כ"ץ


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

זכרון מרבקה לנדסברג

ורדה לביא | 15/1/2014

כשהיינו שכנים, ורבקה כבר הייתה חולה, היא נתנה לנו כמה בצלים של "נץ החלב". שתלנו אותם בגינה שלנו. בנתיים הגיע חג הפורים ובדיוק רבקה נפטרה. למחרת בבוקר יצאתי החוצה לגינה וראיתי להפתעתי ש"נץ החלב" פרח. 

חוץ מזה אני זוכרת שסוניה נטע סיפרה לי שרבקה הייתה מחנכת של בנה יואב ז"ל. יואב אמר לאימו על רבקה שהיא האישה היפה ביותר בקיבוץ!

העתקת קישור